חיתוך עץ מהו? WOODCUT, HOLZSCHNITT GRAVURE EN BOIS

הטכניקה של חיתוך עץ אינה מסובכת. אין היא קשורה בכימיה כמו התחריט והליתוגרפיה או בצילום כנהוג היום בדפוס הרשת, היא אינה דורשת מכבש. העניין המיוחד שאנו מגלים בחיתוך העץ קשור בצד ההיסטורי שבו. כיוון שזו טכניקת ההדפס הראשונה – היתה השפעתה גדולה ביותר על תרבות המערב וזאת בגלל הדחיפה להתפתחות הדפוס בכלל והדפוס המאוייר בפרט. קשה לתאר את תרבות המערב כיום ללא המצאה זו. במקביל, הוא השפיע על הספר העברי; רוב הספרים היהודים שנדפסו לראשונה אויירו בחיתוכי עץ. זכותו גם בהיותו שיטת ההדפס הראשונה שנתחדשה בארץ-ישראל. ובכן, חיתוך עץ מהו?

נזדמן לידי מילון למונחי הגרפיקה מאת מ. נרקיס שיצא בירושלים בשנת תרצ"ז והוא מגדיר את חיתוך העץ כך: ״תכסיס של דפוס בלט העשוי מפי לוח עץ חתוך, התוצאה של חיתוך זה, הם קוים בולטים ושטחים גזורים באמצעות איזמל, קודד, מקערת ומחרצים ושאר מיני נקרים... לשם הדפסה נמשח הלוח בחרתה. באמצעות הגליל המושח. אגב הנחת הדף להדפס על גבי הלוח מדפיסים מפיו את ההדפס על ידי מריחה במרח או במחלק בעברו השני של הניר או על ידי הדפסתו במכבש".

האם הכל ברור?

כדאי אולי להבהיר כמה מונחים שלא מצאו אחיזה בשפה העברית: תכסיס – ״טכניקה ידועה במלאכה הגרפית״ ואנו אומרים פשוט – תהליך. חרתה – ״פיח גפן הנלוש כדי זומה בשמן פשתן ישן שרוף" ובשפתנו צבע דפוס שקע. הגליל המושח – הגליל המורח את החרתה (הצבע).

תולדות חיתוך העץ XYLOGRAPHY

במערב היו נושאי התרבות הנזירים שהעתיקו ואיירו ספרים. הספרים היו אז יקרי המציאות. מספר האנשים שידע לכתוב, כמו גם קהל הקוראים, היה מצומצם ביותר. גם הכנת הקלף שעליו היו כותבים היתה קשורה בתהליכים ממושכים ויקרים. במאה הארבע-עשרה התחברו במקביל כמה גורמים, שאיפשרו את המצאת הדפוס. ראשית, סוד הכנת הנייר, שהיה אמנם ידוע כבר מאות שנים במזרח הרחוק, אך, הגיע רק אז למערב, בתיווכם של סוחרים וספני המזרח הקרוב. באותו זמן גילו, אולי בהשפעת המזרח ואולי באופן עצמאי, כי גלופות העץ החתוכות מהסוג ששימשו להדפסת בדים, קלפים וכד' יכולות לשמש גם להדפסה על נייר. ואכן משנת 1450 ואילך נפוצים באירופה ספרים המודפסים על נייר מלוחות עץ חתוכים. (ספרי לוחות), תחילה היו בהם ציורים בלבד, עם הזמן נוספו להם כתובות שאותיותיהן נחתכו בעץ. היה זה השלב בו הומצא הדפוס של האותיות המיטלטלות בידי גוטנברג. כלומר, בעוד שבתחילה חתכו בעץ את כל המשפט מלוח שלם אחד, עתה יצקו במתכת כל אות ואות לחוד. כדי לסדר מילה – צרפו אות לאות ושוב מילים למילים עד שנוצר המשפט. עקרון זה נשאר למעשה עד היום. פלקטים פשוטים מהסוג המשמש לכדורגל, ולהבדיל, לאבל מורכבים מאותיות חתוכות בעץ.

