״… אתה שומע, היחס שלי לחנות שלו, זה ממצה בדיוק את ההרגשה שאני רוצה למסור. הוא היה גבוה, ג'ינג'י, כזה שרוף כמו שאצבעות נראות מסיגריות וקצת שחור בקצה השער שלו היה, בכלל – השער הכי פחות רפרזנטטיבי של ספר, כן. ועל האיש הזה ספרו שהוא זכה במיליון בלוטריה, זה הגרלה כמו מפעל הפיס. אתה שומע, הוא זכה במיליון. עכשיו תאר לעצמך מספרה, בפנים צבוע ירוק, שלושה כסאות ברזל גדולים, של ספרים, מסתובבים. שלוש מראות, שלושה ארונות וחלון ראווה לרחוב. כל הזמן היתה לי הרגשה שהוא מצליח לספר את האנשים ולהסתכל ברחוב באותו זמן. כשהיו לוקחים אותי להסתפר, פחדתי שהסקרנות שלו לרחוב תזיק לתספורת שלי, אתה מבין? במושג הזה של החנות עם האגדה שהוא זכה במיליון מתמצה כל הקושי שעתיד לבוא״.

״הוא היה יהודי?״

״לא. את המספרה שלו הייתי רואה דרך החלון של עליית הגג. המספרה היתה צמודה לחנות של ארמני מומחה למגשים מזכוכית ופח. מעבר לשתי החנויות, עמוק בנוף היתה קבועה תחנת הרכבת של סופיה. את הרכבות לא היו רואים. רק פטריות עשן גדולות צשש... צשש... צשש... כל חמישה סנטימטר מעל לקו המטושטש של סוף הרקע היתה עולה פטריה. כשהיתה יוצאת אי אפשר היה לראות, רק כשהתרוממה יותר גבוה מהפס החום, ואז היתה נפתחת שחורה לגמרי. כשהרכבת היתה מתרחקת הפטריה הראשונה כבר היתה בהירה כמו ענן ששט למעלה. החנות של הספר, המגשים של הארמני, דוד שלי, זה בשבילי חוט אחד״.

״גרת אצל הדוד שלך?"

״כל המשפחה גרה בבית אחד. הדודים בבית הגדול וההורים שלי בבית הקטן שעמד בחצר. גם הבית הקטן היה שייך לדודים. הבית הגדול היה צר וגבוה. בחזית היו חלונות צבועים לבן. הבית כולו היה מצופה טיח אפור כהה, עם קצת כתמים מהפחם של הרכבת. דלת הכניסה – אוקר, פרוזדור צר ומדרגות אבן אדומה שעולות בסבוב. בקומה הראשונה גר דודי יוסף -רווק, עם הסבתא שלי. שניהם בדירה בת ארבעה חדרים. כל חדר – רצפת עץ, בפינה מנור צהוב מקושט בתבליט של דרקונים מהרצפה עד התקרה. תמונה של דוד יוסף ציירתי בחתונה בכפר אוריה, עומד בצד, פורטרט הכי מדוייק שיש ממנו. אדם שמנמן, גבוה, אף נשרי, ראש מקריח, עור חום רך, המון שומות סביב לעיניים. מתחת לעיניים עור מיותר בצבע סגלגל. ידיים נהדרות, כהות מאד מלמעלה בהירות מבפנים. דוקא היתה לו טבעת למרות שלא היה נשוי. אדם טוב לב להפליא. תמיד, מצחוק, מרוח, מדבר-של-מה-בכך... דמעות. היה מפהק ומיד מתמלא בדמעות. כל הזמן עם מטפחת לבנה סופג דמעות שהיו נופלות לו על גב האף. ארבעה משפטים היו לדוד שלי״.

