כמעט מראשית דרכה התלבטה התנועה הקיבוצית בשאלת החינוך של ילדיה בניה, והשקיעה בחפושי דרך ויישום הפתרונות את מיטב כוחותיה ואמצעיה. "החינוך המשותף" על גרסותיו השונות הוליד אבטיפוסים של דרכי חינוך ואופני הוראה, צורות של ארגון "חברות-ילדים" עצמאיות – חד ורב-גיליות. ברור שממסכתות חינוכיות אלה, אשר נשענו על תיאוריות חדשניות של גדולי המחנכים, פדגוגים ופסיכולוגים, לא נפקד מקומה של הפעילות היוצרת של שטחי האמנויות למיניהן.

"קניינים חומריים בחקלאות ובמלאכה, וקניינים רוחניים לעילוי היצרים ולעידון חיי החברה בעזרת אמנויות והישגים מדעיים כגון עיתון, תערוכת הישגים בלימודים, אוספים קולקטיביים, מסיבות, שיחת חברה, אדם על סוד המבנה וההתהוות. בסיכומו של דבר חוגים לסיפוק התענינות מכל סוג שהוא, תחביב נאה, המעשה האמנותי כאקט של הסתכלות פעילה, מביא משחק הוגן וכדומה." (1)

כמו בכל מערכת החינוך הקיבוצית, התגלתה שורה של יתרונות ואפשרויות מזומנות שהתבקש לנצלן, גם בתחום האמנות והיצירה. בראש ובראשונה הרצף החינוכי, מבית התינוקות ועד ליציאה לצבא, רצף שלא מזדמן באף צורת חינוך אחרת בעולם. הישג שהושג, הרגל שהוקנה, ניתן להתמיד בו ולפתחו בכל שלב נוסף של החינוך; דבר שזנחוהו, החמיצוהו, לא אבד, תמיד ניתן להשלימו בשנה הבאה. כבר בגיל רך ביותר באים הילדים במגע עם חומרי יצירה, חומרי טבע, קונים הרגלי עשייה ויצירה באמצעותם. הדבר נעשה בקבוצה החינוכית ולא תלוי בקידמה או בפתיחות של בית הורים זה או אחר.ואם הזכרנו את ההורים – הרי שכאן נקודה נוספת הראויה לציון: אחת הבעיות לגבי כל עשייה, עם ושל ילדים, זו ההתייחסות של המבוגרים הסובבים. במיוחד הורים ומקורביהם. לא אחת סבלו ועדיין סובלים המקצועות "החפשיים", הבלתי "רציונאליים" מחוסר דעת קהל לגביהם, והדבר מקרין בהכרח על יחס הילדים אליהם. ואילו בחברה הקטנה והסגורה יחסית של הקיבוץ, בה הכל מכירים את כולם, יקל על אנשי החינוך לעשות גם בקרב ההורים למען אותה דעת קהל אוהדת לדברים הנראים זקוקים לעידוד מצדם. כך כתב כבר בשנת 1950 אחד ממניחי היסוד של החינוך המשותף: "...חילוק דומה יש בין האמנות והמחקר: רק לאחר יגיעה אנאליטית רבה מגיע המחקר אל תפישת התבנית השלימה, ויש שאינו מגיע כלל; ואילו האמנות אורחי ראייתה שלם מלכתחילה, והתמכרות ליצירה מעמידה למיזוג התוכי ביותר של אישיות וסביבה." (2) מכאן שהורה מתעכב ליד לוח התצוגה של יצירות הילדים בביתם, אמא רכונה על מגירת יצירות הבן או עוסקת בפתיחה "חגיגית" משותפת עם היוצר הקטן, של גליל ציוריו שהביא עמו מגן הילדים – הנם מחזות שכיחים במערכת היחסים בין הילד והוריו במשק הקיבוצי. הביקור בתערוכת סיום, עידוד הילד לבחור בחוג יצירתי אמנותי מתוך מכלול מוצע, גם הם מקרים של יומיום וזאת על אף שלחץ הזמן והשאיפה לתעודות תכליתיות פלשו כבר גם אל בין כתלי מוסדות החינוך הקיבוציים והפרו את השלווה הלימודית ששררה בהם.

