(זכוכית צבעונים)

״ויעש לבית חלוני שקפים אטמים״

הוויטראז' הוא אחת הטכניקות האמנותיות העתיקות ו״הנצחיות״ ביותר, אם ניקח בחשבון שוויטראז׳ים מהמאה השביעית, עדיין מחזיקים מעמד למרות תקופות הרס ומלחמות.

הוויטראז' הוא טכניקת הצבעים והאור. מתאימה במיוחד לשמש הזוהרת של ארצנו. היא משתלבת באופן הרמוני באדריכלות המודרנית. בבנין הבנוי מבטון, זכוכית ופלדה יכול הוויטראז' להוות גורם דקוראטיבי מבוקש. בכל שעות היום יתקבלו צבעי הוויטראז' בהרמוניה צבעונית שונה, לפי מידת האור אשר יהיה מאחורי הזכוכית הצבעונית.

הרכב הצבעים יהיה שונה לפי טבע אור: הטבעי או המלאכותי. ובמיוחד יתקבלו צבעי הוויטראז' יפה באור שקט.

בטכניקה זו לזמן יש תפקיד והשפעה מכריעים בהתהוות אפקטים שונים, הנוצרים בזכוכית על ידי היווצרות פטריות המשחירות את הזכוכית והגורמות לצבעי הוויטראז' להיראות עמוקים וזוהרים יותר. תופעה זאת עומדת בניגוד לטכניקות אחרות אשר עם הזמן צבעיהן דוהים או מתקלפים בהשפעת גורמי אקלים. על כן גורם הזמן מוסיף ליפיו של הווירטראז' ומעלה את ערכו האמנותי כמו יין אשר ככל שיעמוד שנים רבות יותר, טעמו יהיה משובח יותר.

תולדות אמנות הוויטראז'

אפשר להגדיר את הוויטראז' כפסיפס המורכב מחתיכות זכוכית קטנות וצבעוניות המחוברות בעזרת פסי עופרת.

מיחסים את גלוי הזכוכית לפניקים. הם גילו אותה בדרך מקרה. וכך מספרת האגדה: פעם אירע למספר ימאים, שהידליקו מדורה בחול על שפת הים והוסיפו מלח לאש. הזכוכית מרכבת כידוע מחול אפר ומלח, המזרז את תהליך ההתכה. כך נתקבל בלי משים חומר שקוף וחזק, אשר לימים נקרא זכוכית.

הדבר אירע בערך לפני 3000 שנה.

מקור הזכוכית, הוא בצידון, לא הרחק מגבול ארצנו.

בשרידי וויטראז' פוגשים פעם ראשונה בפומפאי. היו אלו וויטראז'ים קטנים שהורכבו בעזרת ברונזה ובשני צבעים בלבד, חום וירוק. יותר מאוחר מתגלים שרידי וויטראז'ים גם בשטראסבורג ובקולוניה, בגדלים קטנים מאד.

במאה השביעית והשמינית מתפתחת אמנות הוויטראז' בצרפת והיא עוברת לאנגליה ולגרמניה.

העופרת כאמצעי לחבור זכוכית מופיעה לראשונה בצרפת, ״סרי לה מזיאר״. בוויטראז'ים שהנושא שלהם הוא בני אדם, אנו פוגשים לראשונה במאה ה־9. ייצור הזכוכית הצבעונית היה עד למאה ה־12 סוד מקצועי. את הכחול, הקובאלט המפורסם של ה״שארטר״ קיבלו לפי המסופר על ידי טחינת אבני ״ספיר״, את האדום קיבלו מתערובות של זהב טהור. הגלוי הראשון מתואר ביומנו של תיאופיל, כומר גרמני.

תערובת הזכוכית

הזכוכית מורכבת משליש חול נהר נקי, משני שלישים אפר של עצים ומקצת מלח לזרוז ההתכה.

הצביעה בזכוכית

אלה הם האוקסידים העקריים שהוסיפו לחומר כדי לקבל צבעים אחרים:

1. כחול – אוקסיד של קובלט או בורוקסיד של נחושת.

2. ירוק – אוקסידציה של ברזל (כדי לקבל ירוק נוטה לצהוב הוסיפו בןרוקסיד של כרום).

3. צהוב – הוסיפו בורוקסיד של מנגנז, של כרום וכן אורניום. הצהוב מתקבל בדרך כלל על ידי כסף.

4. סגול – בורוקסיד של מנגנז.

5. ורוד – מתקבל על ידי זהב.

צהוב במסה (בגוש). – מתקבל על ידי סילניום, וזו הזכוכית היקרה ביותר.

7. אדום ״פלקה״ – מורכב משתי שכבות מקבילות, מתקבל על־ידי אוקסיד ופרוטוקסין של ״אמורה״ (Emure).

הצבעים משתנים לפי מידת החום. למשל: תערובת נתבשלה הרבה שעות בחום נמוך, נותנת ירוק בהיר; בחום בינוני — ורוד ; ובחום גבוה – אדום.

8. הפגמים בתעשית הזכוכית המודרנית, כגון חצאי גוונים ובועות אוויר, הוסיפו מאד ליופי של הזכוכית.

לכן הוויטראז' האמיתי נעשה היום עם נפוח זכוכית בדיוק כמו במאה ה־7.

המקצוע

אמן הזכוכית עבד בסביבת מקום הבניה כדי למנוע את העברת הוויטראז'ים למרחקים, וכן כדי להתאימם לצורות החלונות אשר שונו תוך כדי בניה. תחילה ציירו את הציור בגודל טבעי על לוח גבס, יותר מאוחר על לוח מתכת ועל ידי ברזל, מחומם עד לובן, חתכו את הזכוכיות שהיו מונחות על הציור בגודל טבעי.

את הפרטים ציירו בעזרת אוקסיד ברזל בתוספת שרף.

לאחר מכן שרפו את החלקים השונים של הוויטראז' כדי שהצבע יחדור לתוך הזכוכית.

את החלקים הרבים של הזכוכיות הצבעוניות חיברו בעזרת עופרת. כל יחידה לא היתה יותר גדולה מ־60-40 ס"מ. אמנים במאה ה־12 הביאו בחשבון לא רק מבחינת הרכב הצבעים, הקומפוזיציה (מיחבר) הצבעונית אלא גם מבחינת המיקום של הבנין, הצד שהחלון פונה וכו'.

מהות הוויטראז'

בימי הביניים לא ידעו רוב המתפללים בכניסיות לקרוא; הוויטראז'ים אשר סיפרו את כל מה שכתוב בספרי התפילה ובכתבי הקודש שימשו להם במקום הספרים.

עשיית הוויטראז'ים בכל הזמנים היתה הטכניקה היקרה ביותר. לדוגמה הוויטראז'ים של שארטר עלו אותו הסכום שעלתה כל בניית הקתדרלה.