מי שמפרסם במשך שנים דברי ביקורת בעתון יומי, רוכש לו מן הסתם אויבים רבים. נפגעים מאות הציירים, שלא נכתב עליהם שום דבר (״תכתוב רע, העיקר שתכתוב״ – דורשים טלפונית), נפגעים כמובן אלה, שהמבקר תקף אותם, ונפגעים גם אלה, שנכתבו עליהם דברים חיוביים, אך לא במידת ההתלהבות וההלל ההכרחיים לדעתם. כועסים לעתים גם אלה שהמבקר שיבח אותם, אך לדעתם לא ירד לעומק משמעות הגותם האמנותית. לכל צייר ידידים, אוהדים, קרובי משפחה, בעלי גלריות וכד׳. תעלו לכן את מספר הציירים בחזקה משולשת ותבינו, שבצדק, חי המבקר בהוויה סכיזופרנית. לפני התערוכה הוא מוצף חינחונים, דברי מתק ומילות הערצה (״אני עוקבת אחרי מה שאתה כותב ואני כל כך מעריכה אותך״) ואחר התערוכה פוסקים עליו הנבונים: ״אידיוט״, ״אינו מבין כלום״, ״שחצן״, ״יש להתעלם מדעתו״, ואילו חמומי-המוח והנבונים פחות מנסים לנמק את אי התרשמותו ממעשי ידיהם בנימוקים שונים: הם מגלים למשל, שאשתו הקודמת היתה בת-דודתה של שכנת אמם בכפר-סבא, והמבקר נוקם עתה בבנה יחידה של אמו הכפר-סבאית בשל טינתו הישנה לאשתו הקודמת. אין זה דמיון פרוע. מצוי בידי דוקומנט – מכתב מנומק, שנשלח אלי על ידי פרופסור מכובד מאד מאד לפסיכולוגיה, הפורס לפני חינם אין כסף את כל תסביכי הנפשיים, שהושלכו בעקיפין אל ידידו של הפרופסור – צייר, שאיני מכירו אישית, ואשר לא שיבחתי את תערוכתו. בקיצור, אין המבקר עוסק אלא בעניין אחד – תשלום חשבונות למי שפגע בו בגן הילדים. ישנם מבקרים, המבקשים להמנע מאי-נעימות זאת, והם כותבים על כל תערוכה ומנסים למצוא את קוץ החיוב גם באליה שכולה בוסר ושטות. רצה אלהים והחתום מטה, כנראה בשל קוצר ראייה כרוני, אינו נמנה על אלה, והוא משתדל להביע את דעתו אף שאי-נעימות רבה כרוכה בכך. זאת הסיבה שהניעה אותי לכתוב דברים אלה, ובעתון של אגודת הציירים דוקא. כי נראה לי, שהביקורת היא שרות צבורי, ומן הראוי, שכל מבקר יפרוש בפני ציבור קוראיו את דעותיו, יבאר את גישתו ויצביע על אמות המידה שלו. אולי תועלת אחת תצמח מכך – ציירים רבים יפסיקו את הטרדותיהם הטלפוניות ויתייאשו מהמבקר מראש.

למי יש צורך בביקורת? הביקורת ממלאת מספר פונקציות: ראשית, אמצעי פרסומת המסב את תשומת לב הציבור לתערוכה מסויימת. שנית, היא דוקומנטציה לתערוכה. אף שהתמונות נשארות בידי הצייר, התערוכה עצמה, כאירוע, חולפת, וכל אמן נוטה להנציח אירועים אלה באלבום של גזרי עתונות. שלישית, הביקורת היא חוות דעת, הארה ופרשנות על מעשה האמנות. רביעית, לבקורת ערך דידקטי בחנכה את קהל הקוראים ובהקנותה לו אמות מידה. אם לשני הסעיפים הראשונים רצוי מבקר בולע הכלי, ויכול לבצע פונקציה זאת כל עתונאי, אשר יפרסם את קיום התערוכה, יתארה ויספר מי ומי היה בפתיחה ומה הם תולדות חייו של האמן, הרי, לגבי שני הסעיפים האחרונים דרוש מבקר מסוג אחר – מי שמסתמך על אמות מדה ברורות ודעותיו מנומקות ומוסברות. אני מצהיר בזה, שאני שואף להיות מבקר מהקטגוריה השניה. אין לי כל ענין לפרסם את דבר קיומה של כל תערוכה, לעודד את מכירת התמונות ולשמש את האינטרסים של בעלי הגלריות. ישנן תערוכות הנראות לי חשובות ורק להן אתן פרסום בעתון. אין לי גם כל שאיפה להיות מתויק ומודבק באלבומים של ציירים רבים יותר. אינני חושב שלבדיקת הציור חשוב סיפור חייו של האמן. מעניינות אותי עבודותיו. אם הוא עולה חדש, נכה צה"ל או ותיק בארץ, כל אלה עדיין אינם עושים את תערוכתו לטובה יותר. זוהי נקודה קשה. לא פעם מונחת על מצפוני הפגיעה באמן מסויים כאדם, לא פעם אני חוכך הרבה בדעתי אם לא כדאי לרכך את הביקורת בשל היותו של מישהו חביב עלי, או, בשל היותו זקוק לעידוד ולתמיכה. אולם, אני משתדל כמיטב כוחי להתעלם משיקולים לא־רלבנטיים אלה, אף שהתעלמות זאת נותנת לביקורת מימר לא-אנושי ואכזרי.

