האם ההפנינג הוא חלום קולקטיבי?

"כן", ענה ז'ן ז''אק לבל, רחב כתפיים, עגלגל, זקנקן קטן ומחודד, שיערות ארוכות ומסתלסלות, עיניים עמוקות. מעיל עור.

הוא שייך לחבורה האקסקלוסיבית של מארגני מופעי "הפנינג" בעולם, הכוללים את רוב אמני הפופ-ארט באמריקה (ראושנברג, אנדי [וורהול], ליכטנשטיין, רוזנקיסט) יחד עם אנשי רוח שונים" ארטוד האמריקני, פלסטרום השבדי, וולף ווסטל הגרמני, ויכוחים בעד ונגד, שיש להם מרסל ברודטהרץ הבלגי. אלו מופעים שמעוררים ויכוחים בעד ונגד, שיש להם חבורות של מעריצים נלהבים, ומתנגדים השופכים קיתונות של בוז. כמו שהפופ-ארט יסודו בחברה המתועשת והטכנית כך גם ההפנינג, שמולדתו באמריקה העשירה. לידתו היתה מלווה שערוריות עד שהוא הפך עתה לבן חוקי של האמנויות, שפילוסופים מכובדים כותבים עליו מאמרים והוא מוצג במוזיאונים לאומיים (לדוגמה: במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, ע"י השבדי פלסטרום).

הרעיון נקלט במהירות בחברה האמריקנית והאירופאית, והיום אפשר להזמין מראש מארגן-מופעים מקצועי.

עד עתה נערכו שלושה קונגרסים בינלאומיים של "ההתבטאות החופשית" בפריז. את הראשון שנערך ב-1964 החמצתי, אך הייתי עד לשני, שהתקיים ב-25 במאי 1965, ולשלישי, שהתקיים שנה לאחר מכן. כבר בשנת 1959 הגיע ה"הפנינג" לאירופה ושורה של אמנים הוציאו קול-קורא שנפוץ בעולם כולו ועליו היו חתומים ארבעים וארבעה אמנים ואנשי רוח. הוא פנה לקהל הרחב לקבל את ההפנינג כאמנות חדשה, כ"צורך למיתולוגיה חדשה שהאנושות כה זקוקה לה".

זהו מופע קולקטיבי של חלומות, זהו מופע שאינו פיגורטיבי, אינו טרגי, אינו קומי. איך הוא נראה? נביא פה לדוגמה קטעים של הופעה אחת שנערכה בפריז, במסגרת "הקונגרס השלישי להתבטאות חופשית".

קהל של כ-400 איש הצטופף באולם תיאטרון קטן וחשוך, הדבוק לאחת מן ההסתעפויות של כיכר פיגאל.

הקהל עמד על רגליו ותוך זמן קצר החל לחוש עייפות פיזית, שהכריחה אותו להיות ער יותר, תוקפני יותר, ואמיתי יותר. על הקיר הוצגו קטעי סרטים שנושאיהם: טכניקה, לידה, רפואה, חלל. קטעי הרקטות המזנקות לאויר באו צמודים לקטעים אירוטיים עם כוונה ברורה להשוות ביניהם. ברמקול דוקלמו שירים בקצב מונוטוני, שירים אירוטיים מבולבלים, שנכתבו תחת השפעת סמים. זהו מיחבר (קולאג') של קולנוע ושירה, או כמו שאומר ז'ן ז'אק לבל: "זהו איחוד של הציור והסיפרות והתיאטרון". על הבימה – תיפאורת פופ-ארט אופיינית: פלסטיק צבעוני, ציורי "קומיקס", גושי קרטון, חלקי טלוויזיה, חוטי טלפון, נירות משרד, כרזות פירסומת, צעצועי ילדים, צבעי פוספור, ארונות מתים, צילומי מלחמה ומין, שטרות של כסף. זוהי תיפאורת "סיינס פיקשן" של טירוף טכני, של חלליות, ושל תכשירי מניעת הריון. כדי לפגוע במוסר המיני וביחס לגוף פותחים את המופע בנערה עגלגלה המטילה את מימיה על הבימה, כשהרמקולים מעבירים את הקול, חזק מאה מונים, וממשיכים בקטעים אירוטיים של "נזירה" מתפשטת, שבסופו של דבר מאוננת לפני הקהל. בזמן הזה, מוכרים לקהל בקבוקי שתן קטנים במחיר של 60 אגורות לבקבוק (קצת יקר!).

זהו סיפור בהמשכים של ג'יימס בונד, איש ה"סופר-מן" ונערת "מליון הדולר", הנזירה החוטאת, המלכה המושחתת, הקוסמונאוטים בחלל.

דעתו של הקהל החלה מתטרפת עליו. סגור בחדר חשוך וצר, כשהוא נדחף ונלחץ, דחוס בין שחקנים המתעללים בו, הוא החל לאבד את עצמיותו, והחל הופך לגוש של כוח שקל היה לכוון אותו. השחקנים השתמשו בסדיזם וזרקו על הקהל אבני חצץ קטנות. משעמד הקהל על סף מרד מוחלט החלו להפנט אותו. מנורות ניאון שהוצבו בקצוות שונים של האולם החלו נדלקות וניכבות בהפרשי זמן קצרצרים. שבויים בידי המונוטוניות של האור, מוסיקת הרקע האלקטרונית הסוערת, הפחד הפיזי מאבני החצץ המתעופפות הפכנו לעדר מטורף שיצא משלוותו. "בכלל"; אומר ז'אן פול סארטר בחיוך, "רצוי ללכת להפנינג בבגדים ישנים".

