עוד לפני שנפתחה רשמית רבו הרינונים. שהדוקומנטה השנה לא תהיה כקודמותיה, סיורו החטוף והמוזר ביותר של ד"ר מנפרד שנקנבורגר – האוצר הראשי והרוח החיה של הדוקומנטה – בארץ והרצאתו במוזאון ת"א, עוררו סימני שאלה לגבי הקו המנחה הפעם את התערוכה ולגבי צורת ארגונה. הביקור בקאסל עצמה מטלטל את הצופה מגלי התלהבות מזה לתחושת דכדוך ואכזבה מזה. על השאלה הצפויה והשגרתית "איך היה?" קשה הפעם, קשה ביותר לענות. עם זאת, דבר אחד חייב להיות ברור הדוקומנטה על כל חסרונותיה היא המאמץ האמנותי הגדול ביותר היום. היא חגיגת אמנות רחבת הקף ורבת ארועים, היא אוסף אדיר של יצירות ומפגש מרגש עם אמנים ופירות יצירתם. למעלה מ-200 אמנים לוקחים בה חלק, והם מחשובי האמנים בעולם. ניתן לראות בה עבודות מעולות בכמות וברמה שאין דומה להן בכל תערוכה קבוצתית.

הדוקומנטות הקודמות העלו את רמת הציפיות לדרגה שקשה להתחייב בה. הישג זה נבע ממתכונת התערוכה, השונה במהותה מהאירועים המרכזיים האחרים, בביאנלות של וונציה, סאן-פאולו, פריז וכו'. אירועים אלה מאורגנים על בסיס של תצוגה לאומית במתכונת הירידים הבין-לאומיים. במקרים אלה נקבעת איכות התערוכה ע"י קומיסרים רועדות של כל מדינה ומדינה. הקשובות והנכנעות מטבעך ללחצים פנימיים, להכרח במתן כיבודים ולשיקולים מקומיים אחרים. טבעי, שכלל התערוכה יראה כשעטנז מוזר, שדרים בו בכפיפה אחת ריאליזם-סוציאליסטי רוסי עם קונצפטואליות מערבית. בדוקומנטה התגבשה תפיסה אחרת, שאף כי גם היא אינה משוחררת כליל מלחצים כלכליים ופוליטיים, הוכיחה עצמה בלי ספק: האמנים מוזמנים כיחידים. כפרטים ולא כנציגי אומות. בחירתם נעשית ע"י הקורטורים של ענפי התצוגה השונים ולפחות פורמלית. אין משפטם ניתן לערעור. בשל ריכוזיות הבחירה והשיפוט הושגה רמה אחידה פחות או יותר וקנה-מידה שווה לכל. בשל כך, הושג גם מימד דידקטי ברור, המבקש לענות על עקרונות נוספים:

א. לתת ביטוי הולם לזרמים העכשויים באמנות הפלסטית. בכל תערוכה. מידי ארבע-חמש שנים. מיוצגות התפיסות האמנותיות ההולכות ומתגבשות באותה עת. עצם הופעתן בדקומנטה מהווה הכרה בלגטימיות שלהן. ממסרת אותן וגורמת בהכרח לגלי ההשפעה שלהן על אמנים ברחבי העולם. ב. בכל אחת מהתערוכות בא לידי ביטוי רעיון אמנותי-חברתי מסויים. כך שגובש ציר איראי לתערוכה ומנע ממנה להיות תצוגת השגים בלבד. ג. התערוכה מפוצלת לתערוכות בנושאים שונים מתוך רצון להפגיש את הצופים עם אספקטים שונים ומגוונים של העשייה האמנותית ושל תחומים הקרובים אליה כעיצוב, טכנולוגיה מתקדמת וכו'.