״לדוד יוסף?״

״כן, אחד הוא היה אומר: [׳]פרלון פרנסא שמעון קאראטא סטויאנוביץ' דה בולגרי׳. מין משפט כזה בלי משמעות. ׳מייקו מילה שטוסימה רודילה נה טוזית. סווט גרשן׳. (תרגום – אוי אמא למה ילדת אותי לעולם חוטא זה?) משפט שלישי הוא היה אומר: ״סוורקה נא דרקה קקטו טורצ'ין נה קול״. (תרגום – הייתי מתגעגע להתבונן כמו שעורב יושב על גדר, ככה הייתי נהנה להתבונן בתורכי משופד). משפט רביעי הוא היה אומר באנחה: ׳דה!!! קזל קונט נה מגרטו אי פושל זאדנו דה פסט טרווה׳. (תרגום – כן, אמר הסוס לחמור והמשיכו לרעות באחו). זהו דוד יוסף".

״הוא עלה אתכם לארץ?״

״כן, הוא הגיע חודשיים אחרינו. כל החודשים הראשונים הוא היה חולה בכל המחלות שאתה יכול להעלות על הדעת. בחמסין, מחלות מעי, מיגרנות, כאבי גב והפסיד את כספו. עד שפתח בשותפות עם דודי אברהם, חנות בפרוזדור הכניסה לבית שלהם ברחוב כפר גלעדי בתל־אביב. חנות לסידקית בסיטונות. מסרקות, דברים כאלה. בארץ הוא גם התחתן עם עולה מטורקיה. בסופיה הוא גר בקומה הראשונה עם הסבתא שלי.

הסבתא שלי היתה גבוהה, זקופה, לא היתה שומעת טוב וצוחקת הרבה. באמצע מצב רציני היתה פורצת בצחוק. היינו שואלים אותה: ׳למה את צוחקת?׳ היא היתה אומרת ׳מה שהיה אתמול׳, ׳מה היה אתמול?׳ ׳אני לא רוצה הרבה להגיד׳ היא היתה אומרת, היינו לוחצים עליה ׳מה היה אתמול?׳ ׳הרעם׳ היא היתה אומרת ומתפקעת מצחוק. ׳הרעם של יוסף׳. בדירה ברחוב כפר גלעדי היא היתה יושבת לפעמים מארבע בבוקר עד שמונה בערב בלי לזוז מהכסא, מסתכלת דרך החלון ואומרת על כל מי שהיה מסתובב למטה ברחוב ׳מושניק, מושניק׳ מה זה מושניק? מושניק זאת תערובת של רמאים ובוגדים במולדת, בבולגריה קראו מושניק לכל אלה שהשתמטו מכל צורת עזרה בשרות בזמן המלחמה. היא היתה אומרת ׳תראה כמה מושניצי מסתובבים כאן למטה׳. היא לא היתה שומעת ותמיד נבהלת, קופצת מהכסא כשהיו נגשים אליה מאחור. עד לימיה האחרונים היתה אוהבת אהבה מטורפת ערמונים קלויים. בקומה השניה בבית של הדודים שלי בסופיה גר דודי אברהם שנשא אישה מעיר אחרת ושהיה לה קול דק וגבוה.

היחידה שהיתה מעשנת, צובעת שפתיים והולכת על עקבים גבוהים. הוא היה שתלטן – שר החוץ של המשפחה, המפרנס, הבכור שנותן פקודות. הוא היה עושה לי קרמבול, אתה יודע מה זה קרמבול? נקישה קשה על המצח – כאב לא נורמלי בשביל ילד. הוא היה אומר ׳בוא רגע׳ הייתי שם את הראש על מותניה שלו ׳תגיד שלוש פעמים פרה מלקקת מלח׳, הוא היה אומר. זה משפט בבולגרית, שלוש מילים שקשה לבטא אותן ביחד, בדרך כלל זאת בחינה אם אתה יודע טוב בולגרית, הייתי אומר ׳קרווה סול בליז'ה׳. שלוש פעמים, הוא היה אומר ׳לא אמרת נכון׳ וטרח-קרמבול במצח. הוא היה גם הדוד הנדיב הוא היה קונה לי מפוחיות, קבב בין שתי פרוסות לחם לבן, תמיד לבוש שיק, כובע פנמה, מקל הליכה, היה לו כתב יד נהדר, זה היה סימן ההכר שלו, קראו לו חתימת מיניסטר. הוא היה בעל רעיונות נועזים ובעיקר יוזם ומבצע בלי להודיע. הוא היה בא אל אבא שלי ואל הדודים האחרים ואומר את זה וזה עשה, את זה וזה קנה, זה היה כבר בגדר הודעה ולא בגדר התייעצות. את מי שהיה מנסה להתווכח אתו – ׳למה קנית, למה מכרת?׳, היה משתיק בפסקנות, ששש... היום הוא לא רואה ומאכילים אותו בקושי. בקומה השלישית היה גר דוד רחמים, רופא ילדים, הגאווה של המשפחה. אדם בגובה של מטר וחמישים ס״מ. מיום שאני זוכר אותו, כל הראש קרח כמו יול ברינר.