תקופת הדפוס הראשונה עד 1500 נקראת תקופת העריסה, האינקונאבולה. הספרים המודפסים נראו כחיקוי לספרים הכתובים ביד. על חותך העץ בתקופה זו היה להכין את האות הראשונה של כל קטע – האיניציאל. 1500 עד 1560 בערך נוספו השערים החתוכים בעץ. מספר השערים היה מוגבל מ-1560 בציריך. ושימש להדפסת ספרים רבים, ביניהם גם לספרים עבריים.

האנשים שעסקו בדפוס היו אומנים, ולא אמנים. הם חשבו עצמם לבעלי מלאכה. במידה והיה צורך בציורים הזמינו אותם (כמו כיום) אצל אמנים. אלה ציירו על גבי נייר. אמן חיתוך העבירם לעץ והדפס הדפיס בהם ספרים. חלוקת תפקידים ברורה זו נשמרה, מלבד מספר מקרים יוצאים מן הכלל, במשך מאות שנים. אחד היוצאים מהכלל היה – דירר שחתך והדפיס בעצמו חלק מהדפסיו. הוא היה גם מהמעטים שראה בחיתוך העץ אמצעי ביטוי אמנותי, דירר חי בתקופת הפריחה של חיתוך העץ: סוף המאה ה-15 ותחילת ה-16. הציורים היו ברובם על נושאים דתיים. איורים לברית הישנה והחדשה ואיורים לספרים תיאולוגיים.

באותו זמן שימש גם חיתוך העץ למטרות עממיות יותר, הדפיסו בו קלפי משחק (עוד מהמאה ה-13 ואילך) לוחות שנה ומזלות. וכן לוחות שתכנן מוסרי לימודי כגון ״מחול המוות״ ו״מקראי אביונים״. בגלל רכותו היחסית של העץ חיפשו חומרים, שאפשר יהיה להדפיס מהם מהדורות גדולות יותר. לחיתוך העץ מגבלה חמורה נוספת. סיבי העץ (הנחתך לאורכו של הגזע) היקשו על החותך. היה עליו לחתוך בסכין משני צידי הקו הרשום ולהוציא במפסלות את עודפי העץ בין הקווים. חיפשו חומר אשר לא יהיה בו הצורך להתחשב בסיבים, שאפשר יהיה לחרוט בו קוים מקבילים וגם קוים מצטלבים, ולאפשר על ידי כך להשיג טונים בהירים וכהים, בעוד שחיתוך העץ עד אז היה קוי בלבד, בעל אופי של רישום. לבעיה זו ניתנו כמה פתרונות.

דפוס הבלט ודפוס השקע LETTERPRESS, HOCHDRUCK

בנוסף על העץ ניסו לחרוט גם במתכת. אנו מכירים כמה הדפסים מהמאה ה-15 החרוטים במתכת. האופייני להם הוא בעיקר ניקוד ולא חריטת קוים. לוחות אלה הודפסו בשיטת דפוס הבלט, גליל עם צבע עבר על פני הלוח. המקומות המוגבהים קלטו צבע ואילו הנמוכים (השקעים) נשארו לבנים. באותו זמן ניסו להדפיס לוחות מתכת גם בשיטה שונה לחלוטין הנקראת דפוס שקע, כלומר, את הצבע דחקו לשקעים ונגבו מכל יתר המקומות. הדפיסו בלחץ, כך שהעבירו את הצבע מהשקעים אל הנייר, ואילו פני הלוח שנשארו לבנים לא הדפיסו – לשיטה זו אנו קוראים תחריט. התחריט פותח ובמקום לחרוט את הקוים במתכת, נעזרו בחומצה שצרבה את הקוים לעומק הדרוש. זהו התצריב (Etching) פרטים נוספים בחוברת ציור ופיסול מס' 2. 

במשך הזמן דחק דפוס השקע לסוגיו את חיתוך העץ ותפס את מקומן בהדפסת ספרים אך במיוחד בתחום האמנותי. בכל זאת, היו כמה תופעות של שיתוף פעולה, למשל הדפסות צבעוניות בהן היתה גלופת הרקע עשויה עץ. הדפסה של שטח גדול ובו רק בוהקים לבנים חתוכים. ואילו הגלופה השחורה היא תחריט נחושת קוי. לשיטה זו קראו דפוס אור וצל ושימשה במאות ה-16 וה-17. בתקופה מאוחרת יותר יצר ויליאם בלייק לוחות שחלקים מהן היו אותיות בולטות המתאימות לדפוס בלט, ואילו הציורים החרוטים היו מתאימים לדפוס שקע.

