סועאד נסר, מרים שרון, דינה הופמן, רחל גלעדי, ורחל פנקלשטיין מציגות את יצירותיהן בגלריה אניטה בתל אביב.

תחת הכותרת "למי הדגל" מציגות חמשת האמניות יצירות המשקפות את האני מאמין שלהן, דגלים שהן נושאות על כתפיהן  ונאבקות למען מה שהם מייצגים.

למען האמת, חלל הגלריה קטן פיסית מלהכיל תערוכה שהרעיון שלה כל כך ערכי וחשוב, לכן כל אחת מהן מציגה עבודה אחת בלבד, מלבד סועאד נסר המציגה שתי עבודות קטנות.

קשה להתעלם מהמסרים הסוציו-פוליטיים והקונספטואליים שהתערוכה מעוררת, במיוחד בשל הדגש על השפה הויזואלית המודרנית, המשוחררת משמרנותם של הציור והפיסול המקובלים, וגם בשל המקבץ הלא מקרי של חמש נשים, וביניהן אמנית ערבייה בעלת אידיאולוגיה שמאלנית מובהקת. זהו אירוע תרבותי רב חשיבות שמייחד נישה לאישה הישראלית ולזכותה להביע דיעה בכל נושא ובכל אופן שתחפץ, ואכן עניין זה נוכח ונהיר בתערוכה, במהותה ובמסריה.

סועאד במקרה זה מיוחדת וחריגה גם בשל שפתה הפלסטית הספרותית וגם בשל הרקע הפוליטי והרעיוני ממנו היא ניזונה.

שאר המשתתפות עתירות ניסיון, בקיאות בשפת האמנות הפוסט-מודרנית על מגוון כליה. הן ערות מאוד לפאן הסובייקטיבי. הן מדברות על ענייני ה"אני" כאשה בישראל, על ההדרה הסמויה שלה ממוקדי ההשפעה האמיתיים. הן נוגעות בצורה מטאפורית ברדיפת העונג וחיי השפע של החברה המערבית, והעלמת העין מעוולות העולם הראשון כלפי אזוריו החלשים של כדור הארץ, על האפלייה בין אוכלוסיות, ועל חוסר שוויוניות בין החובות לזכויות בחברה האנושית בכלל, ובחברה הישראלית בפרט.

רחל גלעדי קוראת לעבודתה בשם "טקס הנפת הדגל 1983". היא מציגה בה ארבעה דגלי ישראל בלבן-ורוד, במקום כחול, המשך לעיסוק בדגל אצל האמריקאי ג'ספר ג'ונס. היינו, ביטול הדגל כסמל לאומי פוליטי והפיכתו לדמוי ויזואלי אמנותי. זהו אקט פוליטי מחאתי חתרני, כפי שרחל עצמה הצהירה "זהו מיצב סביבתי קונספטואלי המתמרד על אפלייה של הנשים והחלשתן ועל התנגדותה של האישה הישראלית למלחמות ולהקרבת הבנים. ארבעת הדגלים הם ייצוג לארבעת יסודות העולם במיתולוגיה היוונית, האדמה, המים, האש, והאוויר. אם הדגל הוא סמל החירות והעצמאות, אזי רחל מסרבת לקבל את דגל ישראל בצורתו המוכרת, על כן היא משנה אותו לדגל אישי יותר.

דינה הופמן, בת שאביה נפל במלחמות ישראל וקורבנו הופך להיות הדגל האישי שלה, הוא קודם ועולה על כל הדגלים והסמלים המוסכמים. האבא של דינה הוא גיבור, אבל הוא גיבור "שהיה". גיבור, אבל מת. ואבא של דינה הותיר צוואה לאמא שלה "לשמור על דינה". הוא ביקש לפני שלקחו אותו למלחמה שלא חזר ממנה. טקסטים הקשורים לאבא של דינה כתובים על מצעי עבודותיה כעין רסיסי קול אילם שלו, שלה, שאינם חסים על כל מי ששלח את אביה למלחמה. הכל נחשף לעיני הצופה. דינה מודה ומודעת שעבודתה בתערוכה זו היא מאין גלעד או אנדרטה לאביה. על הרצפה פרוס הבד, במרכזו חצי האי סיני, "המקום בו אבא נפל", עשוי מחול ומסביב משורבטים כל המשפטים המצליפים, שאחד מהם הזכרתי מוקדם יותר. המלחמה סיפקה לדינה דגל, כמו לאלפים אחרים בישראל ובאזור.

מרים שרון בקיאה ברזי המשחק האמנותי. שועלה תל אביבית ותיקה מודעת למעמד הייצוגי שהיא לוקחת על עצמה, במיוחד במעמד הנוכחי. היא תולה על הקיר צילומי ילדים בגילאים שונים ליד דגלים של ישראל ופלסטין, ארה"ב ורוסיה. טקסטים רבים המתייחסים למצב העולם שאנו חיים בו כיום. אחד הטקסטים הבולטים הוא זה בכותרת "הבית הלבן". טקסט שהתלווה לתערוכתה "שום מקום", תערוכת מולטימדיה שהעלתה שאלות ותהיות נוקבות סביב חינוך שוביניסטי וגזעני סמוי במדינות דמוקרטיות מתקדמות, טקסטים אחרים על האדרת הגבורה והקורבן בהקשר הגברי והיופי והכרוכיות בהקשר הנשי. דעות קדומות ותפיסה שמרנית בחברה המערבית העכשווית.

סועאד נסר מציגה שתי עבודות חדשות בסגנון המוכר שלה, בסגנון גרפי מופשט. סועאד חפצה בסיפור של המדוכא והמופלה מבני עמה הפלסטיני, ומצד שני היא אינה מעוניינת לגלוש לאילוסטרטיביות גלויה שטחית ונעדרת עניין וויזואלי אמנותי. על כן היא מעשירה את עבודתה באלמנטים ויזואליים וגם בטקסטים בערבית ואנגלית שבחלקם הקריא אפשר להבחין רק במילים כמו ים, מרץ, קללה וכו׳. לפי סועאד, היותה אזרחית פלסטינית במדינת ישראל מסבך מאד את מצבה הקיומי והדגל בשבילה הוא סמל אניגמטי שיש לו משמעויות רבות.