הגיע הזמן להניף מחדש את נס המלחמה נגד הריאליזם.

בסימן הדגל הזה עבדו אמני האוונגרד הדגולים של הרבע הראשון במאה שלנו - ואילו עתה נרמס דגל זה ברפש על ידי משרתי מעמדות ומפלגות.

בהסוואת הכינוי "פלורליזם" חותר הקהל השבע תחת היסודות האסטתיים והמוסריים של תרבותנו. הבורגנים מכל הסוגים והגוונים, עסקנים דתיים וקומוניסטים, פקידים ואנשי מינהל, הם חזית מאוחדת למען אותה אמנות המשרתת את היעדים השפלים שלהם. הריאליזם - מחמדם, כי הריאליזם באמנות אינו אלא נצחון האנוכיות, הערצה עצמית, ההתרפקות העצמית. כי הריאליזם באמנות הוא אביה של התעמולה השחצנית ביותר למען היעדים של קבוצות שונות נטולות מוסר.

והאמנים הולכים בשמחה לקראת קברני הרוח, לובשים בשמחה מדים של משרתים וששים ותוך קידה מחניפה של רועה זונות מגישים את  עצמם תמורת כל מחיר.

אמן כיום - אינו אלא תערובת של זונה ושל בעל מכולת. זו התוצאה של ציות אטום לעקרונות ריאליסטיים באמנות, עקרונות האשלייתיות והחיקוי לטבע.

הריאליזם - הוא הרעל המרחף באויר שחדר לכל צורות האמנות. הריאליזם יוצר, על מישטח דו-מימדי, את האשליה של התלת-ממדיות; הוא מזדנב אחר הפרספקטיבה, הישירה וגם האוירית, וכך מסרס את דמיונו של האדם; הוא מחליף חלל בעומק תיאטרלי; הוא בונה פיסול כשהוא מניח כיסוד את מצבו של גוף חי באויר; ובאוביקטים ובאירועים האמנותיים שלו, מסתמך הריאליזם על ההגיון הפרוזאי של עקרות הבית.

ריאליסט הוא זה שלגביו הפסיכולוגיה, דברי הימים או האתנוגרפיה הם קרקע ולא מטרה סופית.

הריאליסט הוא עד שקר לקיום האנושי, המחלל את רצונו של הבורא.

מצחיק הדבר, אבל עד היום מעופפות באויר הלטאות המאובנות המסריחות של האימפרסיוניזם או האקספרסיוניזם, כאילו האור או העומק בתמונה אינם לגבי התרבות תקופת מחשבה של עידן היורא. 

ועוד, מעודדים ע"י שקי כסף, הסוריאליסטים מציירים בהקפדה נפח חלק, מלקקים את הבד כמו אחוריים, ועדיין ממלמלים אגדות חולניות נטולות כל משמעות. 

ועדיין מפרסמים ההיפר-ריאליסטים, בעזרת להטוטים אשלייתים של קרקס, את ההווי ואת הדעות של קהל שבע ועדיין שופכים הם את התוכן של פחי אשפה עירוניים, אל תוך הקנים הנוחים של בעל-בית שהשמין בנפשו. יד ביד עם המרדן לשעבר, ה"פופ-ארט", מגישים ההיפר-ריאליסטים בחנופה לבורגני הרווי את השיירים הפיקנטיים והחריפים ביותר, באספקלריה ריאליסטית-מירבית.

והנה הופיעה כדרגה עליונה של ניוון, עמוסת אידאולוגיה, האמנות המושגית.

אמנות זאת זורקת אותנו חזרה אל המעמקים המגעילים של הריאליזם מן המאה ה-19, כאשר הצורה, המבנה והחומר השתעבדו לאימרות-כנף זולות, מדיניות, חברתיות, פסיכולוגיות, כאשר המישטח, הצבע והקו נקברו מתחת לשלשול מילולי של פילוסופים למחצה. האמנים המושגיים כביכול - שרובם המכריע אינו מסוגל להחזיק עיפרון ביד - חופרים בקלות קבר לשפתם העליונה של האנושות, לסמליות של הצורות הטהורות והאלוהיות. מאבק אנשי ״המושג״ נגד הצורה הוא אחד הסממנים של העירווון המוסרי הכבד בעולם שבע זה. ובמאבק זה ה״מושגיים״ פונים שוב ושוב לפרוזה ולמדעיות המדומה של הריאליזם הנרקב. 