האם נהיה יותר קנאים, יותר שואפי מדנים, יותר רעים לאחר המופע? תמהני. זוהי מעין זריקת חיסון הכוללת בתוכה, במנות קטנות וקצובות, כל אותם סממנים ואלמנטים תוקפניים החבויים בנו. לאחר מופע כזה, אנחנו סחוטים לגמרי. כל מה שהיה לחות בנו, תאוות ושנאה, פחד וקנאה, הכל הכל נשטף ואנו קלים יותר וחופשיים יותר.

"האם זה תיאטרון בכלל", שואל סארטר. "האם הצגת סדיזם ואכזריות אינם ההיפך ממובנו של התיאטרון, האם אין זה הגבול של האידאה, האם לא יגיע הרגע בו התיאטרון יתפוצץ?"

אכן כן, עונה לו התיאורטיקן האמריקני ארטוד: "ההפנינג הוא התפוצצות גדולה".

המאבק הוא סביב הדברים האסורים ולא הדברים המותרים, אומר ז'ן ז'אק לבל. המגמה של אידיאליזצית היעול, התפוקה, התרבות המבוססת על צריכה מוגדרת, כל זה יוצר ריאקציה בה האדם מנסה למרוד בטכנולוגיה ובאוטומטיזציה המאיימת לחנוק אותו. ההפנינג לוקח את האדם, הופך אותו לגורם אקטיבי, משחרר אותו מלחצים שבתוכו.

האם ההפנינג צמוד למאורעות היום-יומיים, והאם הוא עוקב אחר אירועים פוליטיים אקטואליים? כן, עונים לנו אפשר למצוא כנושאים ראשיים את מלחמת וייטנאם, את פגישת קנדי-חרושצ'וב, את פגישת ג'ונסון-קוסיגין, ועוד. דוגמא בולטת למופע כזה הנוגע בנושא אקטואלי מצאנו בלונדון. מחזהו את פיטר ברוק. הוא ניסה ל"תרבת" הפנינג ולהביאו למסגרת תיאטרלית. המחזה ששמו "אנו" (ל"יו-אס" גם כוונה נוספת – ארצות הברית) קצר הדים בלתי רגילים. זהו ערבוב של סצינות ודיבורים. חלקו הראשון סובב סביב הפחד מן המלחמה, וחציו השני מוקדש לחוסר האונים של השמאל. זהו מחזה אמיתי ולא-מציאותי כאחד כיוון שהעובדות נכונות אך השחקנים אינם חיילים. המחזה טובל ברעשים, צבעים, ותנועות אך את הזעזוע גורמת "סצינת שריפת הפרפרים". לקופסת פרפרים מקריבים להבה חיה. בעלי החיים מרחפים באויר, נדלקים ונשרפים בעודם בחיים. הזעזוע משתק את הקהל. זוהי השוואה ברורה לכהני הדת שהעלו עצמם על המוקד, וביקשו לבשר בשורה, להביא את השלום, אך נשכחו חיש מהר. המסך יורד, הקהל משותק, מזועזע, וחסר ישע. האם זה תיאטרון עם קהל ושחקנים או שזה הפנינג בו מופיעים יצרים ראשוניים ללא סדר וללא חוקים?

"ההפנינג" הוא "אנטי" מיסודו. בתחילה הוצג בזירות התאגרפות, במגרשי חניה למכוניות, בגנים ציבוריים, ברחובות העיר, עד שעבר להופיע בגלריות לציור ומוזיאונים מכובדים. מעניין שמארגני ההפנינג אימצו להם את אמנות הפופ, שהרי יותר משה"פופ-ארט" הוא אמנות הוא מהפיכה רוחנית, אין בו מהפיכות אסתטיות כשל האימפרסיוניסטים והקוביסטים, אלא זוהי השקפת חיים. לא פלא שנמצא הרבה מאמני ה"פופ", כמארגני מופעים. האם יביא ה"הפנינג" מימד עומק נוסף לתיאטרון המקובל? "זהו האור הנדלק הרבה הרבה מעלינו" אומר ז'ן ז'אק לבל. האמנות, טיבעה שאינה מחכה להסכמה מאיתנו. היא עושה את דרכה שלה, ולנו לא נשאר אלא לנסות ולהבין אותה ולהצטרף אל אילו היוצרים אותה ואין זו אשמת איש אם הם רצים קדימה כל-כך מהר. בתקופה שבה האמנויות נבנות ע"י הפירסומת קיים ההפנינג כנוסח אמנות שאינו מתוחם בתוך חוקי ההיצע והביקוש הרגילים. הוא לא תיאטרון כי אין לו המשך, הוא לא ניתן למכירה או קניה, לתליה במוזיאונים או לתיכנון מדוקדק. הוא נבנה כפעולה חד-פעמית בכוונה, כדי לחזור ולהשיב לאמנות את המיסטיות שלה שאבדה יחד עם המיסחור והאינטרסים הכספיים שדבקו בה.