תחריט עץ WOOD ENGRAVING

בשנת 1775 המציא אנגלי בשם תומס ביואיק תהליך הדפסה הנקרא תחריט עץ או פיתוח עץ. הוא חידש את השימוש בעץ להדפסה, אולם הכניס שינוי בשיטה הקודמת. עד אז השתמשו בלוח עץ שנחתך לאורכו של הגזע. ביואיק לקח חתך רוחב של הגזע הנקרא גדע והשתמש בו כבתחריט נחושת, כלומר חרט בו בנקר. לגדע אין סיבים ואפשר לחתוך בו לכל כיוון ואם העץ מספיק קשה, למשל, האשכרוע (Block wood) אפשר להדפיס ממנו אלפי הדפסות.

היתרון בגלופות עץ קשה הוא בזה שאפשר לשלב את הציור בתוך הטכסט (למשל מילונים) ואין צורך (כמו שעשו בתחריטי נחושת) להדפיס דף נפרד ולהדביקו בתוך הספר.

תחריט העץ הזה שימש בעיקר לאיור בספרי לימוד, ספרי מדע, מילונים קטלוגים. כדי ליצור גלופות גדולות הדביקו קוביות עץ זו לזו. שיטה זו שימשה עד סוף המאה ה־19.

תחיית חיתוך העץ 

תחיית חיתוך העץ חלה בסוף המאה הקודמת, גישושים ראשונים נעשו בידי מילה, הוא התפתח אצל גונן והגיע לידי ביטוי קיצוני אצל האכספרסיוניסטים, במיוחד בקבוצה הנקראת ״הסערה״. דוברה הראשי של קבוצה זו היה אדוארד מונך הנורבגי; אך גם אמנים נוספים עסקו בחיתוך עץ כמו ולוטון, הקל, קירשנר, נולדה ווינר, מרק ואחרים; גם שטיינהרד נמנה באותה תקופה על האכספרסיונסטים.

מה מאפיין חיתוכי קבוצה זו?

הם חזרו לחיתוך העץ האורכי, כלומר: חיתוך לאורך הסיבים. הסיבים לא נראו להם עוד כגורם מפריע שיש להסתיר אותו, אלא השתמשו בהם באופן יוצר ולא פעם ניצלו את כיוון הסיבים כחלק מהציור. שוב לא חתכו קוים עדינים דקיקים, אלא שטחים ברורים וגדולים של שחור ולבן. ואולי חידושם העיקרי, היה בזה שהם ויתרו על החלוקה המסורתית בין אמנים ומבצעים והם במו ידיהם ציירו, חתכו והדפיסו. לכן מורגשת גישתו הבלתי אמצעית של האמן בשימוש בסכין ובמפסלת. השקפות אלו נשארו רווחות למעשה, עד היום, ונהוג להתייחס לחיתוך עץ כאל הדפס אמנותי אם האמן חתך והדפיס אותו בעצמו.

חיתוך העץ היפאני JAPANESE WOODCUTTING

המונח ״חיתוך עץ״ מעלה בנו את האסוציאציות עם יפאן, אך למרות זאת חיתוך העץ היפאני הוא תוצר יבוא מארץ שכנה – מסין. החיתוכים הקדומים הידועים לנו הם מהמאה ה-8. משך מאות שנים שימש החיתוך כאמצעי לרפרודוקציות, בעיקר בנושאים פולחניים. בעץ חתכו הן ציורים והן טכסט מלווה. עם הדרישה למוצרי אמנות השווים מבחינת המחיר לכל נפש, התפתח הצורך בחיתוכי העץ.