ככלבלבים עוורים מנסים הציירים טכניקות חדישות - אך לא "המיצג" ולא ה"וידיאו" יכולים להיות תוכן בזכות עצמם, בדיוק כמו שאין תוכן של תמונה תלוי בכך שאם היא צוירה בצבעי שמן או בצבעי מים. 

הראייה הריאליסטית, כאשר היא דחוסה למסגרת של ביצוע טכני חדיש, מגעילה עוד יותר, כי שם, בריאליזם הישן, היו לפחות "רמברנדטים" - וכאן יש רק עוזרים לאמן. 

יש רק ריאליזם אחד שיש לו זכות קיום – הריאליזם של פעולה החותרת ליעד, פעולה פונקצונאלית, המאחדת את הממשות של האמנות עם הממשות של החיים.

אנו קוראים לכל האמנים הצעירים למסע חסר רחמים, נגד מגלגלי אשליות שפלים, נגד אויבי המחשבה הטהורה, נגד הצועדים אחורה המתכסים במונח העכשוויות, נגד מוקיונים המתגנדרים בכותנות אליליות של הלניזם ושל רומא, כותנות שדהו בכביסה.

הנושא והאשלייה, הפרספקטיבה והפסיכולוגיה, הפרוזה והתדמית המדעית כביכול, אלה תולעים על גוף האוונגרד.

הריאליזם הוא אויב בנפש של האמנות.

בחיים מובילה הרחמנות לחיים, הרחמנות באמנות מובילה לריקבון רוחני.

מוות לריאליזם !

גרסה נוספת ומאוחרת יותר של המניפסט, 1979:

הגיע הזמן להניף מחדש את נס המלחמה נגד הריאליזם.

בסימן הדגל הזה עבדו עמיתנו אמני האוונגרד של תחילת המאה ואילו עתה הוא נרמס ברפש על ידי משרתי מעמדות ומפלגות.

בהסוואת המושג "פלוראליזם" חותר הקהל השבע תחת היסודות האסטתיים והמוסריים של תרבותנו. הבורגנים מכל הסוגים והגוונים, פקידים ואנשי מינהל, עסקני דת וקומוניסטים, הם חזית מאוחרת למען אותה אמנות המשרתת את היעדים השפלים שלהם. הריאליזם - הוא מחמדם, כי הריאליזם באמנות אינו אלא נצחון האנוכיות, הערצה עצמית. התפרקות עצמית. כי הריאליזם באמנות הוא אביה של התעמולה השחצנית ביותר למען היעדים של קבוצות שונות נטולות מוסר.

והאמנים הולכים בשמחה לקראת קברני הרוח, לובשים בשמחה מדי משרתים וששים לקראת קברני הרוח ובקידה מחניפה של סריסים מגישים עצמם תמורת כל מחיר.

אמן כיום - אינו אלא תערובת של זונה ושל בעל מכולת. זו התוצאה של ציות אטום לעקרונות ריאליסטיים באמנות, עקרונות האשלייתיות והחיקוי לטבע.

הריאליזם - הוא הרעל המרחף באויר שחדר לכל צורות האמנות. הריאליזם יוצר, על מישטח דו-ממדי, את האשליה של התלת-ממדיות; הוא מזדנב אחר הפרספקטיבה, הישירה וגם האוירית, וכך מסרס את דמיונו של האדם; הוא מחליף חלל בעומק תיאטרלי; הוא בונה פיסול כשהוא מניח כיסוד את מצבו של גוף חי באויר; ובאוביקטים ובאירועים האמנותיים שלו, מסתמך הריאליזם אל ההגיון הפרוזאי של עקרות הבית.