מרכיב נוסף במכלול האפשרויות בחינוך האמנותי בקיבוץ הוא השפע הרב של הגירויים המזדמנים לילד; תפקיד המחנך לפתוח את חניכיו אליהם, לרמוז על אפשרויות הטמונות בכל אותם חפצים, אובייקטים, תופעות שמספרן הוא אינסופי ורב בהרבה מאשר בסביבה עירונית "מסודרת ונקיה" מגרוטאות, פסולת וחומרי־ טבע. כך שכבר בשלבים מוקדמים ובגיל צעיר לומד הילד להשליך את רעיונות היצירה שלו על כל השפע הזה, או, להיפך, "לקרוא" בהם על דרך האסוציאציה ולקלוט גירויים ליצירה, מהם. נייר, מכחול וצבע מעולם לא היוו את האינוונטר העיקרי או הבלעדי של חדר הציור בבית הספר הקיבוצי או בפינת היצירה בגן הילדים. דו ותלת מימדי, ציור וכיור, קולאז' ואסמבלאז', קישוטי קיר גדולים ואמנות סביבתית בחצר בית הילדים או המשק הם תחומי פעילות ותיקים בחינוך האמנותי של החינוך המשותף – והם תואמים בכך גם את המתרחש בשדה האמנות בעולם – "האמן, כפי שהגדרנוהו לעיל, אינו עוד הנעלה שאין לקרב אליו, מעורר פליאה בכוח דמיונו לאלוהות הבוראת. הוא אינו ניצב עוד בסטודיו, בוהה במבט מאגי אל הבד, מזויין במכחול ובפלטה. האטלייה שונה ביסוד. הוא הפך למעבדה, סדנא, כורי מכשפים. המכשירים אינם עוד מכחולים רכי שיער עדין, החומר לא עוד טיפות צבע הסובבות שולי לוח הצבעים. כליו היום הינם אקדח התזה, מכשיר הלחמה, רשת-הדפסה. חומריו הפלסטיק, הפלדה, צנורות ניאון, פסולת- ומדי יום מצטרפים חומרים חדשים. העשייה האמנותית היא שנוי צורה, תפירה, אריזה, צלום וכדומה עוד.

זוהי דמותו החיצונית של האמן המשקפת בברור גם שנוי המצב הפנימי. הוא אינו מתאר עוד את עולמן הסובב, הוא אינו מפגיש יותר את קהל צופיו עם מה שראה. מחדש, אלא הוא מעצב עולם חדש על פי דרכו. משנה צורתו, מוליד עולמות חדשים ונעשה בכך ממציאם של חלומות שהתגלמו לחומר." (3).

