כנס שפיים, 1995, צילום: ארכיון הקשת המזרחית

הערת שוליים להיסטוריה של הפירוק.

אין דבר מדכא יותר עבורי מאשר להתבונן בגווייה של רעיון יפה.

אין דבר החושף את אכזריותו של הזמן בצורה מובהקת יותר מאשר המדיום הצילומי.

כשמביטים בצמד הצילומים שמתעדים את אחד מרגעי ייסוד הקשת הדמוקרטית המזרחית בשפיים, נחשף בפנינו דיפטיך של אשליה נאצלת. זהו תיעוד של רגע שבו עדיין האמנו שהשפה מסוגלת לשנות את מבנה החברה .צמד הצילומים הזה הוא מחקר אנתרופולוגי על הרצינות. הכל כאן משדר אוריינות, ליברליזם שמבקש לבצע רפורמה מבנית עמוקה מתוך עמדה אופטימית ופרגמטית. הדמויות סביב השולחן אינן מנסות למכור דבר, הן מקשיבות. האיש במרכז (דודי מחלב ז״ל) מטה את ראשו על ידו בתנוחת הקשבה קלאסית, משקפי הראייה העדינים, וקנקן הפלסטיק הפשוט של המים המוצב על השולחן כל אלה מסמנים את הטרקלין האינטלקטואלי של פעם. זוהי פוליטיקה של השתהות ומחשבה המנוגדת לקצב המהיר והחולני של העידן הזה  אולם, הפונקטום האמיתי, אותו אלמנט שדוקר את הצופה ומפרק את הריחוק האסתטי, מתגלה במלוא עוזו בתצלום התחתון. המעבר לחלקו השני של הפריים הוא מעבר מהקשבה לפעולה, הנפת הידיים הקולקטיבית, האקט הדמוקרטי של ההצבעה וההסכמה, אך מה שדוקר כאן אינו עצם ההצבעה, אלא החיוכים שמאירים את פני הנוכחים. חיוכה של שירה אוחיון  מימין וחיוכו של דודי היושב במרכז וסימון ביטון משמאל  נושאים עמם מטען כבד של אופטימיות נקייה, כמעט נאיבית במונחים של ימינו. הם מחייכים משום שהם מאמינים שהם בונים מוסדות, שהם מציעים חוזה חברתי מתוקן, צודק ותרבותי יותר. ידם המורמת אינה אגרוף של שנאה היא סימן של שותפות, ניסיון כמעט נואש לייצר שיח פרגמטי שמחבר בין קצוות. כאן בדיוק מתגלה הטרגדיה של החברה הישראלית כאשר משווים את הרגע הקפוא הזה לתופעות המאוחרות של ימינו.

זה היה באמצע שנות התשעים, הרבה לפני שהימין הביביסטי הישראלי השלים את המוטציה הסופית שלו והפך את המרחב כולו לקניון נטול נשמה, כאשר קבוצת אינטלקטואלים התכנסה במהלך שנה תמימה  בימי שישי בבית הסופר ברחוב קפלן תל אביב ושבת חורפית אחת בקיבוץ שפיים.

המיקום עצמו נשא אירוניה דקה, מעוז הקיבוציות השבעה, לב ההגמוניה הישנה, שימש תפאורה ללידת המניפסט הרדיקלי ביותר של הצדק המרחבי והתרבותי בארץ.

האנשים שהתכנסו שם חילונים מהשמאל, דתיים, אנשי ימין, פלורליסטים אמיתיים ואף כמה אשכנזים שלא יכלו לשאת עוד את העיוורון המעמדי של סביבתם לא באו לבצע מניפולציה. הם באו מתוך כאב פנימי עמוק, אך חשוב מכך, מתוך תשוקה לבנייה. הדיונים שלהם על צדק חלוקתי, על המרכז והפריפריה, על שלום במזה״ת ועל העברת משאבים, לא היו "מופעי בידור". הם היו ניסיון נואש, כמעט הירואי, ליֿצור הנדסה חברתית חדשה, פרגמטית ואופטימית. הם יצרו עולם מושגים הקימו מוסדות. הם האמינו, בנאיביות אחרונה של סוף המאה העשרים שהתבונה והצדק יכולים לתקן את המכניקה הפגומה של המדינה.

