הגיע הזמן להניף מחדש את נס המלחמה נגד הריאליזם.

בסימן הדגל הזה עבדו עמיתנו אמני האוונגרד של תחילת המאה ואילו עתה הוא נרמס ברפש על ידי משרתי מעמדות ומפלגות.

בהסוואת המושג "פלוראליזם" חותר הקהל השבע תחת היסודות האסטתיים והמוסריים של תרבותנו. הבורגנים מכל הסוגים והגוונים, פקידים ואנשי מינהל, עסקני דת וקומוניסטים, הם חזית מאוחרת למען אותה אמנות המשרתת את היעדים השפלים שלהם. הריאליזם - הוא מחמדם, כי הריאליזם באמנות אינו אלא נצחון האנוכיות, הערצה עצמית. התפרקות עצמית. כי הריאליזם באמנות הוא אביה של התעמולה השחצנית ביותר למען היעדים של קבוצות שונות נטולות מוסר.

האמנים לובשים בשמחה מדי משרתים וששים לקראת קברני הרוח ובקידה מחניפה של סריסים מגישים עצמם תמורת כל מחיר.

כיום האמן אינו אלא הכלאה של פרוצה וחנווני. זו התוצאה של ציות ישיר לעקרונות ריאליסטיים באמנות, עקרונות האשלתיות והחיקוי לטבע.

הריאליזם הוא רעל המרחף באויר שחדר לכל צורות האמנות. הריאליזם יוצר על משטח דו-ממדי את האשליה של תלת-ממדיות, הוא מזדנב אחר הפרספקטיבה, הישירה והאוירית וכך מסרס את דמיונו של האדם; הוא מחליף חלל בעומק תיאטרלי; הוא בונה פיסול ומניח כיסוד את מצבו של גוף חי; באוביקטים ובאירועים אמנותיים, פונה הריאליזם אל ההגיון הפרוזאי של "עקרת הבית".

ריאליסט הוא זה שלגביו הפסיכולוגיה, דברי הימים או האתנוגרפיה הם קרקע ולא מטרה סופית.

הריאליסט הוא עד שקר לקיום האנושי, הוא מחלל את רצון הבורא.

 

משעשע, אולם זו עובדה, שעד היום נישא באויר פטירודקטיל מצחין כמו אימפרסיוניזם או אקספרסיוניזם, כאילו האור והעומק בתמונה אינם שייכים לעידן היורא של המחשבה האמנותית. מעודדים על-ידי שקי כסף, הסוריאליסטים מציירים בהקפדה נפח חלק בעכוז ומלקקים את משטח הבד וממלמלים אגדות חולניות נטולות כל משמעות. בלהטוטים אשלייתיים של קרקס, מפיצים ההיפר-ריאליסטים הווי ודעות של קהל שבע ושופכים את פחי האשפה העירוניים לתוך המרבץ של "בעל בית" מדושן. יד ביד עם המרדן לשעבר, ה"פופ-ארט", מגישים ההיפר-ריאליסטים בחנופה לבורגני הרווי את השיירים הפיקנטיים והחריפים ביותר, באספקלריה ריאליסטית מירבית.

והנה כדרגה נערצת של ניוון הופיעה האמנות המושגית, הזורקת אותנו לעומק המבחיל של הריאליזם מהמאה ה-19. כאשר הצורה, המבנה והחומר השתעבדו לאמרות כנף זולות, מדיניות, חברתיות, פסיכולוגיות, כשהמשטח, הצבע והקו נקברו תחת שלשול מילולי של פילוסופים למחצה. האמנים המושגיים חופרים קבר ללשונה העליונה של האנושות, הסמליות של הצורות הטהורות והאלוהיות, מאבק אנשי "המושג" נגד הצורה הוא אחד הסימנים לעיוורון המוסרי הכבד של עולם שבע זה. ובמאבק זה ה"מושגיים" פונים שוב ושוב לפרוזה ולמדעיות המדומה של הריאליזם הנרקב.

ככלבלבים עוורים מנסים הציירים טכניקות חדישות אולם לא "הפרפורמנס" ולא ה"וידיאו" יכולים להיות תוכן בזכות עצמם, בדיוק כמו שאין תוכן של תמונה תלוי בכך שהיא צוירה בצבעי שמן או בצבעי מים.

הראייה הריאליסטית, כאשר היא דחוסה למסגרת של ביצוע טכני חדיש מגעילה עוד יותר. בריאליזם הישן היו לפחות "רמברנדטים" - כעת יש רק שוליות.

יש רק ריאליזם אחד שיש לו זכות קיום – הריאליזם של פעולה החותרת ליעד, פעולה פונקצונאלית, המאחדת את הממשות של האמנות עם זו של החיים.

אנו קוראים לאמנים הצעירים למסע חסר רחמים, נגד מגלגלי אשליות שפלים, נגד אויבי המחשבה הטהורה, נגד הצוערים אחורה החוסים במונח עכשוויות, נגד מוקיונים המתגנדרים בכותנות אליליות של הלניזם ושל רומא: - כותנות דהויות.

 

הסוטז' והאשליה, הפרספקטיבה והפסיכולוגיזם, הפרוזה והתדמית המדעית כביכול, אלה טפילים על גוף האוונגרד.

הריאליזם הוא אויב בנפש של האמנות.

בחיים מובילה הרחמנות לחיים, הרחמנות באמנות מובילה לריקבון רוחני.

מוות לריאליזם !

 

ירושלים, 1979. מיכאיל גרובמן