הלילה ירד על העיר. 

בינתיים סיפורים חדשים נכנסים לחדר השינה. 

הם דופקים על הדלת שלי ואפילו לא אומרים שלום.

הם מתחילים לספר את הסיפורים שלהם באותו הזמן.

היה היו, לפני שנים רבות, בזמן עתיק, ילדה ותנין.

הם היו חברים.

היה לי מצב רוח לילי.

המספרת שלי שוכבת על המיטה וחולמת. מחר יום התנין הגלקטי.

הילדה והתנין פגשו ג׳וק מעופף במקלט בזמן אזעקה.

אחי פחד מאזעקה, והוא עדיין יושב במקלט. הילדה ציירה תנין אדום וצהוב.

אלה לא פרחים. היא ציירה הרבה לבבות קטנים על השמלה של אינפנטה.

יש ארץ קסומה, יש יער קסום ,
ושם יש עצים סגולים וגבוהים.

הילדה והתנין הולכים והולכים.

שם הדשא סגול וגבוה.


שם ציפורים גדולות וצבעוניות.


ושם אפילו אפשר לעוף על גב תנין.

יש מחשבות שחוזרות שוב ושוב כמו סוס קרקס עייף שדוהר ודוהר  במעגלים, אבל כשאני הופכת אותן לסיפור, אני מרגישה חופשיה.

יש שם עצים סגולים וגבוהים.

אף אחד לא יודע איזה צבע יהיה לתנין מחר

אולי מחר הוא יהיה ירוק כמו אזמרגד

מחר הוא יהיה כחול כמו ספיר

הוא יחליף צבעים בזמן שהוא עף

התנין יכול להיות אדום כמו אבן אודם,
ירוק כמו אזמרגד,
כחול כמו ספיר,
וסגול כמו אמטיסט.

אם אפשר לעוף על תנין, אז אולי הוא בכלל דרקון.

אני כבר שמחה, למרות שזאת רק משאלה ושם אפילו אפשר לעוף על תנין

הם עפים

עפים, בלי לדעת לאן, פשוט הם עפים

הדרקון הסגול שומר על הסיפורים בלילה.

במקלט יש כורסה אדומה עם פרחים לבנים כמו חלב אפוי בתנור וגם יש שם פוף בשביל רגליים. 

הצבע שלו כמו דשא יבש.

 הוא עגול ולא גבוה. הילדה יושבת בכורסא כמו שאימא ישבה בה לפני הרבה זמן.

האזעקה חלפה. 

לילה עבר.

אחי יצא.

אימא נפטרה.

ג׳וק חזר הביתה.

רק הילדה ישנה במקלט בכורסה של אימא.

היא כבר לא ציירת בטלפון.

היא המשיכה ישנה.

 אני כבר לא ידעת מי אני

אני כבר לא בת, 

לא אימא, 

לא אחות. 

אולי אני עוד קצת קצת אמנית.

איפה הדרקון שלי?

 אני פוחדת לאבוד אותו.

 אני לא מרגישה אותו בחדר. 

אין אותו בתוך הגוף שלי. 

אין אותו במחברת. 

אני עצובה.

בלב שלי אין כלום.

אולי אני לא כאן? 

אולי אמא חזרה? 

אני לא ידעת.

התנין מבקש שיציירו את דיוקנו.


הוא לא תנין כמו בעלי החיים שחיים בנהר.


הוא תנין קסום,

יצור עתיק מן ההיסטוריה הקדומה

הוא לא תנין רגיל.


הוא יצור קסום ועתיק.


עיניו ירוקות כמו אזמרגד

.
בעומק עיניו זוהר זהב עתיק

ובלב הזהב בוערת אבן אודם חיה

.
הוא חכם מאוד מאוד

אולי הדרקון מת.

אבל דרקונים טובים.

דרקונים חופשיים.

דרקונים לא מתים. אי אפשר להרוג דרקון, אלא אם זו התאבדות מכוונת שנמשכת הרבה זמן. 

אח של הילדה שיחק במשחק הזה. לפני שנים רבות

הילדה והדרקון הולכים והולכים. 

הם לא עפים. 

הם הולכים ברגל. 

הם לא יודעים לאן. 

ימים עברו, 

שנים עברו,

 שמש עולה וירדת.

פתאום הדרקון אמר: אפשר לעוף.

 למה את לא רוצה לעוף?

כי שכחתי על זה. 

פשוט שכחתי מי אני.

זה פשוט. את יודעת.

הילדה אומרת לו: אם לעוף זה ארוך מדי ורחוק מדי, 

אז האנשים שמכירים אותי יכולים לשכוח אותי

כמו שכל העולם שחך את אינפנטה.

כמו היפהיפייה הנרדמת, בת המלך שישנה הרבה הרבה שנים.

כמו מישהו ששקע בשינה לטרגית.

אני פוחדת קצת שכאשר השמחה גדולה מאוד מאוד, אני לא אוכל להחזיק אותה. כאילו אתפוצץ מבפנים.