שלושים שנה מאוחר יותר, המכניקה ניצחה. אבל היא לא ניצחה באמצעות השתקה, אלא באמצעות משהו גרוע בהרבה הקרנבליזציה.

כיום, כשאני מתבונן בדמויות כמו אבישי בן חיים, ברדוגו, מגל, גוטליב או דוד אמסלם, אני לא רואה ממשיכי דרך, אני רואה את שלב הריקבון המתקדם של אותם רעיונות בשפיים. אם מייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית פעלו כפילוסופים של המרחב והתרבות, הרי שבן חיים ואמסלם הם טכנאי הטינה. אבישי בן חיים לקח את המושגים המורכבים של הגמוניה, ישראל הראשונה וישראל השנייה, ורוקן אותם מכל תוכן סוציולוגי או כלכלי ממשי. הוא הפך את הטרגדיה המזרחית למוצר צריכה תקשורתי, לטלנובלה דתית-פוליטית

שבה אין פתרונות, אין דרישה לצדק חלוקתי, ואין שום כוונה לתקן דבר. "ישראל השנייה" של בן חיים אינה מעמד כלכלי המבקש לשנות את כללי המשחק היא פולחן של קורבנות נצחית, המקדשת את נחיתותה כדי להצדיק את קיומה של הנהגה מושחתת שאינה מציעה לה דבר מלבד ליטוף פופוליסטי על הלחי, זו אנתרופולוגיה של כניעה במסווה של מרד.

דוד אמסלם, מצדו, מייצג את הקריסה הטוטאלית של השפה. שם, בשפיים, השיח התבסס על ידע רחב, על רגישות ועל היכולת לראות את האחר כולל הפלסטיני באשר הוא, כולל העני באשר הוא. אצל אמסלם, הדיון הופך למופע של אלימות מילולית וולגרית שמיועדת אך ורק לגרוף לייקים ברשתות החברתיות ולהבטיח את הישרדותו הצינית.

זהו אנטי-אינטלקטואליזם מזוקק אין שם שמץ של פרגמטיזם, אין שם חזון אופטימי לחברה מתוקנת.

יש שם רק זריעת שנאה שיטתית, שמטרתה להשאיר את הפריפריה מדממת וזועמת, משום שרק כשהיא זועמת היא ממשיכה להצביע למדכאיה.

הטרגדיה האמיתית של החברה הישראלית הנוכחית אינה חוסר המודעות לעוול, אלא השלמה איתו כחלק ממופע בידור. בן חיים וחבריו מיחזרו את מושגי היסוד של שנות התשעים, אך הסירו מהם את הלב.

צדק חלוקתי הפך לחלוקת ג'ובים למקורבים.

צדק תרבותי הפך לבוז מופגן לכל סוג של השכלה, מדע או אמנות (שרי התרבות מיקי ומירי ושר החינוך קיש).

הסולידריות עם הפריפריה הפכה לחומת איבה בין חלקי החברה.

הסגנון שלהם הוא הייצוג המושלם של העידן הפוסט-מודרני העכשווי , רדוד, רועש, נטול עומק היסטורי, ומעל לכל חסר תקווה. הם אינם רוצים לתקן את החברה הם רוצים ליהנות מחורבנה תוך האשמת רוחות הרפאים של העבר.

בסופו של דבר, כשמביטים מבעד לחלון האוטו אל הנוף הישראלי המשתנה בין מחלפי הבטון האינסופיים לשלטי הפרסומת קשה שלא לחוש מלנכוליה עמוקה. האנשים החכמים שישבו בשפיים בשבת ההיא של 1995 ניסו להציל את החברה הזו מעצמה. הם הציעו שפה של בנייה.

היורשים הוולגריים שלהם היום מציעים רק את אפר הטינה, ממוחזר ומעוות, בעודם מנהיגים את המצעד אל עבר הכלום המוחלט.

מבחינה מבנית, הניצחון של הפופוליזם הנוכחי על פני החזון של שפיים אינו מקרי הוא פועל יוצא של האבולוציה התקשורתית. המושגים המקוריים של הקשת אלה שנוסחו מתוך קריאה קפדנית של סוציולוגיה, היסטוריה כלכלה פוליטית דרשו מאמץ קוגניטיבי. הם דרשו מן השומע להכיר במורכבות, לשאת את המתח שבין קבוצות זהות שונות ליצור הסכמה לפשרה פרקטית למען עתיד משותף.