עד כאן דברנו אודות החינוך האמנותי, ומאידך – נמצאו בשורות חברי הקיבוצים מראשית דרכם, אמנים לא מעטים, מוסיקאים ומשוררים, סופרים והוגים, ציירים ופסלים. "שותפות זו של הטוריה והמכחול, קשה היתה בימי בראשית, כאשר הקבוצה נאבקה על קיומה, כאשר עניני העבודה ויחסי החברה עדיין היוו את תכנם הבלעדי של חיי החברים." (4) רק בשנים מאוחרות יותר, עם שיפור התנאים הכלכליים, נמצאו דרכים ונקבעו הסדרים שאפשרו לאותם חברים "חריגים" להתפנות ולעסוק גם באמנותם עם כל הכרוך בכך. וכמו "שחל שינוי במצבו של החבר האמן חל גם שינוי בקרב הציבור: התעוררה הדרישה ליצירה האמנותית בחג, בבית הציבורי וביום החול בחדר הפרטי. האמנות היתה לחלק בלתי נפרד מן ההווי; מי יתאר לעצמו כיום חג ללא נגינה ושירה, מסיבה ללא מחול או המחזה, חדר אוכל או מדשאה ללא ציור או פסל." (4) בין שאר משימות אלה, שתבעה החברה מן האמנים שלה בבחינת "הזמנה-ציבורית" מופיעה גם הדרישה שייטול על עצמו את ענין החינוך האמנותי בבית הספר ומחוצה לו. בן לילה טולטלו אמנים, שנהגו להתבודד בסטודיו שלהם, ששכן אי-שם באחת מפינות המשק הנדחות, בצריף שיד הזמן היתה בו ושנשכח זה מכבר מלב החברים, והטילוהו לתוך המולת בתי הספר או המוסד החינוכי; המתבודד וה"אוטסיידר" מצא עצמו פתאום מלמד דרדקים מבית־רבן. המפתיע הוא שלא מעטים ביניהם מצאו את דרכם על אף שחסרו כל הכשרה חינוכית או ידע פדגוגי פסיכולוגי של ילדים. הרצון להורות, להדריך, להנחיל תורה ואת חזונם הם, זו כנראה אחת התכונות המייחדות אמנים. הראיה – בכל הדורות אנו פוגשים אמנים, בין שקטנים ובין שגדולים, מתפנים לעסוק בהוראה. רואים עניין בהקמת דורות של יורשים. והרי אמנות הינה דרך של תקשורת, אופן להעביר תשדורת מן האמן אל הציבור. והוראה – מה היא? העברת בשורת ה"ידע'' של המלמד אל הלומד. רק הדרכים והאמצעים שונים. בודאי נעשו הרבה שגיאות על-ידי אותם מורים ומחנכים מאולתרים לאמנות; התוצאה היתה ללא ספק גם כשלונות. אבל היה גם הרבה מן האישי ייחודי בגישתם, ראיית חזון ושליחות דווקא במשימה זו של פתיחת לב הילדים לעשייה היוצרת בשדה האמנות וקירובם ליצירות של אמנים. הרבה יחסים נרקמו שתרומתם בחינוך הנוער לאמנות בודאי לא נופלת מזו של מחנכים מקצועיים" בשטח; כותס חיים אתר, אחד האמנים הותיקים בתנועה הקיבוצית: "... רוב ציורי הילדים אינם מובנים למבוגרים. כי איך רואה הילד את המציאות? הוא נמצא תמיד במצב של חלום, כלומר, כל ההתרשמויות שלו עוברות כאילו דרך חלום." (5)

החינוך המשותף – במקביל נולדו פילוסופיות חינוכיות והתגבש המייחד את החינוך המשותף; התברר שבאם רוצים ליישמו כלשונו ולאור אותן תורות, חייבים להכשיר לכך חברים. רעיון סמינר הקיבוצים נולד והתגשם בשנת 1939. המשקים שיגרו אליו את מיטב חבריהם, על מנת להבטיח לבנים חינוך שיינתן בידי מחנכים מעולים. ראו בו, במחנך המורה, את איש־האשכולות המקיף את כל התחומים. ריאליסט והומניסט, ספורטאי ושחקן, זמר ומנגן, אמן וסופר; או בסלנג הקיבוצי את ה"כלבויניק", אשר לתוכו ה"טילו" הכשרה מכל הבא ליד, טיפה מכל תחום. הרעיון הבסיסי היה (והיתה בו הרבה אמת!) שהילד הצומח ומתפתח יתחנך ויכוון על-ידי אישיות אחת ולא יטלטל בין רשויות חינוכיות שונות. די בעובדה שיש מחנך ויש מטפלת ועל שניים אלה להשלים עצמם ולהוות דוגמא אישית מחנכת. עקרון זה שקול היה מול "ההפסד" האפשרי בשדה המיומנות של המחנך במקצועות השונים.

למרות כל האמור המשיכו אמנים לתפקד, בעיקר בהדרכת בני הנעורים. בגילים אלה זכה הפיצול המקצועי של חינוך והוראה ללגליזציה כבר בזמנים מוקדמים, והדבר צמח וגדל עם התמורות בחברה בארץ ובעולם כולו.

מאז קום המדינה וההתארגנות הממלכתית של רשתות החינוך, פשטה יותר ויותר הדרישה להוראה "מקצועית" גם בבית-הספר הקיבוצי והדבר הביא עמו את הצורך בהכשרת מורים במקצועות השונים כמומחים" בתחום ספציפי שלהם. בסמינר הקיבוצים, על סניפיו השונים, קמות ליד המחלקות המכשירות מחנכים כלליים, גננות ומטפלות – פקולטות להכשרת מורים מקצועיים, בעיקר לגילים הבוגרים: ריאליסטים והומניסטים, לאנגלית ולחינוך גופני, לציור ולמלאכה, למוסיקה ועוד.