עקרונות אלה במימושן תרמו יותר מכל לכך שהדוקומנטות רעשך לאירוע האמנותי החשוב ביותר, ולכך שקאסל הפכה להיות למרקר העליה לרגל של חסידי האמנות העכשוית. כשנסתיימה מלחמת העולם וגרמניה חולקה. מצאה עצמה קאסל כעיר ספר בקרבת הגבול המזרחי. בעבר היא היתה צומת דרכים חשובה ביותר בשל מיקומה במרכז הגיאוגרפי של גרמניה. הרצון לעלותה מחדש על המפה והיותה מאז המאה ה-18 מרכז תרבותי-אמנותי חשוב של מדינת הסה ומקום משכנם של מוזאונים גדולים ועשירים (בארמון וילהלמשו מוצגות 17 עבודות של רמברנדט(-הולידו את רעיון הדוקומנטה. ואכן, מאז הדוקומנטה הראשונה ב-1955 הלכו תערוכות אלה וגדלו בהיקפן ובחשיבותן. ב-1959 חגג "הא-פורמל" את נצחונו נואת סופו) ב-1964 הוכרו ה״פופ״ וה"אופ" וארה"ב הופיעה לראשונה כמרכזה העולמי של העשיה האמנותית. ב-1968 הופיעו האנורמנט, הפיסול הרך וניצניהם של שאר זרמי הפוסט-פופ והקונצפטואליות. ב-1972 באו לידי ביטוי דרגותיו השונות של הריאליזם באמנות מהפוטו-ריאליזם (שהיה אז בבחינת האטרקציה של התערוכה) ועד להפשטה העל- חומרית של הקונצפטואליות הוורבלית. ובדקומנטה ה-6 השנה? כאן מתחיל הקושי.

העקרון המוצהר של הדוקומנטה הנוכחית הוא ה"ציור כנושא לציור". ד"ר שנקנבורגר מניח, שהזרם העקרי בשנים האחרונות מאופיין ע"י חזרתו לשאלות היסוד של מהו קו? מהו כתם? מהו ציור? האמנות נעצרה במרוצתה לאחר עשרים שנה של גיבוש סגנונות ודרכי הבעה. שהחליפו זה את זה במהירות רבה. 

הקונצפטואליות בגילוייה הוורבליים והעל חומריים (קוסוט, נאומן, בוטיה ואחרים) הובילה את האמנות אל קצה דרך חסרת-מוצא והפכה ע"י דור של חקיינים לחוכמולוגיה זולה ולאוסף של טריקים פסבדו-אינטלקטואליים. כנגד זאת, ההיפריאליזם משך את הניאו- ריאליזם של שנות ה-50 לקיצוניות חסרת מוצא. בקונסטלציה זאת, בה נחסמות הדרכים הסלולות, טבעי שהאמנות כתופעה כוללנית ולא בהתייחס לפרט זה או אחר-תעצר במקומה ותציג סימני שאלה על דרכיה, כליה, משמעותה ומהותה. אכן, אמנים שונים במקומות שונים עוסקים היום בשאלות אלה. אולם, הבעיה היא שתיזה זאת הוכחה ככוללנית וכאמורפית מדי לצורך ארגון תערוכה. הבנין הראשי של הדוקומנטה – ארמון פרידריכיאנום – הוקדש ברובו לנושא זה, אך רוב העבודות המוצגות בו תחת כותרת זאת, נראות כאנסמבל אידאי רק כתולדה של מאמץ אינטלקטואלי מאולץ. העבודות המיצגות תיזה זאת בצורה ישירה ובאופן בלתי-אמצעי הן מועטות ביותר וחלקן נראות, לרוע המזל, גם כפשטניות ביותר: מיכאל גיטלין, הישראלי לשעבר, כיסה רצפת חדר בחצץ אפור ותנועת רגלי הקהל, המסמנות בו קוים שונים, אמורה ליצור מין יש אמנותי ראשוני. (ראה את חיפושיהם של קליי. פיקאסו, אמני הקוברה ואחרים אחרי ראשוניותו של הציור בהתגלמותו הילדותית או המוטורית-שרבוטית).