הדוד רחמים נשא לאישה אחות שלמדה את המקצוע בבירות. גם הוא היה שמנמן. בעצם כולם היו שמנמנים חוץ מסבתא. למשפחה היתה חנות לאריגים, ׳מגזין רוזה׳, קראו לחנות על שם הסבתא שלי. כל הדודים שלי ואבא שלי היו סוחבים בכיס כדורי נפטלין. ככה זה, סוחרי בדים ודנטלים, משי דמשק, חאסה, קרפון, שנטונג, ז'ורסט. בחנות היתה רצפת עץ ותמיד היו מושחים אותה בשמן – הדריכה הכי נעימה שאתה יכול להעלות על הדעת היתה בחנות של הדודים שלי״.

״אביך לא היה שותף?״

״הוא היה בדרגה קצת יותר נמוכה. הם היו בעלי העסק. אבי היה גיסם. בן אדם צנוע, תמיד ישב בפינת השולחן. אני זוכר סט שלם של פעולות שהיה עושה. איך שהיה תופס עתון, איך שהיה מחפש מטבעות בכיס, איך שהיה לוחש, איך שהיה לובש את המעיל. אני זוכר בדיוק איך היה מהדק את החגורה. הידיים שלו היו מהשרוול המקופל ולמטה שחומות. בלורית שיבה על הצד, לסתות לחיים בולטות, שפם קצוץ עשוי שני משולשים קטנים. פסיבי וחזק-אימים. כשהתבגרתי, חלק ממני כעס עליו, על הפסיביות הזאת. כשהגענו לארץ הוא קנה כמה מסרקות, שוקולד, סיכות ראש, קולבים, משרוקיות לילדים והתחיל למכור ליד הדאר של יפו. כשהוא נפטר אמי המשיכה. היום יש שם קיוסק קבוע. הסדר בו חיה המשפחה שלי, הפרופורציות שלה, צלליות הגוף, גובה הדיבור, בנו רספקט לעצם הקיום. בנו מין הרמוניה של מצב שלם, אתה מבין אותי? אתן לך דוגמה, אני הייתי מבצע פקודות של אבי והדודים בצורה שמילוי הפקודה היה גורם לי אושר, כן, אושר מוחלט. דוד שלי היה אומר ׳אברהם, תרד למרתף, תביא שני ראשים כרוב׳. במרתף היה כרוב כבוש, בתוך חביות עץ. תקח את הדלי מהמטבח ותביא אותם בו!׳. מאותו רגע כל צעד היה גורלי. הייתי הולך, לוקח את הדלי, מדליק את האור בחדר המדרגות, יורד. דלת המרתף היתה קבועה בחדר המדרגות. לדלת היה שפוע מתאים לחצי הפרופיל של הבית, בצורת הספרה אחת. הדלת היתה חורקת ונפתחת על הצלע הארוכה ואז שלושים ארבעים מדרגות עץ. המנורה של המרתף היתה דולקת מאד פנימה במרתף ובקושי האירה את המדרגות. כל מדרגה זה היה פחד אימים. אני הייתי מתנשף, אתה שומע? הגב היה יותר נושם מהחזה. הייתי מתנפח בגב מנשימות עמוקות של פחד וכל הזמן עם עווית בצוואר, הייתי יורד קדימה ומסתכל אחורה עם ראש מסובב לגמרי מפחד. מוציא שני ראשי כרוב ועוד שוקל אם הוא אמר שניים קטנים או אחד קטן ואחד גדול. אלה דברים שהעסיקו אותי. אם זה עמוק בחבית או אחד שהיה למעלה. למנוע כל אפשרות שהוא יעיר הערה שאני כאילו לא חשבתי עד הסוף אתה מבין? הייתי מעלה את הכרוב למעלה, היו אומרים לי ׳ילד טוב׳, זהו״.