כמקור של חיתוך העץ נחשב השפשוף באבן (Stone rubbing) הידוע בסין מהמאה השניה והשלישית. על חיתוך עץ סיני ידעו מהמאה השביעית והשמינית. הנושאים היו דתיים. החיתוך נחשב לאומנות בלבד. חיתוכי העץ בצורה שאנו מכירים אותם נוצרו בעיקר בתקופת השושלת אודו 1600 – 1868. אך עיקר פריחתו במסגרת מאה ושלושים שנה בערך 1725 – 1858 בה פעלו אמני האסכולה הקלאסית, האוקין אה. פירוש מילה זו ביפאנית הוא: ״תמונות של העולם הזורם״, כלומר תמונות הווי... ואכן, הנושאים של חיתוכי העץ היו בעיקר תיאורי הווי יפאני, נושא חשוב ביותר היו הגיישות, מאהביהן והיחסים ביניהם ואף תיאורים אירוטיים לא חסרו. (הורונובו ורבים אחרים). נושא אחר היה תיאור דמויות ושחקני תיאטרון הקאבוקי ולוחמים (שאראקו, אוטאמארו) ומאוחר יותר תיאורי נוף (הוקוסאי, בתיאורי הר הפוג'י והירושיגה שהיה אחרון אמני אסכולה זו). היתה זו תקופה בה היתה יפאן מבודדת מהשפעות אירופיות ושמרה עת ארוכה על מסורת שהשתפתחה בהמשכיות מאמן לאמן. ברגע בו חלו תמורות פוליטיות  ויפאן נפתחה להשפעה מערבית (1868) פסק חיתוך העץ הצבעוני להיות גורם יוצר באמנות יפאן. חיתוך העץ נחשב לאמנות עממית ביפאן ללא חשיבות והאירופים גילו אותו כנייר אריזה לסחורות יפניות. הוא היכה בתדהמה את אמני המאה ה-19. ידוע למשל על השפעתו החזקה על ואן גוך. דוגמא: הציור ״ענף שקד בכוס״ וכו'.

ההדפסים הראשונים הודפסו בצבע שחור בלבד ויתר הצבעים ביד חופשית. אולי גישה קווית זו מסבירה את אופיים הקוי של החיתוכים גם בשלבים מאוחרים יותר. בהשפעת סין במאה ה-16 עברו להדפסת צבעים מלוחות עץ, תחילה הדפיסו מלוח עיקרי שחור ושנים שלושה לוחות נוספים ועד השכלול המירבי, למעלה מעשר לוחות צבעוניים, לוח לכל צבע. למרות שחיתוכי העץ הצבעוניים הודפסו מלוחות עץ הם שמרו על אופי הצביעה הקדומה בצבעי מים. וזאת מכמה סיבות: ראשית, הצבע המשמש להדפסה עשוי על בסיס של מים, אבקות מומסות במי אורז, בעוד שבמערב הצבע הוא על בסיס שמן. שנית, את הצבע אין מגלגלים כמו במערב בגליל, אלא מושחים במברשות מיוחדות, על-ידי כך אפשר גם לצייר על הלוח מעברים, מהסוג של השמים המודרגים בציורי הנוף של הירושיגה. ושלישית ואולי זהו הדבר העיקרי – איכות הנייר. הנייר היפאני הנקרא נייר אורז, (עצם שמו מסביר את מהותו) עשוי סיבי אורז. הוא רך יותר, סופג ועמיד יותר מכל נייר מערבי ומייצרים אותו לפי הצורך בכל עובי, צפיפות סיבים וגוון רצויים.

אמני חיתוך עץ יפאניים ממשיכים כיום ליצור באמצעי זה יצירות ברוח הזמן, אם כי תופעה מעניינת חלה אצל האמן היפאני Toshi Yoshida. בשנות החמישים חתך בעץ בסגנון המסורתי, בשנות השישים – אבסטרקט עם בליטות, וחזר בשנות השבעים לציור מסורתי מסוגנן.

חיתוך העץ באמנות היהודית

חיתוך העץ שימש את האמנות היהודת מאז המצאת הדפוס. הספרים הראשונים שהודפסו היו ספרי קודש. למרות האיסור המסורתי חתכו בעץ שערים (דף ראשון בספר) מרהיבים במיוחד לתלמוד. אחד הספרים שזכה למירב הטיפול הוא ההגדה של פסח. הראשונה הידועה לנו היא זו שנדפסה בפראג עם 60 לוחות חתוכים, בראשית המאה ה-16. מרכז יהדות חשוב להדפסת ספרים היה באיטליה וידוע בית הדפוס בשונצינו (עיירה בצפון איטליה) וכן בוונציה ובמנטובה. אח"כ עבר מרכז הספר העברי לאמסטרדם, אך בה אויירה ההגדה כבר בתחריטי נחושת.