ג'ניפר בארטלט מציגה סדרה ארוכה של לוחות אמאייל המהוים כעין לכסיקון של צורות-יסוד אמנותיות: כתמים. נקודות. קוים. נופים ילדותיים מגומגמים וכדומה. רוב רובם של המשתתפים מייצגים, איש בדרכו, את גישתו האמנותית. יותר משיש בכך משום הוכחת התיזה הנ"ל, יש בכך משום פרישת פנורמה רחבה של אפשרויות העשיה האמנותיות השונות, החל מהפוטו-ריאליזם המדהים של צ'ק קלוסה, דרך הוריאציות של ליכטנשטיין לציירי העבר. או של אנדי וורהול לפטיש ולמגל הסובייטי ועד למופשטים השירבוטיים של ננסי גרייווס.

בכך נראה לי עיקר כשלונה של הדוקומנטה הנוכחית. הציפיות היו, כבשנים הקודמות, להופעה מגובשת והחלטית של תפיסה אמנותית חדשה, למצפן שיראה כיוון ושימקר את המבט על אשר קורה באמנות העכשווית, להבהרת התוהו בריבוי פניה של האמנות היום. ציפיות אלה לא באו על סיפוקן. האם נובע הדבר מטעות בהבחנתו של הד"ר שנקנבורגר? או שמא מאפיינה הבולט ביותר של העשייה האמנותית היום הוא אותו בלבול והעדר כיוון התפתחותי ברור? יתכן, שאנו מצויים בתקופת בין-השמשות. גל של זרמים בעלי אידיאה ברורה. אמונה עצמית עזה. מניפסטים מנוסחים היטב ופרוגרמה מעשית. מאז חלף מהעולם (האמנות הקונצפטואלית נעלמה כמעט לגמרי מקירות הדוקומנטה). גל חדש בעל דרגת גיבוש משמעותית עדיין לא הופיע. התיזה הנ"ל לא יכולה היתה להיות מוכחת, מאחר שאינה מאפיינת די הצורך תופעה כוללנית, אלא רק שברי מחשבה וחלקיקי ניסויים, הנעשים פה ושם. מבוכתו של העולם האמנותי היא מבוכתה של הדוקומנטה ומבוכתם של הצופים בה.

בשל כך, הפכה הדוקומנטה השנה לכעין תערוכה כללית חסרת חוט שדרה, שיש בה מכל וכל ולעתים אף נדמה שהורכבה משייריהן של התערוכות הקודמות. אם לוקחים בחשבון. בנוסף לכך, מספר נקודות חובה אחרות – מובנת האכזבה היחסית. ראשית, יכולת הארגון והדייקנות הגרמניים לא כאן הפעם לידי ביטוי; אירועים שפורסמו לא קויימו במועדם או במקומם. התצוגה המרכזית לקתה ברשלנות ובחוסר איכפתיות. שנית, הקטלוגים, דברי ההסבר, המודעות והפרסומים היו כולם על טהרת הגרמנית. היה בכך בכדי להרגיז את התיירים הזרים. ראוי לציין שאלה אמנם היו במיעוט. הדוקומנטה היא פסטיבל המוני של בני נוער, שרובם המכריע דובר גרמנית. מבוגרים ותיירים לא גרמניים היו מיעוט מבוטל. שלישית. הכוכבים הגדולים של הדוקומנטה הקודמת כפול טק. אולדנבורג. קינהולץ ודה-אנדראה לא השתתפו הפעם. עם זאת, מספר אמנים חשובים הופיעו הפעם בצורה עלובה למדי כווסטל הגרמני, או דן פלבין האמריקני.