עניין זה נוגע ישירות לשאלת האובייקטיביות של המבקר. הועלתה נגדי לא פעם הטענה, שאינני יכול לכתוב בשל היותי צייר. טענה זאת נובעת מהנחה, שכל אמן כלוא הרמטית בתוך עולמו והשקפתו, והוא עיוור לגבי כל הזר לדרכו הספציפית. לטענה זאת אין על מה להישען. אני מכיר ציירים רבים מאד, היודעים להעריך עבודות עמיתיהם, אף שאלה שונים מהם תכלית שינוי בסיגנונם ובגישתם. אפשר בהחלט להניח, שמצויים אנשים, אשר אינם ציירים, שהתלהבותם לסוג מסויים של ציור עושה אותם קנאים לגישה אחת ומביאה אותם לשלילת כל השונה. יכולתו של המבקר להבין ולהעריך סיגנונות אמנותיים שונים נובעת מכושר תפיסתו, מידיעותיו, מיכולת הבחנתו ומיושרו, ואין חשיבות אם צייר הוא או לא. כך הדבר גם בעניין המעורבות האישית. קל מאד להתגונן בפני הבקורת השלילית בטענה שהמבקר משוחד ונאמן לחבריו. מעורבות אישית אמיצה אינה תכונה אופיינית דווקא לאמן. אני מכיר אנשים רבים, שאינם אמנים, ושמטבעם הם סקטוריאליים מאוד וחשים חובת נאמנות קיצונית לחבריהם. מבקר טוב, המנסה להגיע לאוביקטיביות, מתרחק מכל מעורבות אישית ומקשרי ריעות אישיים ומשתדל להעמיד את קניי המידה הביקורתיים שלו ליחסיו האישיים. כמובן שיש לו נטיות והסתייגויות אמנותיות, אך גם בזה קובעות תכונותיו האישיות ולא עובדת היותו או אי־היותו צייר.

שאלת המבקר-הצייר אינה מעוגנת רק בתחום זה. אם מישהו חש עצמו ישר כלפי עצמו, ואינו עוסק בזנזוני כתיבה, אין התעסקותו בסיגנון מסויים מסמאה את עיניו, ואולי להיפך, אולי רק צייר, רק מי שעוסק עיסוק של ממש באמנות, מסוגל להבין ולראות אמנות. האמנות הפלסטית עוסקת בחומר שמעצם מהותו הוא לא מילולי. נראה לי, שרק מי שלמד לחשוב מחשבה על מילולית זאת מסוגל לראות ציור לעומקו. האחרים, בדרך כלל, חושבים מילולית ורואים מילולית. אם מדובר בתקופה או בסיגנון, שהמשמעות האיקונוגרפית והתימאטית חשובה להם, אין בכך עדיין משום עיוות רב. אך לגבי אמנות ימינו, שלמדה את סוד ההפשטה (גם בשעה שאיננה על צורנית) והיא דוברת בלעדית באמצעות ערכים פלסטיים וחזותיים, תפיסה מילולית נאראטיבית ופרשנית היא החטאה. שמעתי כבר מלומדים המבארים ציור מופשט במושגים ספרותיים טהורים, והרואים בכתם אפור את אושוויץ או ביאפרה.