אחד הספרים הנאים ביותר, בו מספר חתוכי עץ, הוא ספר המינהגים שנכתב ביידית. דרך אגב, הגדת פראג והגדת אמסטרדם היו מקור השראה להגדות שבאו אחריהן, והן הועתקו בשינויים קטנים במשך מאות שנים.

חיתוך העץ בארץ-ישראל

מקובל לקבוע את ראשיתו של הציור בארץ-ישראל בתאריך היווסדו של בית הספר בצלאל ב-1906. האסכולה ששלטה בו היתה אקדמאית – בוריס שץ, בודקו, רבן וליליאן. האחרון עסק בחיתוך העץ בסגנון היוגנדשטיל האופייני לתקופה הזאת, בעיקר כמאייר ספרים. בשנות העשרים יצאו לאור כמה סדרות של אמנים מקבוצת ״מגדל דוד״ כמו רובין, הפסל מלניקוב וסידרה על נופי יפו של פלדי. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, הגיעו לארץ ישראל עולים מארצות מרכז אירופה ובעיקר מגרמניה, הם הביאו מסורות ציור חדשות לארץ ישראל. חלקם אמנים בשלים, מעורים ברוח התקופה דאז ובמיוחד באכספרסיוניזם. ביניהם יעקב שטיינהרד, מירון סימה, אשהיים, רודי להמן ואחרים. הם התיישבו בירושלים ונוצרה בה מין אסכולה מיוחדת. יעקב שטיינהרד נימנה כבר ב־1910 על קבוצת אמנים הקשורה לכתב העת ״דאר שטורם״, (״הסערה״) שריכזה אמנים אכספרסיוניסטים. הנושאים שעסק בהם היו הווי הרחוב והעיירה היהודית באירופה וכשעלה לארץ התמסר לעיצוב סמטאות ירושלים ולנושאים תנכיים. האופייני לעבודתו הוא השימוש החריף והדרמטי בקו, ריסוקו ושבירתו לפי התפיסה של האכספרסיוניזם (עבודתו בעיקרה בשחור ולבן). שטיינהרד לימד חיתוך עץ בביה"ס בצלאל ואחריו המשיך במוסד זה יעקב פינס. אף הוא יליד וחניך גרמניה שספג השפעות גם מאמנות חיתוך העץ היפאני. סגנונו של פינס החלטתי ומצטיין בסיגנון בשטחים גדולים כשהוא קשוב למירקמים הטבעיים של העץ. הוא משלב בחיתוכיו לוחות בצבעים. מגרמניה בא גם רודי להמן שעבד בעיקר בחיתוך דיקט ומתרכז בתיאור מסוגנן של בעלי חיים ועופות. מירון סימה, פיתח גישה עצמאית לחיתוך העץ; שילוב טכסטורות, הדפסה בצבעים אטומים על רקע שחור וכד'. הוא הירבה לתאר דיוקנאות ססגוניים. אמנים יהודים רבים, עסקו בשלבי עבודה שונים בחייהם, גם בחיתוך עץ, סידרת הדמויות מהעיירה של שאגאל, פיתוחי העץ של זבאר, ואחרים. בעוד שבארצות המערב יוצרים עכשיו הדפסים אמנותיים בליטוגרפיה, משי ותחריט. בארצות מזרח אירופה ממשיכים לפתח את חיתוך העץ, שהוא גם היום אמצעי איור חשוב לספרים ורבים מעולי רוסיה מצטיינים בשטחים אלה.

בחירת העץ לחיתוך

על האמן לדעת באיזה סוג חיתוך הוא מעוניין. אם הוא רוצה בלוח המנצל את סיבי העץ האורכיים, עליו להשתמש בעצי מחט שהם רכים כמו אורן, אשוח וכד'. רצוי לבחור עץ ללא סיקוסים אלא אם כן מעוניינים בהם. לתחריט עץ בהם אין רואים סיבים יתאימו עצים קשים ודחוסים, בדרך כלל עצים נשירים כמו אגס וביפן – דובדבן.