״לא היו עוד ילדים בבית?״

״איך הרגשת את זה ? הרגשת מתוך הדיבור? רק אני הייתי בכל הבית, בן יחיד. כל הזמן לחצו שאלמד מקצוע. כשהלכתי לקבוץ ואמרתי להם שאני רוצה ללמוד נגרות, זה היה בשבילם השג גדול״.

״בן כמה היית כאשר הגעת לקיבוץ?״

[״]בן ארבע עשרה ועצמאי לגמרי. עשרה ימים אחרי שהגעתי דרשתי לגור בחזר לבד. חודש לאחר מכן כבר גרתי לבד. כשהיה לי בקיבוץ מתחת למיטה איזה תריסר תפוזים וכיכר לחם, מצידי העולם היה יכול להחרב״.

״ברצינות?'״

[״]בטח, מה אתך, זה ברור. כל המלחמה אספתי גרוטאות סמרטוטים בתוך ההריסות, הייתי נשחל לתורים ללחם בשעה אחת בלילה, עשרים, שלושים מעלות מתחת לאפס, בשלג של מטר גובה. כשבאתי לקיבוץ זה הצחיק אותי. גנבתי שני ככרות לחם מהמטבח ותריסר תפוזים ולא הבנתי מה כל המאבק הזה בשמש. מה כל מלחמת הקיום המוזרה הזאת. גם לא הבנתי מה פתאום מחיפה, מהמקום הזה, המואר, שיש בו מספיק שוקולד ולחם, מה פתאום אוניות רואות לנכון להפליג בכלל לעבר קו שלא יודעים לאן זה.בשבילי זה היה סוף פסוק, די. רחוק מההורים, לבד, ממש לבד. מוכרח להגיד שהשנים הראשונות בקיבוץ היו חוויה גדולה, אין לי מילים להעריך אותך, את החשיבות של הזמן ההוא[״].

״מתי התחלת לצייר?״

[״]בגן. בכתה ב' כבר ציירתי את כל עיתוני הקיר. תמיד קראו לי חודוז'ניק – צייר. פעם ראשונה כשהעתקתי פרופיל של ראש הממשלה דימיטרוב מהעתון, ודוד שלי בא ואמר שהוא מאשר את זה, הרגשתי שיש כאן דרך למצוא חן, דרך ברורה ולאט לאט זה נהיה יותר מזה. הייתי מצייר ולא יודע שיש מקצוע כזה. עד שנסעתי ללמוד באיטליה, המושג של המקצוע לא היה ברור לי. אתן לך דוגמה: אמא שלי היתה קטנה, שברירית ומלאה עד שהלב לאם ממנה בספניולית עם פרושים, לס סטוריאס דה לה ביבליה, יוסף, עשו, אדם הראשון, יונה באוקינוס. הייתי שואל מה ההבדל בין ים לאוקינוס? היינו כבר בחוץ בדרך לקנות יוגורט או לחם או להביא תרופות, היא היתה עוטפת אותי בחלק מהשאל השחור הסרוג מצמר ואומרת ׳ההבדל בין האוקינוס לבין הים שהאוקינוס בלי תחתית׳. הייתי צמוד אליה מתחת לשאל ומתאמץ להתאים את הצעדים הקטנים שלי אל הצעדים הברורים שלה. הגענו מבולגריה לחיפה באוניה שנקראה בולגריה, בעשירי בפברואר 1949. כדאי להוסיף שרק הרבה יותר מאוחר נודע לי שהגעתי לארץ שבה משתוללת מלחמת עצמאות[״].