ברם, אין בדברי ביקורת אלה משום שלילה טוטאלית. למרות הבלבול והעדרו של קו- מנחה ברור, מסתמנות בדוקומנטה הנוכחית מספר נטיות, העשויות להבהיר את המוקדים העקריים של העשיה האמנותית הנוכחית:

א. הוידיאו-ארט הוידאוטק היה החלק המעניין, התוסס והמשמעותי ביותר של התצוגה. דוקומנטה זאת תזכר ודאי כ"דוקומנטה של הוידאו". ניתן לבחור עבודות וידאו להקרנה מתוך רשימה נכבדה של יוצרים בנושאים שונים: דוקומנטציות של מייצגים, יצירות וידיאו-ארט בסגנונות שונים, יצירות דוקומנטריות וכו'. ניכר, שבתחום זה מושקע מאמץ יצירתי עצום ומתחילים להתגבש סממנים סיגנוניים מובהקים. בנוסף למבחר העבודות שבוידאו-טק, הוצגו יצירות וידאו ברציפות בביתנים שהוקדשו לאמנים מסויימים. מענינת עבודתו של קורו על מחנה הריכוז דכאו, המוקרנת במקביל על 4 מוניטורים. עקרון דומה מצוי בוידאו של מונטאדאז – המעמת בו-זמנית שידורי טלביזיה מוושינגטון, קאסל ומוסקבה. אקונצי מדגיש כדרכו את האלמנטים ההיסטריים-כפיתיים והדראמטיים תוך המעטה קיצונית בחומר החזותי. רבקה הורן מציגה איבר מין נשי ענק עשוי נוצות ירוקות, ובצמוד לו מוקרן וידאו צבעוני, המתאר את תנועותיו של איבר זה כשאשה עירומה בתוכו. תפיסה אחרת של המדיום מופגנת בעבודתו של ויולה, המקרין על מסך צבעוני, באמצעות מצלמת טלביזיה, טיפת מים הנופלת מדי שניות מספר על עורו המתוח של תוף. קול הטפטוף מוגבר לעוצמה גבוהה ונוצר ריתמוס רציף חזותי-ווקאלי. ג'ון פאיק בנה גן פרחי פלסטיק שבתוכו משובצים מוניטורים כצרורות צבעוניים, המקרינים רצף עצבני ומהיר של צורות סמי-מופשטות ומסוגננות, רקדניות, תזמורות, ראיונות וקטעי מוסיקה מגוונים. תחום מקורב לוידיאו הוא הקרנה סינכרונית של סדרת שיקופיות. בהקשר זה ראויה לציון ביחוד עבודתו של גֶר דקרס, המקרין סדרה של נופים משתנים באמצעות 7 מקרנים. לעומת זאת, סרטי הקולנוע בנוסח סרטי המחתרת האמנותיים של שנות הששים, מעוררים רושם אנכרוניסטי למדי. נעשה בהם שימוש מעייף באותם אמצעים גדושים של תמונות סטטיות, או רצף אמורפי של צילומי צבע. ראוי לציון סרטו של פול שריטס – המתאר בצורה מקוטעת ורבת-עוצמה תהליך של הלם חשמלי.