לתחריטים אנגליים מסוגו של קיואק מתאים עץ התאשור (Box-Wood) שהוא סוג עץ קשה במיוחד ומשמש כגלופה לכל דבר. יש וחותכים בדיקט (כרודי להמן) שהוא חומר זול. רצוי להשתמש בעצים יבשים וישנים ולא בעץ חדש שעלול ״לעבוד״. יש לקחת עץ בעל משטח חלק ולעבד אותו היטב בנייר זכוכית. בליטוש אחרון מרטיבים בעזרת ספוג.

העברת הציור אל הלוח TRANSFER METHODS

יש לזכור שכל חיתוך עץ (ובלט בכלל) ידפיס בתמונת ראי. לכן, יש לחתוך את העץ מראש במהופך. הדרך הפשוטה ביותר היא לצייר ישר על הלוח. או לצייר על נייר שקוף ולהעתיק אל הלוח על ידי נייר פחם. צריך לזכור להפוך את הנייר השקוף. מקובל לצבוע את העץ בצבע גואש שחור, כדי שכל חיתוך בסכין יראה. לכן מעתיקים בנייר פחם לבן.

סכיני חיתוך CUTTING

יש מערכות כלים מיוחדות לחיתוך עץ העשויות להבים וידיות עץ. הכלי השימושי והחשוב ביותר הוא הסכין. חותכים בו ליד הרישום, כיוון החיתוך אלכסוני מהקו החוצה, אח"כ מסלקים עודפי העץ על ידי מפסלות שונות, דבר שאי אפשר לעשות בסכין; במפסלות אפשר לחתוך לאורך הסיבים, הסכין חותכת את הסיבים לרוחבם. יש סוגים רבים ושונים של מפסלות : שטוחות וחלקות כאיזמל; בעלות צורה קעורה כמו האות U האנגלית ובעלות זוויות כמו האות האנגלית. בנוסף לאלה ובמיוחד לתחריט עץ משתמשים בנקר. הנקר הוא להב מתכת שחתכו מעויין ומושחז בשיפוע. גם לנקרים יש סוגים רבים ושונים. לנקר יש בדרך כלל ידית בצורת כיפה כדי להחזיק בה בכף היד, בשעה שלסכינים ומפסלות ידית גלילית.

ההדפסה PRINTING

כאשר הלוח מוכן, מגיע שלב הדפסה, בתקופות קודמות מרחו את הצבע בעזרת משח Tampon, Dubber. כיום מדפיסים בעזרת גליל. מורחים צבע דפוס על לוח חלק, בדרך כלל שולחן שיש לו לוח זכוכית. מגלגלים את הצבע כך שכמות סבירה תעבור אל הגליל וממנו אל הלוח. חוזרים על הפעולה הזאת עד שלוח העץ מכוסה צבע באופן אחיד.

עכשיו מניחים את נייר ההדפסה על גבי הלוח המכוסה צבע. בהדפסת יד מחליקים בצידו העליון של הנייר בכלי מיוחד, למשל בכף מאכל, בתנועות סיבוביות עד שהצבע עובר מהלוח אל הנייר. כדי לבדוק אם ההדפסה אחידה מרימים מדי פעם פינה של הנייר, מבלי להזיז את הגליון ממקומו. ההדפסות הראשונות, בדרך כלל, אינן מושלמות עד שהעץ סופג את צבע הדפוס.

לסדרות מדפיסים במכבש דפוס בלט, לשם כך יש יש להכין הלוח לגובה המתאים והמקובל להדפסה במכבש. בדרך כלל, מדפיסים הדפסות נסיון בכל שלב של החיתוך, הדפסות אלו נקראות אבחנות מצב.

