היה זה יום שישי אחר הצהריים עת ערכתי את קניות השבת בשוק הכרמל. היא ישבה לה בפינה עם ערימת הפטרוזיליה והכריזה בעברית עילגת על מחיר מגוחך של וואחד שיקל לרבטה (לחבילה). כְּרוּיי האוזן הגיחו לעברה והמון הידיים קרעו מחיקה את חנותה הצנועה, לעיתים אף בלי לתת את השקל האחד.

היא – לבנת עור וסמוקת פנים בשלהי גיל העמידה, בשמלת רקמה כחולה ומטפחת לבנה, שלחה ידיים לכל עבר וקולה הצרוד הלך וגווע בקריאות ההמון.

אחר־כך ראיתי איך קירות ביתי נופלים זה אחר זה והוא הופך לחלל בזיליקה רחב ידיים מואר בגלימותיהם הלבנות של אנשים טובים ויפים. והנה קיר האפסיס נבקע ובעדו הגיחה דמות תמירה ודקה שכולה הדר ותפארת. היא פילסה דרכה לעברי, עמדה על ידי, ואני מיהרתי לשלוף עיפרון ונייר אך כוחי לא היה עימדי וחרף נסיונותי להעלות רשמים ממה שראו עיני הדבר לא עלה בידי.

בשברון לב הנחתי את הכלים מידי ופניתי לעברה, והנה היא איננה עוד שם. הבטתי אל ניירי העלוב והקטן והנה הדמות מקובעת בתוכו, טובה, סלחנית ומנחמת.

פקחתי את עיני והשעה היתה כבר 12.00 בצהריים. שלפתי את גופי מבין הסדינים וירדתי לרחוב לקנות לי עיתון.

בפינה הרחוקה הצטופף לו קהל נגרים, מסגרים ורפדים. אצתי לברר במה העניין והנה מרצדס משכם חונה באמצע הכביש. לא רחוק משם התקוטט הנהג עם גברתנים מקומיים.

מקהלת קולות מעורבת בקעה מכאן ומכאן. היו שביקשו ללמדו שיעור בנימוסין והיו שביקשו רחמים.

שוטר שהגיח מאן שהוא ניצח על המקהלה, רשם רפורט לאיש ושלחו לדרכו. בהקלת מה באתי לדוכן וקניתי לי עיתון לשבת.

מהורהר חזרתי לביתי הכנתי לי כוס קפה ופרסתי את העיתון.

קראתי בקול את הכותרת: "זקן יהודי בן שישים נדקר בירושלים המזרחית". נטלתי סיגריה ענוגה, שאפתי את עשנה הכחול אל תוך חזי, נשפתי נשיפה קטרית ארוכה והרהרתי לי - מה כוחו של הציור בימים הנוראים האלה?!