המכון לאמנות ב"אורנים" – המחלקה להכשרת מורי האמנות והאומנות הוקמה בסניף שב"אורנים" בשנת 1952; מיסדה ומנהלה הרבה שנים אהוד טל, איש קיבוץ הזורע. הרעיון היה קהיליה יוצרת ולומדת, שמוריה ותלמידיה מתגוררים ב"קמפוס" ומקיימים חיי יצירה ופיתוח הדדיים. משך הלמידה היה שנה אחת, ואוכלוסית התלמידים, שמספרה היה קטן יחסית, היתה מורכבת ברובה מאנשים שכבר היתה להם השכלה אמנותית מקצועית זו או אחרת מחו"ל. על המכון עברו תהליכי גידול והשתנות, כמו על כל מה שצמח וגדל במדינה מאז ראשיתה.

מעשרים תלמידים במחזורים הראשונים צמח מספרם לכמאה ושלושים. משך הלימודים התארך לשלוש שנים, שבסיומם זוכה הבוגר לתעודת מורה בכיר (ומתנהל משא ומתן על הקניית תואר אקדמי ראשון בעתיד). התלמידים מודרכים ומכוונים על-ידי למעלה משלוש עשרות מורים, שכל אחד מומחה בתחומו ורבים ביניהם אמנים בעלי שם.

גם מתקני המכון הלכו והתרחבו, למרות שבודאי עוד הרבה לוקה בחסר. בראשית הדרך נלמד הכל במרתף של בית הטבע (ע"ש מרגולין המנוח) כשהתלמידים מתמרנים על גבי לוחות המונחים לרוחב החדר, על מנת לא לטבול במים שזרמו על הרצפה. כיום אתה פוגש אותם ליד כני הציור באולם הרישום, שהאור נשפך לתוכו מבעד לחלונות גדולים, או עמלים סביב כני פיסול באולם הפיסול, לנוכח דוגמנית שרועה על "בימת המודלים'', מלחימים בסככת ההלחמה, מרתכים בסדנת המתכת; מישהו מעביר בול עץ על גבי המקצוע החשמלי בנגריה ועוד אחרים צופים בדריכות בפתיחת תנור השריפה שבחדר הקרמיקה. שוב אחרים שוקדים על מלאכת הנמלים של השחלת חוטי השתי באחד הנולים הגדולים שבחדר הטקסטילים. סדנת הדפסות ומעבדת צילום משלימים התמונה. אוכלוסית התלמידים גם כיום מגוונת – הן מבחינת הגילאים (החל מבוגרי צבא ועד לבני חמישים ומעלה) והן מבחינת הרקע והכשורים. מלכד את כולם הרצון לקנות דעת ומיומנות, לא לצרכי יצירה עצמית אלא במגמה לעשות בשדה החינוך האמנותי והאומנותי עם חניכים-ילדים.

הפילוסופיה החינוכית – הכשרת אנשים בעלי יכולת לחנך ולא מומחים למקצוע; אמנות ואומנות – מדיום להגשמת המשימה. המטרה אליה צריך לחתוך בקרב החניכים לעתיד: שיהיו אנשים בעלי הכרת הייחודי מקורי של עצמם ולא רק אזרחים ממושמעים במעגלי האפנה" המקובלת. שיעזו לחייב או לשלול באופן עצמאי, אבל לא מקרי, אלא על יסוד יכולת הגדרה וניתוח לעצמם. שיהיו מסוגלים להאזין לזולת - בין שבמישרין או באמצעות חוליה מקשרת (כמו למשל יצירה אמנותית) ושיעריכו את התבטאותו ככזו. שיהיו פתוחים לקלוט חוויה ולחיותה וככאלה שיהיו צרכני

אמנות" בכל השטחים, אקטיביים ופסיביים כאחד. שיהיו בעלי תחביבים המודעים לחדוות היצירה, ליופיו של חומר וצורה, שיכירו את הרגשת האושר שבעשיה העצמית. שישמר בהם קורטוב מן התמימות והפתיחות הילדותית על מנת שיהיו מסוגלים להשתנות באופן מירבי ולאורך זמן.