לוחות נפרדים COLOUR PRINTING

שיטת ההדפסה המקובלת ביותר לצבעים היא זו בו לכל צבע חותכים לוח מיוחד. ניקח לדוגמא ציור של חוף ים עם סירות. אנו רוצים להוסיף רקע כחול. כדי להשיג התאמה טובה יש להעביר ללוח החדש את הציור הקיים בשחור. איך עושים זאת? מדפיסים בדרך הרגילה, אלא במקום על נייר הדפסה. כרגיל משתמשים בנייר שמן, למשל, נייר שרטוט. הצבע אינו נספג בו: מניחים בזהירות על הלוח החדש הזהה בגודלו ללוח הראשון. עוברים עם כפית עד שמעתיקים את הציור אל הלוח החדש. מייבשים. חותכים את הציור ומשאירים את הרקע, כלומר פעולה הפוכה לזו שבלוח הראשון. מדפיסים בצבע כחול. התוצאה: ציור שחור ורקע כחול. אם רוצים שהרקע יופיע גם מתחת לשחור, כמובן שלא חותכים במקומות אלה. בשיטה זו מוסיפים לוח לכל צבע.

סדר ההדפסה בצבעים הוא מהבהיר לכהה.

בהדפסת צבעים שונים מלוח אחד: אם לא מעוניינים בחפיפה, אפשר להדפיס צבע אחד ליד השני. צובעים חלקים שונים בלוח, כל אחד בצבע אחר, שיטה מתאימה כלוח רקע, רב צבעוני ללוח ראשון. משיגים על ידי כך התאמה טובה יותר מאשר בלוחות נפרדים, אך מובן שהיא מתאימה להדפסת יד בלבד. באותו אופן אפשר גם להשתמש בלוחות שונים מצורפים יחד לכל חלק צבע אחר. כך עשו למשל, מונך ומירו.

הדפסת צבע בחיתוך נוסף: בשנים 1959-60 יצר פיקאסו מספר רב של חיתוכי לינול הנחשבים למעולים ביותר בתחום ההדפסים. הוא פיתח שיטה להדפסה בצבעים ללא שימוש ביותר מלוח אחד. תחילה הוא הדפיס כרקע – גוון בהיר מכל פני הלוח הבלתי חתוך. אחר־כך החל לחתוך, ושוב הדפיס בצבע נוסף, קצת יותר כהה. וכך הלאה, בכל פעם הוסיף וחתך בלוח והמשיך בצבע. בדרך כלל, כהה יותר. הוא נהג להדפיס עד חמישה צבעים.

חיתוך לינוליאום LINOLEUM CUTTING

בסוף המאה הקודמת גילו את הלינוליאום. זו תערובת של שמן פשתן ואבקת שעם הלוחצות אל בד יוטה. חומר זה שימש בעיקר לכיסוי רצפות. יתרונות: זהו חומר חלק ללא סיבים, שאפשר לחתוך בו בקלות לכל כיוון, גם קוים מתעגלים. פיקאסו כאמור אהב מאד חומר זה, בו הדפיס סדרות שלמות בצבעים, הוא מצא כי אמצעי זה מתאים לקו הזרמי שרצה להשיג. החיתוך בלינול מתבצע יחסית לחיתוך העץ, בקלות ובמהירות ומחירו נמוך כך שהוא מתאים לעבודות גדולות (פלקטים). בגלל תכונות אלו הוא התחבב על תלמידים ומתלמדים כדי לתרגל בו את יסודות החיתוך. חסרונו העיקרי של הלינול נובע מהיותו מוצר תעשייתי ולכן השטחים השחורים אטומים ללא עקבות הסיבים האופיינים לחיתוך העץ.

הלינוליאום הוא חומר שגובהו כמה מילימטרים בלבד. כדי להכשירו להדפסה מדביקים אותו אל לוח עץ בגובה המקובל להדפסה (במכבש). תהליכי החיתוך וההדפסה בלינול זהות לאלו של חיתוך העץ. אך הכלים יכולים להיות פשוטים וזולים יותר. מקובלת ידית סטנדרטית שהלהבים מתחלפים בה בהדרגה (Excto).

הנייר

הנייר המשמש לחיתוך עץ מודפס ביד, רצוי שיהיה סופג. היפאנים פיתחו סוגי נייר מיוחדים העשויים סיבי צמח האורז והנקראים נייר אורז. מייצרים אותם בעוביים שונים ובדרגות שונות של צפיפות הסיבים. תכונתו העיקרית של נייר האורז שהוא סופג היטב ובכל זאת חזק. חסרונו – השקיפות. אפשר להדפיס רק מצד אחד של הנייר, לכן הוא אינו משמש להדפסת ספרים. בכל זאת מעניין שהיפאנים פיתחו שיטה מיוחדת של כריכה, בה מורכב כל דף משני דפים מקופלים, כך שההדפסה נעשית תמיד רק בצד אחד של הנייר. בהדפסות חיתוך עץ ובלט במכונת דפוס כמעט שאין חשיבות לסוג הנייר, מנייר עתון הפשוט ועד לנייר הכרומו המעולה.

