"הסאגה של הבית הלבן" (83/84-81) סרט / מוצג סביבתי

במשך שלושת השנים האחרונות עבדתי על "הטרילוגיה של הבית הלבן". זהו סרט סוציו-פוליטי[.] במשך שנים (קודם לכן) הייתי מעורבת בשפה אומנותית (שהתפתחה מתוך אכספרסיוניזם כבד) של אומנות ושלום; העוסקת בנושא דיכוי. כאשר אני מציגה באירופה ובארצות הברית זה זוכה לאהדה רבה אבל בישראל בקושי רב, אעפ"י כן המשכתי לחיות ולהאבק בישראל (רוב הישראלים היפים והרגישים לא חיים בישראל – הם שרים שירי הלל נוסטלגיים לארץ מבחוץ – אולם כל השנים הללו הם לא היו מעורבים בשום דבר כאן) למען שלום באמצעות האומנות נגד האלימות והמלחמות. השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל היתה "מוצפת בלאומנות כבדה" אני זוכרת שכל מה שרציתי אז היה להגר רחוק מכאן (זה היה לאחר שחזרתי ב- 1969 ממספר שנים של חיים בגרמניה ואנגליה), משום שלא יכולתי לשאת את הרגשות הלאומניים הכבדים בישראל. לאחר נצחון ששת הימים לא רציתי להיות חלק מזה, אולם במקום לעזוב נשארתי והתחלתי להיות מעורבת במאבק חברתי באמצעות האמנות. נטשתי את "האמנות לשם אמנות״ ואת הציורים היפים שלי שזכו להצלחה רבה כאשר הוצגו בבית לב בחיפה בשנת 1974 (ציורים משנת 1963-73) ואת ההישגים שלי בתחום האקדמי (בוגרת האוניברסיטה בסורבון) כדי "לחצות" את הדרך האישית של ההגדרה המחודשת של האסטטיקה של האמנות. הדרך היתה על פני מספר מישורים, ניפוץ טאבויים חברתיים והעלאת אספקטים גזעניים למשל בחברה (כאשר עוד איש לא דיבר על כך) ובאותה עת פיתוח אישי של היצירות עצמן כגון; יצירות האוהלים, כפיסול אלטרנטיבי בלתי אלים לכל כלי המלחמה. והעבודה עם האנשים כדי לשכנע אותם שהפסלים והמונומנטים השקטים הם כמו הפרחים והטבע יותר כדאיים מאשר האידאולוגיה של המלחמה. 

כאשר הצגתי ב״אישיו" (לונדון ICA דצמבר 80) שמעתי הערות כגון "מה עושה האירופאית הזאת בישראל" במקום שישאלו איך זה שמישהו שחי בישראל עוסק בשאלות כגון: אפליית בדואים או פועלי נמל ובמקום לקבל תמיכה מהאמן היהודי המרכסיסטי "המתקדם" במאבק מתוך מצב של מעוט בישראל (הטעות של השמאל באירופה ובארה"ב היא שכל האנשים בישראל הם גזעניים מלכתחילה) שאלה זאת נגעה ״בעקב האכילס" שלי, של התרבות האירופאית שלי שנכחדה הן על ידי האידאליזציה של "מיתוס הפלמ"ח" הלוקאלי ולפני כן על ידי המשטר הנאצי; היכן היו אז כל בעלי המצפון מארה"ב, אירופה וישראל בעת ההיא, איש לא הרים קול נגד הזוועות אשר שטפו את המאסות באמצעות אימג'ים, אידאלים של החיים בפרופגנדה של אידאולוגיה.

סרט זה (מספר אחד) מראה את החיים הבנאליים של משפחות אירופאיות* (יהודיות) בתקופת מלחמת העולם ה-1 וה-2, המנפצות את הדימוי של היהודי כפי שהוצג ע"י הנאצים וכמו כן מראה את הישרדותו בתקופות האלה בסביבה עויינת. (ר. את גרמניה של היום המחפשת ומשבחת כל גרמני שהרים קולו נגד גרמניה הנאצית). סרט מס' 2 מראה מה קורה לתרבות "הצברית" כאשר היא עוברת אידאליזציה; וכמו כן את הקונפליקט בין הדורות – האירופאי והצברי. 

האמנות היא בעצם המאבק נגד המיתוס הלאומני של "למות למען המולדת" במקום למות**, להאבק ולחיות. הבעיה של המהגרים אשר באים לכאן היא שכאשר הם עושים אידאליזציה לישראל (ללאום) הם נופלים בפח של לאומנות.

–

* מבקר אומנות התקיף אותי על זה שהצגתי אימג׳ים בנליים מדי של חיי הבדואים. הוא לא הבין שזה היה חלק של האסטטיקה החדשה שלי; של האידאליזציה של חיי היומיום ולאו דווקא של האקטים ההרואיים של הלוחמים. (מאוחר יותר הסתבר שזה היה חלק מאסטטיקה פמינסטית חדשה – כ. מרתה רוסלר, נילי ילטר, אני ואחרות, כפי שהוצג ב-"אישיו").

** החינוך המאצ'וי-תחרותי אשר הסתיים עם נפילתו של אחי שהיה טייס בהתרסקות מטוסו ב-68, היתה השנה שהתחלתי את מאבקי לשלום בדרכי האמנות.

פברואר, 1984