אני שואף לקני מידה שהם ציוריים בלבד. אמנם, אמנים רבים, שמרניים ומרדניים, נוטים בעצמם להכביר מלים והגיגים על חוויות ותחושות (בדרך כלל, שימוש זה במלים אינו מוכיח דווקא על יכולת אינטלקטואלית מבריקה), אך בסופו של חשבון נבחן האמן במוצר שיצר בלבד. מוצר זה אני מבקש לבדוק בכליו שלו. בבדיקה זאת מצוי מומנט של שיפוט, של קבלת החלטות ושל קביעה פסקנית. לא אכחיש, שלעתים אני מהסס. האם ברור לי הגבול הדק שבין חיקוי למקור? בין האפקט להמצאה? בין ההכרחי לבין השרירותי? לפעמים הביקורת הופכת מחיובית לשלילית ולהיפך תוך כדי כתיבתה ותוך כדי דיאלוג עצמי והעלאת נימוקים לכאן ולכאן. ייתכן, שאני טועה פעמים רבות בשיפוטי, אך בידי להבטיח לקורא, שאני עושה כמיטב כוחי כדי לא להיות פזיז.

מה הם קני המידה שמנחים אותי? הבהרתם דורשת דיון בהיקף נרחב בהרבה מהניתן כאן. אך אשתדל לרמוז עליהם על קצה המזלג. הביקורת הטובה, לדעתי, אינה עוסקת רק בתאור התערוכה ובמוצגיה, אלא, גם מנסה לנתח ולבאר מילולית את תוכנן האמנותי של היצירות. אין המבקר שואף לתת ציונים, ואמירה בנוסח ״כמה יפה״ היא שיטחית וסתמית. הביקורת חייבת לנתח, לפרק את הציור לגורמיו ולהגיע למסקנות מנומקות ומובהרות. קיים כאן קושי כפול. ראשית, הקושי שבניתוח ובהבחנה עצמה, ושנית, הקושי שבניסוח הדברים. כפי שניטען, האמנות היא על־מילולית, הביקורת, לעומתה, עוסקת במלים, והמבקר ניצב לפני הכורח למצוא אקויולנטים מילוליים לערכים הציוריים המופשטים. תהליך זה עלול לגרום לאי הבנות רבות, מאחר ואין טרמינולוגיה מוסכמת על הכל, וכל מי שעניינו באמנות יוצר בהכרח את מושגיו. לכן, יקרה לא פעם, שהמבקרים והציירים משתמשים במונחים שונים לתארך אותו דבר עצמו. המבקר, יוצא מכך, חייב לא רק לבאר את הציור, אלא, לעסוק בד בבד בהבהרת מונחיו שלו.

מעבר לכך קיימות מספר שאלות עקרוניות הנוגעות להשקפת עולמו של המבקר. כל אדם, המביע דעתו בעניין מסויים, מעיד על עצמו יותר מאשר על העניין הנידון. יכולת הקליטה וההבנה היא פועל יוצא מהמטען העצמי של המסתכל. ברגע שבאת לשפוט עובדה כלשהי אתה מגלה בהכרח את הכלים, ההשכלה והיכולת שלך. מי שאינו יודע דבר בבוטניקה מסוגל רק להתפעל חושנית מיופים של הפרחים, אולם, מי שמבין ויודע על אמנות, הציור בשבילו אינו רק בבחינת יפה או לא יפה, אלא, הוא מסוגל לקרוא בו את תקדימיו, מקורותיו, הגיונו, סיגנונו, הטכניקה שלו וכו'. אין אמן הפועל בחלל ריק, ועד כמה שלא נחשיב את האינדיוידואום היוצר, הוא יוצר תמיד בהקשר סיגנוני מסויים, בשפה, שאת כלליה, דיקדוקה ותחבירה למד במודע או שלא במתכוון. לכן, האתגר הראשון הניצב בפני המבקר הוא להבין את הגיונה של אותה שפה. מי שבא לשפוט את רמברנדט באמות מידה של סיזן חוטא לשניהם ומגלה את בורותו. אולם, האם קביעת הסיגנון ונאמנות הצייר לו מעידה כבר בהכרח על איכות?