הדרך – הפגשת המורה לעתיד במשך שנות הכשרתו – עם מירב החומרים והטכניקות לעיבודם; פיתוח מיומנות רחבה ככל האפשר, ואפילו אם זו לעתים על חשבון העמקה והתמחות בתחום אחד, ספציפי, על מנת להבטיח יכולת התאמה והדרכה של כל חניך וחניך בהתאם לנטיותיו ואהדותיו.  התמחות מקצועית מדי גוררת אחריה העדפה ברורה של תחום אחד, וסביר שאותו יחתור המורה להנחיל למרבית החניכים, באם לא להשתמש במושג קיצוני יותר כמו לכפות (דבר שקרה לא אחת אצל המורים האמנים שהזכרנום לעיל). הרחבת השכלתו של המורה הלומד בשטחים ותחומים קרובים, על מנת שיהיה לו רקע תרבותי כללי רחב. הפגשתו עם כל המתרחש בשדה האמנות העכשוית וכרקע מנחה הכרותו עם כל שהתרחש בתרבות ואמנות במשך הדורות שקדמו. פעילות עצמאית של התלמידים בסדנאות, מחוץ לשעורים המודרכים, שעה שעשיה זו עומדת כולה בסימן העשיה היוצרת והיא גם נמדדת באמות מידה אמנותיות טהורות. את הישגיו בודק ומציג התלמיד באמצעות עבודות (עיוניות ומעשיות) ולא על-ידי מבחנים. תוך שיחה עם המורים נבדקים ומבוקרים הדברים על מנת להגיע למסקנות משותפות לגבי מה שפיר ומה רצוי לשפר.

חבר המורים מבקר באופן רצוף שיטות וגישות. כמעט ולא חולפת שנה מבלי שיעשה ניסוי בתחום חדש כלשהו, שינוי במבנה של מקצוע, הרכב של תכנית, הוספת מקצוע – על מנת להגדיל אפשרויות בחירה וכו'. חלקם משתלמים במסורת ומצטרפים למקובל במסכת ההכשרה, חלקם נגנזים לאחר תקופת הניסוי כלא תואמים הצרכים.

את שנת העשרים לקיום המכון ציינה תערוכה מרשימה של יצירות מוריו, ותלמידים ובוגרים הצטופפו באולם לחזות בהם ולפגוש את המורים. לא מעטים נעשו בינתיים גם הם אמנים בזכות עצמם, בנוסף לתפקידם החינוכי. משמע – הוזז רק הדגש: בתחילה נלקח מי ב שהיה כבר אמן על מנת לחנך, ואילו עתה מתעלה מי שהוכשר להיות מחנך לדרגת אמן ויוצר. מסייעת בכך העובדה שכל אחד מהמורים, איש איש על פי דרכו, חותרים לפתח את התלמיד בהתאם לתכונותיו האישיות ונטיותיו הספציפיות, ולהמנע מיצירת דפוס או אבטיפוס באף אחד מהמקצועות. דבר זה בא לביטוי באופן בולט לעין בתערוכות הנערכות מדי פרק זמן: נמצא שם הרבה יצירות – רישומים, תמונות שמן, הדפסי משי וליטוגרפיות, יצירות פיסול ומתכת, עבודות גרפיות או מלאכת מחשבת - וכל אחת היא בכל זאת "היא", ורק "היא" – המשותף רק החומר ותו לא. תקותנו שאמנם כך יהיה גם בקרב חניכי תלמידינו, וכל ילד יוכל להגיע לביטויו האישי על פי דרכו ויכולתו ובאמצעות מירב כלי הביטוי.

ביבליוגרפיה

1. יהודה רון-פולני: חברת הילדים בישראל – מהי? איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1964.

2. מ. סגל: הלמידה ותהליכי החיים – צרור מכתבים לשאלות החינוך המשותף, הקיבוץ המאוחד, פברואר 1950.

3. Florian Merz: Malerialbilder und Objekte im Kunstunterricht, .Otto Maier Verlag, Ravensburg, 1971

4. ג. מוזס: האמן בקיבוץ – ניב הקבוצה, איחוד הקבוצות והקיבוצים, מאי 1958.

5. חיים אתר: בעיקבות ציורי הילדים בצרור לחינוך – צרור מכתבים לשאלות החינוך המשותף, הקיבוץ המאוחד, פברואר 1950.