ב. משמעות ופוליטיקה. אחד הגילויים המובהקים של האמנות העכשווית הוא החיפוש אחר תכנים חוץ-אמנותיים, או חוץ- עיצוביים. מבחינת התהליך ההסטורי ניתן לראות בכך ריאקציה מתמשכת להסתגרותו של המופשט בפורמליזם ציורי לשמו. באוירתה רוויית הפוליטיקה של גרמניה טבעית הנטייה לעיסוק בבעיות סוציאליות, במיעוטים מדוכאים ובחזיונות אפוקליפטיים על עתיד האנושות. מסתמנים שני כיוונים מענינים. ששניהם בבחינת הנתקות מהשימוש הפזיז בסיסמאות ובהצהרות פשטניות נוסח חלק מהאמנות הקונצפטואלית. הכיוון האחד מתגלה בביטול האמנות כתופעה אסתטית- עיצובית ובניסיון להפנות את אנרגיית היצירה של האמן לפעילות ישירה בתחומי החברה, הפוליטיקה והעיון. (תופעה זאת אינה חדשה כשלעצמה ובארץ התנסה בה ביחוד אביטל גבע). מימושה הקיצוני של אידאה זאת מתגלה ב"אוניברסיטה הפתוחה ליצירתיות אינדוידואלית ולחקירה אינטרדיסציפלינרית" של יוסף בויס. דמותו הססגונית, מדי הופעתו הקבועים (כובע לבד, חזיה אדומה ובחורף – מעיל גשם נוסח קולומבו) ואישיותו הכריזמטית מושכים אליו בני-נוער רבים, שחלקם הגדול, כך נראה מבחוץ, הם בעלי נטיות פוליטיות שמאלניות-מיליטאנטיות. מידי יום מציגה קבוצה מביניהם באמצעות טלביזיה, סרטי קולנוע, שיקופיות ודיאגרמות בעייה חברתית-פוליטית מסויימת (דרום אפריקה, אירלנד, פועלים זרים בגרמניה וכו'). הדיון הער מתמשך אל תוך הלילה כשבויס לוקח בו חלק פעיל (מלבד אותם רבעי שעה שהוא משקיע עצמו בקריאת עתון). הבשורה הנושבת מרעיון ה"אוניברסיטה הפתוחה" קוראת ליתר מעורבות בחיים, ללימוד והרחבת הדעת ע"י מפגש עם עובדות ובעיות, אפילו הן נראות רחוקות וזרות במבט ראשון. יש בכך משום התרסה כנגד הסתגרותה וניכורה של האמנות המסורתית. זהו אחד המוקדים התוססים בתערוכה ומעורבותם של המשתתפים מתגלית גם בשפע הכתובות הפילוסופיות בבית השימוש נוסח: "הדוקומנטה חרא – בויס על הגובה".

הכיוון השני מתגלה במאמץ הרציני והמעמיק למציאת מערכת דימויים חזותיים, העשויים לבטא את תחושתם ודעתם החברתית של יוצריהם. אן ופטריק פורייר בנו מקט גדול מימדים, המכונה "נוף ארכיאולוגי". על מספר גבעות נמוכות צצות חורבות בתים וארמונות, דרכים הרוסות וגשרים שבורים והכל שקוע בתוך ביצה גדולה של מים מעופשים. טכניקה זאת של בניית מקטים חוזרת מספר פעמים בתערוכה. בורדן בונה חדר סוהר ובו מכשיר רדיו כבול בשלשלאות. אכים פרייר מאפשר לנו להציץ דרך דלת מסורגת בגרמניה שלו: זוג שפנים חיים נוברים בערוגת פרחים דלה, אקוריום עם מגבי מכונית ובובת חייל צמודה למסך טלביזיה ענקי (רוחו של קינהולץ שורה על חלק ניכר מעבודות אלה) הראגוצי היפאני מטביע את העולם בנוזל שחור, צמיגי דמוי נפט גולמי. ב"קינו רויאל" הסמוך מוצגים מידי ערב סרטי קולנוע דוקומנטריים וכמו-דוקומנטריים על עלובי החיים ומיעוטים נרדפים. בפויה של התיאטרון העירוני הוצגה תערוכת זכרון גדולה לג'ון הרטפילד, שמת לפני כעשר שנים, ושהיה מאנשי הדאדא בברלין. הוא היה אמן פוליטי מובהק, שמושאו העקרי הוא אדולף היטלר. בסדרה ארוכה של קולאז'ים הוא משנה את דמותו של הפיהרר וחצרו בציניות ראויה לשבח. מודעה פוליטית זאת, שהנחתה את מארגני הדוקומנטה, הביאה אותם גם למספר החלטות תמוהות, שהמאכזבת ביניהן היא תצוגה נרחבת למדי של ציור ממזרח-גרמניה. על עבודות אלה מוטב שלא לדבר וכנראה פעל כאן הרצון למצוא חן בעיני החוגים השמאלניים הקיצוניים, או, להיפך, להפגין את אחדותה של גרמניה.