האם סיגנון הוא איכות? האם אפשר היום לקבל כל סיגנון כבעל ערך איכותי שווה? האם צייר, העוסק היום באימפרסיוניזם, יכול להיות, מבחינת השיפוט המיידי, צייר טוב ומעניין? או שמא אין הוא אלא בעל מלאכה החוזר מלאכת אנשים מלומדה על שיגרה מסויימת? האם מי ש״יודע" לצייר כפי שלימדו אותו באקדמיה בעלת אסכולה מסויימת (ואין בנמצא אסכולה אחת שתהיה יותר ניצחית או פחות אופנתית מאסכולה אחרת) הוא בבחינת אמן הראוי להערכה? נראה לי, שאין לקבל את ההשקפה, הרואה את התוצר האמנותי כמנותק מזמנו. אני מאמין, שהיצירה צומחת ומתפתחת ממערכת השפעות ושפות אמנותיות שונות בנות זמנן. מי שלמד למרוח צבעים בנוסח אכספרסיוניסטי או אימפרסיוניסטי, שמלפני חמשים או מאה שנה, או מי שלימד עצמו לחקות ולחזור על הפתרונות של הסוראליזם הווריסטי משנות ה-20 תוך החלפת המטריה באגס, אינו בעיני בבחינת אמן יוצר ואיני רואה עצמי חייב לעסוק בכתיבת בקורת על בעלי־מלאכה, ויהיו אלה וירטואוזים עד כמה שיהיו, ותהיה הדרישה לתוצרתם בשוק רבה עד כמה שתהיה. לגבי, האיכות האמנותית היא פועל יוצא של כושר יצירתי, של עיסוק בחומר היולי ומתגבש. האמנות היא ההרפתקאה שביציאה לקביעת עובדות חדשות. ההיסטוריה של האמנות מצביעה על גלים גלים של פריחת סיגנונות, התגבשותם ומיצויים. סיגנון, שעבר את שלב המיצוי שלו, שנאמר בו כבר הכל, וכבר מזמן התחוללה הריאקציה ההכרחית כלפיו, אינו יותר עיסוק לאמן אמיתי, אלא לסוחר זריז או לבעל מלאכה – ויהיה אפילו כנה עם עצמו ומאמין בתום לב בעבודתו. סיגנון שמוצה עובר תהליך של פופולריזציה ונהפך לדוגמא לאקדמיסטים מסוגים שונים. יוצא מכאן, שמעשה האמנות המעניין והמרתק אותי יהיה קשור בהכרח עם סיגנונות עכשוויים, שהם עדיין בתהליך גיבוש ויש בהם ממומנט הגירוי והגישוש באפלה. אין להבין מכך שאני מבקש מכל אמן למחוק את עברו ולהתחיל לעסוק באופנה האחרונה. קל למדי להבדיל בין חקיין של אופנה לבין מי שדובר בשפה העכשווית. החקיין יתפוס תמיד רק את האפקטים החיצוניים שעל פני השטח ויעשה בהם שימוש ללא הבנה וידע. תוצרתו תראה לכן שרירותית ומעושה. כנגדו, מי שדובר בשפה אמנותית ומבינה, פועל בהחלטיות ובנאמנות להגיונה.

כי האמן הוא בן חורין עד להנחת הכתם הראשון, מרגע זה ואילך הוא נתון לחוקי הברזל של תפיסה אישית וכללית מוגדרת. הציור איננו רק מעשה העין והיד – מיומנות טכנית – אלא, תוצר תהליך ממושך של שיקול דעת ויכולת שיפוט אינטלקטואלית בעיקרם. בתהליך זה מגלה האמן אם הוא מסוגל, ואם יש בידו, להקנות לעבודתו מימד אישי כלשהו, להחתימה בחותם הייחודיות ולהוסיף עובדה חדשה משלו לים העובדות. המבקר ינסה לבדוק האם השרירותיות, המקריות או המניירה השיגרתית שולטת בעבודת הצייר, או שיש בה משום ״יצירה״ – מקוריות, ייחודיות ומשום הבנה והחלטיות? האם כל מרכיב הוא פועל יוצא למרכיבים האחרים? האם יש בעבודתו מיכולת ההתחדשות, או היא ריפרודוקציה של עצמו ושל אחרים? האם, אם אמן ותיק הוא, הולכת יצירתו ומתפתחת ומעמיקה בהתאם להגיונה הפנימי, או, שמזמן יבש מעיין יצירתו והוא אך משכפל הישגים שעבר זמנם.