ריאליסט הוא זה שלגביו הפסיכולוגיה, דברי הימים או האתנוגרפיה הם קרקע ולא מטרה סופית.

הריאליסט הוא עד שקר לקיום האנושי, הוא מחלל את רצונו של הבורא.

מצחיק הדבר, אבל עד היום מעופפות באויר הלטאות המאובנות המסריחות של האימפרסיוניזם או האקספרסיוניזם, כאילו האור או העומק בתמונה אינם לגבי התרבות תקופת מחשבה של עידן היורא.

ועוד, מעודדים על"י שקי כסף, הסוריאליסטים מציירים בהקפדה נפח חלק, מלקקים את הבד כמו אחוריים, ועדיין ממלמלים אגדות חולניות נטולות כל משמעות.

ועדיין מפרסמים ההיפר-ריאליסטים, בעזרת להטוטים אשלייתים של קרקס, את ההווי ואת הדעות של קהל שבע ועדיין שופכים הם את התוכן של פחי אשפה עירוניים, אל תוך הקנים הנוחים של בעל-בית שהשמין בנפשו. יד ביד עם המרדן לשעבר, ה"פופ-ארט", מגישים ההיפר-ריאליסטים בחנופה לבורגני הרווי את השיירים הפיקנטיים והחריפים ביותר, באספקלריה ריאליסטית מירבית.

והנה הופיעה כדרגה עליונה של ניוון, עמוס אידאולוגיה, האמנות המושגית.

אמנות זאת זורקת אותנו חזרה אל המעמקים המגעילים של הריאליזם מן המאה ה-19, כאשר הצורה, המבנה והחומר השתעבדו אל אימרות-כנף זולות, מדיניות, חברתיות, פסיכולוגיות, כאשר המישטח, הצבע והקו נקברו מתחת לשלשול מילולי של פילוסופים למחצה. האמנים המושגיים כיביכול - שרובם המכריע אינו מסוגל להחזיק עיפרון ביד - חופרים בקלות קבר לשפתם העליונה של האנושות, לסמליות של הצורות הטהורות והאלוהיות. מאבק אנשי ״המושג״ נגד הצורה הוא אחד הסממנים של העירווון המוסרי הכבד בעולם שבע זה. ובמאבק זה ה״מושגיים״ פונים שוב ושוב לפרוזה ולמדעיות המדומה של הריאליזם הנרקב.

ככלבלבים עוורים מנסים הציירים טכניקות חדישות - אך לא "המיצג" ולא ה"וידיאו" יכולים להיות תוכן בזכות עצמם, בדיוק כמו שאין תוכן של תמונה תלוי בכך שאם היא צוירה בצבעי שמן או בצבעי מים.

הראייה הריאליסטית, כאשר היא דחוסה למסגרת של ביצוע טכני חדיש, מגעילה עוד יותר, כי שם, בריאליזם הישן, היו לפחות "רמברנדטים" - וכאן יש רק עוזרים לאמן.

יש רק ריאליזם אחד שיש לו זכות קיום – הריאליזם של פעולה החותרת ליעד, פעולה פונקצונאלית, המאחדת את הממשות של האמנות עם הממשות של החיים.

אנו קוראים לכל האמנים הצעירים למסע חסר רחמים, נגד מגלגלי אשליות שפלים, נגד אויבי המחשבה הטהורה, נגד הצועדים אחורה המתכסים במונח עכשוויות, נגד מוקיונים המתגנדרים בכותנות אליליות של הלניזם ושל רומא, כותנות שדהו בכביסה.

הנושא והאשלייה, הפרספקטיבה והפסיכולוגיה, הפרוזה והתדמית המדעית כביכול, אלה תולעים על גוף האוונגרד.

הריאליזם הוא אויב בנפש של האמנות.

בחיים מובילה הרחמנות לחיים, הרחמנות באמנות מובילה לריקבון רוחני.

מוות לריאליזם!

קבוצת "לוויתן",

קיץ 1979 ירושלים.