מגילותיה של צילה פרידמן כתובות בעברית ולעיתים ניתן לזהות מילה, מספר מילים או רצף מילים שנקטעו או טרם הושלמו.

אלו מגילות מוצפנות בשפת סתרים, לחש קוסמים, או אולי מילות רופאי אלילים, ואפשר שזוהי התחזות אסתטית מופשטת בגלימה סמנטית חסרת פשר שאין מאחוריה אלא מעשה הישרדות יומי.

כך או אחרת, עומד הצופה מול יריעות נייר שיש בהן עולמות מנוגדים ומשלימים זה את זה. השרבוט המכני הצפוף בשחור לבן מכסה את רוב רובו של המרחב,  עליו ריבוע מאורך צהוב שהורכב מגזרי עיתונות זרה עמוס מילים שאין עוד קשר בינן לבין הקונטקסט המקורי שלהן והן הופכות לעוד משטח של טקסטורה.

פעולת הדקונסטרוקציה של צילה פרידמן מתחילה בפורמטים קטנים ואינטימיים, בשרבוטי רישום, גזירה והדבקה של קטעי עיתונות בינלאומית (שפה זרה), בחזרתיות אובססיבית, כעין ריטואל פולחני פוסטמודרני.

הפעולה בנייר,  שרבוט, רישום וקולאז' שהופכות בזכות פעולת הדפסה תעשייתית לגליונות גדולים ומרשימים בפורמטים גותיים מסתוריים או טוטמים של פירסום אילם. מעין מוצר מעבדתי ילוד מכונות דפוס מתקופות עתיקות או לחלופין סוג של הדפסים בטכנולוגיה עכשווית ובזה חנו וכוחו. הדפס שאינו זהה למקורו, לפחות בגודלו.

אפשר לראות בתהליך זה רצון של האמנית להעצים (בגודל ובדיוק) את מעשה הסקיצה הקטן האינטימי, האישי והאנושי. להתאים אותו לעולם המכאני והמורכב בו אנחנו חיים, מקום עמוס במסרים ויזואליים וטקסטואליים. עידן בו הניראות הינה חלק אינטגרלי מהמשמעות.

זהו טקסט סתום וטורדני שאינו לגמרי חסר משמעות במיוחד אחרי שאנחנו מבחינים במשפטים קריאים בשפה זרה: Berlin, Los Angeles, National Fair Temporary Art ובעברית: "והיא אמרה... והיא אמרה…"

לא הטפות של נביא בשער, אך גם לא שוטה הכפר שאינו חלק מהמעגל החברתי ואינו נושא דעה על העולם הסובב אותו. אלה הם כרוזים לעם מלומד, ליודעי רזי השפה המקודדת. כרוזים המתחזים בנראות אסתטית מופשטת ועדיין טעונה כרימון במשמעויות אישיות ואנושיות.

מי שמכיר את צילה פרידמן יתקשה להתעלם  מעולמה הרוחני, עולם בו יש משקל רב לפולחן  הדתי, לטקסים, למילים ובוודאי לסימבוליקה. יצירתה נטועה עמוק באדמה הפורייה של העולם התרבותי היהודי המסורתי שגדלה על ברכיו.

בעבודות שלפנינו, כפי שהן מוצבות בחלל, ישנו קשר עמוק לחלל תפילה חילוני עכשווי, מרוסק בהיסוסים וספקות. הצופה מוקף דימויים אניגמאטיים שהבהירות והצמצום הצורני שלהם היא אסטרטגיה והתחזות למגילות גנוזות, היא טקטיקת שפה של לצעוק בקול אילם.

אלה הן עבודות בהן חושפת האמנית תהליכי יצירה עכשוויים. על פי צילה פרידמן מעשה האמנות אינו עוד מעשה של הגאון המתבודד בסטודיו, אינו עוד מעשה ווירטואוזי מבריק של שלהבת אלוהית שניתנה ליחידי סגולה. אלא מלאכת איסוף, עיצוב, הפקה ומיצוב. לפיכך האמנית אף מוסיפה ואוצרת את תערוכתה בכוחות עצמה כחלק מתהליך היצירה הפוסט רנסנסי הלה.

האמן מלהק את עבודתו מ-א' ועד ת' כפי שהוא מיילד אותה מהלא כלום.