התשובה על שאלות אלו אינה קלה. לעזרת המבקר ניצבת גם הבחינה האסתיטית העוזרת לו בשיקוליו. פופולריזציה של סיגנון שמוצה הופכת בדרך כלל לתפיסה אסתיטית מקובלת על הכל. מי שמסתובב בתערוכות יגלה בהן בקלות השקפות עולם אסתיטיות בלות מזוקן, ששופשפו ונשחקו מאז הרומנטיקה שלפני מאה חמישים שנה. רגשנות ומתקתקות (שלפעמים קוראים לה ״פיוטיות״) מזה ואלגנציה מופרזת מזה, שניהם סימפטומים המעידים על ליקוי בתפיסת העולם האסתיטית. (שלא לדבר כבר על מה שמוסכם בעיני הרוב כקיטש). האלגנציה בעיני היא סירוס היצירה. היא תולדת דילול המתחים והתאמת המרכיבים אלה לאלה עד לקבלת מוצר דל ופשטני, שבדרך כלל הוא דיקורטיבי ותואם את ה״טעם הטוב״ המקובל. צייר, העוסק למשל בכתמי צבע חריפים, אם יציבם בעוצמה זהה, תוך איזון חסר תיחכום, בגדלים ובדינמיקה דומה, ובנוסף לכך גם ינטרל אותם על ידי צבעי ביניים, יגיע למוצר חסר כל עוצמה והתרחשות ציורית. יהיה זה ציור בנאלי, דל בחכמה ופקחות. לעומתו צייר, המוכיח מחשבה עיקבית ומעמיקה יבנה מערכת מורכבת רבת־אירועים, שבה, למשל, אקורד חזק יאוזן על ידי מערכת פרגמנטים שונה לחלוטין. אין משתמע מכך שציור חייב להיות מרובה אירועים. גם ציור פשוט ומועט מרכיבים עשוי להיות מורכב מאד באיזונו המתוחכם. הרגשנות, המתקתקות והקיטש הם ביטוייה האחר של אותה פשטנות, בהקריבם למען אפקט חיצוני את כל הערכים הציוריים ובחושפם צייר אשר איננו יודע לחשוב באופן ציורי. קיימים שיקולי ביקורת נוספים: כבדיקת היכולת הטכנית, וכרלבנטיות בשימוש באמצעים מסויימים – אך אלה אינם בגדר דיוננו כאן. שיקולים אלה מנחים אותי בביקורתי. בשל שיקולים אלה אינני כותב על כל תערוכה ואף אינני הולך לכל תערוכה. רבות מהתערוכות המתקיימות אינן מעניינות אותי בהיותן חורגות לחלוטין ממערכת שיקולי האיכות שתוארו כאן. התערוכות הזוכות לביקורת הן: או תערוכות טובות וחשובות, או תופעות, שיש לבקר אותן. לתחום שני זה שייכים המוזיאונים, שכמוסדות ציבוריים חובה לכתוב עליהם, אפילו מתקיימת בהם תערוכה חסרת חשיבות, כי מנהל מוזיאון, כממלא תפקיד ציבורי, חייב לעמוד באופן רצוף תחת שבט הביקורת. תערוכה של אמן צעיר ראוייה לרוב לביקורת, גם שלילית, אם יש משהו שבמשהו המצדיק התיחסות אליה. אמנים שהם בבחינת פרות קדושות או בבחינת תופעות לאומיות ומסחריות ראויים מדי פעם לבדיקה איכותית ולקביעה ביקורתית. ואודה בכך, נעשה עוול לאמנים רבים, שמחמת קוצר המצע בעתון (המקציב שטח מצומצם ביותר לביקורת אמנותית) ובשל ריבוי תערוכות בעלות עניין בו זמנית, יוצאים מקופחים.

הביקורת איננה חריצת משפט אוביקטיבי. ככל שישאף המבקר לגיבוש קני מידה ברורים, לאי־מעורבות אישית וליושר ולכנות קיצוניים, הרי הוא אך ורק בבחינת מי שמביע את דעתו האישית. דעה זאת איננה מייצגת דבר אלא אותו עצמו בלבד, את הידע, הכושר ויכולת השיפוט שלו. הוא חותם על דבריו והוא בלבד נושא בכל האחריות להם. הדימוקרטיה מאפשרת לכל אחד לקבל את דבריו של מבקר זה ולדחות את דבריו של מבקר אחר. בכל עתון כותבים מבקרים אחרים. וקשת הדיעות היא לרוב כמספרם. אולם, הדין והצדק ימוצו עד תום אם בעתון אחד יכתבו מספר מבקרים על אותה תערוכה ויביעו סימולטנית, או תוך ויכוח ביניהם, דעות שונות. אך העורכים אינם ששים לכך, כי הם שואלים ובצדק: מי בכלל קורא ביקורת?