אבישי בן חיים, 2026, צילום: אליה מלניקוב

בעודנו מתקרבים לרוויה מוחלטת של תוכן ויזואלי, שבה כל שבריר שניה של דעת-קהל נרכש במטבעות של אקסטרווגנטיות  צעקנית, אנו נתקלים בתמונה הזו של אבישי בן חיים.

זהו רגע מזוכך של תיאטרון-עצמי, המעוצב בקפידה עבור הבורגנות של ידיעות אחרונות. רגע שמנסה נואשות להיות משמעותי.

האיש, חסיד של מסורתיות מזרחית, מעריץ של הימין, ומאמין בחפותו של אדם שהורשע (שוב ושוב) בפלילים. תצלומו מנסה ללכוד את כל המורכבות הזו, או לפחות את הדימוי שלה. התוצאה היא, כמובן, פארודיה עצמית.

הסטודיום, המעמד-הגלוי, השדה התרבותי שהתמונה מבקשת לאכלס, הוא ברור, זהו צילום המנסה לחבר בין המודרני למסורתי, בין ה'תל אביבי הקול ל'אמוני'.

יש לנו את אבישי בן חיים בפרופיל, עטוף טלית וקשור בתפילין של יד וראש. זהו לב הסטודיום, המרכיב ה'מסורתי'. הוא מניח את ידו על סנטרו, תנוחה אוניברסלית של הגות, של עומק מחשבתי. זהו הניסיון שלו לומר , "אני לא סתם מאמין, אני הוגה דעות". הג'ינס הכחול המשתלשל מטה, הם הניסיון לומר "אבל אני גם אדם עכשווי, עם רגל אחת בעולם הזה".

הרקע הכחול-טורקיז החלק. זהו רקע מנוטרל, רקע של הסטודיו, שמנקה את הסובייקט מכל הקשר קונקרטי של מקום. הוא הופך את הדמות לאייקון, להפשטה.תאורה דרמטית, צדדית, שמטילה צללים חדים. זהו ה-chiaroscuro המודרני, המנסה לשוות לדמות עומק נפשי וייסורי מחשבה.

הסטודיום הוא פרויקט של 'הסברה' עצמית, הסטודיום כאן אינו מקרי הוא תעמולתי. בן חיים מבקש להחליף את הדימוי המיושן של ה"שד העדתי" אותו יצור אפל ורועש במה שהוא מכנה "אגדה".

השימוש במונחים כמו "בשורה מתוקה" ו"סובלנות" נועד להפוך את האידיאולוגיה למוצר מדף נעים, כמעט סכריני. התמונה היא המימוש החזותי של המתיקות הזו.

הצלם מנסה לייצר "רנסנס של תפילין". אלא שברנסנס האמיתי, האור גילה את האדם כאן, האור (והגבסנית) נועדו להסתיר את הפוליטיקה שמאחורי הטלית. המעשה הדתי, שבמהותו אמור להיות אינטימי ופנימי, מוצג כאן כ"מפגן כוח" בראש חוצות. זוהי פעולה וולגרית המפקיעה את הקדושה לטובת יחסי ציבור, אני הוגה דעות/מסורתי/מודרני. זהו מוצר תרבותי מעובד היטב, המותאם בצורה מושלמת לצריכה של מעמד ביניים המבקש לראות את עצמו כסובלני ומורכב.

אך פתאום, הפרוייקט השלם הזה קורס. משהו דוקר אותי.

הפונקטום הויזואלי-האבסורדי, ענפי ה'גבסנית'!

תשכחו מהתפילין. מה שדוקר אותי הם הענפים העדינים והמוזרים הללו של (פרחי כלה, בפי העם) שמקיפים את ראשו כמו הילה... או אולי כמו שיח-קוצים מודרני. הם מטילים צללים עדינים על לחיו ועל מצחו.

הניגוד הוא מוחלט. התפילין הם סמל של חומרה, גבריות יהודית, מסורת עתיקה, חובה דתית. הגיבסנית  היא סמל של רכות, נשיות, זמניות ואסתטיקה בורגנית של חתונות. השילוב ביניהם הוא גרוטסקי. הוא הופך את כל ה'עומק' של הסטודיום למופע של קיטש מביך.

זה נראה כאילו המעצב  ניסה לייצר 'אווירה' של משהו 'עדין' ו'קדוש', אבל התוצאה היא פשוט גיחוך. זה לא 'עומק מזרחי' זה קישוט חתונה-מושבניקי שנדבק לאיש-דת.

הפונקטום המושגי – ידו של המעצב.

מצד ימין למעלה, מחוץ לפריים העיקרי אך עדיין בתוך הקומפוזיציה, אנו רואים את ידו של המעצב המחזיקה את הגיבסנית.

זהו הרגע שבו ה'אמת' של התמונה נחשפת זוהי הנדסה ויזואלית. ה'משמעות' היא מוצר מפוברק. זהו לא רגע של הגות, אלא רגע שבו המעצב פשוט מחזיק ענף מחוץ לפריים. זהו 'המנגנון' שמאחורי הקלעים, שנחשף.

זהו הפונקטום המושגי, ההבנה שהכל הוא מופע. הטלית היא תחפושת. התנוחה היא משחק. והפרחים הם... ובכן, פרחים. הכל הוא חלק ממוצר ארוז היטב עבור 'ידיעות אחרונות'.

התמונה הזו של אבישי בן חיים היא עדות עצובה למצבו המגוחך של בן חיים ושל התרבות שלנו. אנחנו חיים בעידן שבו כל חשיבה ביקורתית, כל אותנטיות, כל מורכבות, מרודדות למוצרים ארוזים היטב.

בן חיים, עם כל היומרה שלו לפרש את ה'מסורתיות', הופך בתמונה הזו לקריקטורה. התפילין שלו הופכים לקישוט, וההגות שלו – לצל של פרח גבסנית על לחי מעוצבת.

ככל שהעולם מתקרב לקצו, אנו עסוקים בייצור של משמעויות מזויפות, של עומק מדומיין. אנו עוטפים את עצמנו בסמלים שאנו כבר לא מבינים, ומקשטים אותם בפרחים שאנו קונים בחנות-הפינה.

התמונה הזו אינה מספרת לנו שום דבר על אמונה, על מסורת או על הימין. היא מספרת לנו רק על המנגנון של הפרסום, על הבנאליות של הקיטש, ועל הבדידות הנוראה של מי שמנסה להפוך את עצמו למוצר. היא עדות למותה של המשמעות. אולי זה, בסופו של דבר, המסר האמיתי שלה.