אך בעידן הרשתות והטלוויזיה המסחרית, למורכבות אין ערך שוק. בשוק הדימויים המודרני, הטינה היא המטבע היציב ביותר.

בן חיים ואמסלם הבינו, באופן אינטואיטיבי או מתוכנן, שהציבור הישראלי, המותש ממלחמות ומאינפלציה קיומית כבר אינו מסוגל לצרוך פרויקטים של תיקון. הוא מעדיף קתרזיס. כאשר אמסלם עולה לדוכן המליאה ומשתלח בבלון ״האליטה״ הישנה, הוא לא מציע הצעת חוק שתשפר את החינוך בעיירות הפיתוח  הוא מציע לצופה בבית סיפוק רגשי רגעי, מעין זריקת אדרנלין של נקמה סימבולית. זהו קפיטליזם רגשי במיטבו הפיכת הסבל החברתי לחומר גלם שממנו מייצרים רייטינג וכוח פוליטי, מבלי להחזיר דבר לצרכן הקצה.

העיוות העמוק ביותר במחזור הרעיונות הזה נמצא בהעלמת הממד המעמדי-חומרי. הדיון בשפיים היה, במידה רבה, דיון על משאבים, קרקעות, תקציבים, דיור ציבורי, נגישות להשכלה. היה זה ניסיון להגדיר מחדש את החוזה הכלכלי של מדינת ישראל.

בגרסה המעוותת של ימינו, הממד הכלכלי נמחק כליל לטובת מלחמת תרבות מדומה. בן חיים יצר מניפולציה מזהירה שבה "ישראל השנייה" כוללת מיליארדרים, שרים, ראשי ממשלה ובעלי הון, כל עוד הם משתייכים למחנה הפוליטי הנכון בעוד ש"ישראל הראשונה" כוללת פנסיונרים מרוששים או שכירי מעמד-בינוני בפרברים, רק משום שהצבעתם או מוצאם אינם תואמים את התזה.

זוהי בגידה מוחלטת באנשים האמיתיים של הפריפריה. תחת המעטה של "הגנה על כבודם", מנציחים את נחיתותם המבנית. אם הבעיה היא "פסיכולוגית" או "תרבותית" בלבד, כפי שבן חיים מציע בטקסטים שלו, אז אין צורך בבניית בתי חולים מתקדמים בנגב ובגליל , אין צורך ברפורמה במיסוי מקרקעין, ואין צורך בהשקעה בתשתיות אנושיות. די בלספק להם "נרטיב" של קיפוח וזעם, ולהשאיר אותם בדיוק באותו מקום בסולם החברתי.

זוהי סימולקרה של מאבק מעמדי, שנועדה למנוע את המאבק המעמדי האמיתי.

מה שנותר, אם כן, מאותה שבת חורפית בשפיים, הוא זיכרון של חלון הזדמנויות היסטורי שנסגר בטריקה.

מייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית החזיקו במאפיין שהלך לאיבוד לחלוטין בנוף הפוליטי העכשווית, האחריות החברתית. הם לא ביקשו לשרוף את המועדון הם ביקשו לבנות אותו מחדש, עם יסודות יציבים וצודקים יותר. הם האמינו שהחברה הישראלית מסוגלת לדיאלוג בוגר, שהאשכנזי והמזרחי, הדתי והחילוני, יכולים לשבת יחד ולנסח נייר עמדה שישנה את פני המציאות.

הציניקנים של היום כבר אינם מאמינים בדבר. עבורם, החברה היא זירת גלדיאטורים שבה החזק והרועש ביותר שורד. הם החליפו את התיקון בהרס, את המחשבה הפילוסופית בסיסמאות נבובות, ואת התקווה בשנאה מזוקקת ומניבה. כאשר המופע התקשורתי שלהם יסתיים, כשהאורות באולפנים יכבו והמצלמות יפסיקו לצלם, לא יישארו כאן מוסדות חדשים, לא יישאר צדק חלוקת ולא יישאר סיכוי לתיקון. יישאר רק המרחב הישראלי המפורק, שמתוכו ניבטות דמויותיהם כעדות אילמת לניוון המוחלט של הרוח.