גלופות אבץ ZINK

כיום מודפסות כמעט כל עבודות דפוס הבלט מגלופות אבץ. גלופות אלו דחקו את גלופת העץ היות ונעזרים בהכנתן בצילום. המקום בו מכינים את הגלופות נקרא צינקוגרפיה, מלשון צינק אבץ. איך מכינים את הגלופות? מצפים לוח אבץ חלק בשכבה רגישה לאור. מניחים עליו פילם נגטיבי. מקרינים. האור מקשה את המקומות החשופים ועל ידי תהליך פיתוח וקליה הופכים את האמולסיה לשכבת אמייל קשה עמידה בפני חומצות. מכניסים את האבץ המצופה לאמבט עם חומצה, היא תתקוף את החלקים המגולים, תצרוב אותם ותעמיק אותם ואילו המקומות המכוסים ישארו ללא שינוי. הצבע יקלט במקומות הגבוהים וידפיס, ולא יקלט בנמוכים הצרובים ושם ישאר לבן.

התהליך שתואר עתה, נקרא: גלופת ״קו״ – כלומר צריבה של שטחים בלבד, הדומה ביסודו של דבר לעקרון חיתוך העץ והלינול. כדי לקבל תצלומים פיתחו שיטת גילוף אחרת הנקראת בעברית רשת (לא להחליף עם דפוס רשת שהוא הכנוי לדפוס משי), שיטה זו שכולנו מכירים מהדפסת עתונים מפרקת תצלום לנקודות רבות. כעובי הנקודה וצפיפותה כן מידת כהות ההדפסה שלה. יש להדגיש שגלופות האבץ אינן אמצעי אמנותי הן משמשות לרפודוקציות. למשל, אפשר לצלם חיתוך לינול או עץ ולהדפיס אותו בהן – כרפרודדוקציה לא כמקור. אמן שהחל להשתמש בצריבה באבץ להדפסת בלט היה ויליאם בלייק במאה ה-18. שיטתו הוזנחה. כיום שוב מחפשים שמושים נוספים לגלופות האבץ להדפסים אמנותיים.

טכניקות מעורבות MIXED MEDIA

בשנים האחרונות לא מקפידים עוד אמנים על שימוש בטכניקה טהורה ומשלבים יחד כמה אפשרויות הדפסה. למשל משתמשים בגלופות מהסוג המשמש גלופות בלט (צינק) כדי להדפיס בו שקע ומקבלים מגלופת רשת שאמורה היתה בדפוס בלט להיות תצלום רגיל – את היפוכה הנגטיבי בשקע. או להפך, מגלגלים צבע דפוס על גלופת תחריט ומדפיסים במכבש, כך, שכל השטח מדפיס רקע מלבד הקווים הצרובים הנשארים לבנים (היפוכו של שקע). יש אמנים המשלבים את כל הטכניקות יחד וביניהם קולז'ים בהם יש חלקי עץ, מתכת, חומרים פלסטיים וכד'. כאשר לוקחים לוח עץ ומדביקים אליו חומרים זרים, אין גבול לאפשרויות: אריגים, נייר זכוכית וכד' (מירון סימה).

טכניקות גירוד SCRAPER [BOARD]

אומני אילוסטרציה שרצו להשיג רושם של חיתוך עץ מבלי להתאמץ במלאכת החיתוך הקשה, יצרו תחליפים מחוכמים. אחד מהם הוא הקרטון המצופה בשכבת גיר רכה ומצופה בצבע שחור. גרוד השכבה הגירית יוצרת אשליה של חיתוך עץ או תחריט עץ בהתאם לסוג הכלים. התוצאה מצולמת ומודפסת מגלופת אבץ. שיטה זו שימשה עד לפני כמה שנים גם בציורי הפירסומת ובמודעות עיתונים. קרטון כזה אפשר לקנות מוכן או להכינו לבד.