עד כה מדובר בחלק המרכזי של הדוקומנטה – התצוגה בארמון הפריד ריכינאום, אולם הדוקומנטה היא רחבת מימדים ותערוכותיה משתרעות על מבנים נוספים. באותו ארמון, בקומתו השניה, מוצגת תערוכת צילום רבת היקף, הכוללת מספר מדורים: חלוצי הצילום, מוטיבים בצילום ומדיום הצילום. זוהי תערוכה רצינית ויסודית, המציגה את אמנות הצילום מאספקטים שונים. בארמון האורנג'רי הסמוך מתקיימת תערוכת הרישום רבת-המשתתפים. המושג רישום מובא כאן במשמעותו הרחבה ביותר תוך הצגת פנורמה מרשימה בהיקפה של כל הגוונים והגישות האפשריות ותוך שיתופם של רוב השמות הידועים היום. ראוי לציין את המחשב המצייר של הרולד כהן האמריקאי. הוא הזין את המחשב במספר נתונים בסיסיים: צורת קו מגומגם, אופן סגירת צורה, מעגל וכו' ובמספר הוראות, כאיסור על חפיפת צורה אחת לשניה. מוזן באינפורמציה זאת מצייר המחשב על מסך המוניטור, או, באמצעות עפרון מכני, אין סוף וריאציות, שלא ניתן לחזותן מראש. יש בכך משום שחזור תהליך הלמידה האנושי, המפתח מתוך מספר נתונים מוגדר אפשרויות שונות. אולם, בניגוד לאדם, המסוגל להסיק מסקנות ולהתיחס רגשית וסוביקטיבית למעשה ידיו, פועל המחשב כמכונה קרה, הבודקת את כל הוריאציות האפשריות בקונסטלציה מסוימת. טכניקת רישום אחרת באה לביטוי בניסיונות של ה״מרכז ללימודים ויזואליים מתקדמים", המפעיל בשעות החשכה מערכת מורכבת של הקרנות הליוגרם תלת-מימדיות ושל רישום צורות נעות על פני מסך של אדי קיטור באמצעות קרן לייזר. קרני לייזר אחרות, באדום, ירוק וכחול נשלחות מעל למגדל לכיוונים שונים ומותחות קוים סרגליים מעל בתי העיר.

באגף אחר של האורנג'רי מוצגת תערוכה מרעננת בשם "עיצוב אוטופי". דון פוטס מציג בה מכוניות אבסורדיות הנשענות על מרכב של אופניים. פאנאמרנקו בנה "מכונית גומי" פיוטית ואירונית כדרכו, ויצ'ו ברטונה, המעצב הידוע, מציג את תכנונו למודל של לנצ'יה- ספורט, השוברת את המוסכמות שבעיצוב מכוניות. זאת מסורת בדוקומנטות האחרונות להקדיש מקום לתערוכות שאינן בבחינת "אמנות יפה". הרעיון מאחורי עקרון זה מתגלה בשאיפה לקשור את האמנות לחיים ולהצביע על נקודות מפגש שבין האמנות לבין חיי היום-יום. מחשבה דומה במידת מה מפעילה את תערוכת ה״מטמורפוזה של הספרים", המוצגת ב״נויה גלרי – המוזיאון היפה של קאסל לאמנות מודרנית (בו מוצגות עבודות נבחרות מהדוקומנטות הקודמות). ניתן לראות כאן וריאציות שונות ורבות על נושא הספר, החל מספרי אזבסט ענקיים, שניתן לישון בהם כבתוך אהל. עד לספרים שרפיהם עשויים מנקניקים ובשר מעושן (ריטר רוט) וספרים יצוקים בבטון.

עגום למדי מצבו של הפיסול. דומה, שהרוח היוצרת התגמדה כאן וקפא הדמיון. הפסלים הגדולים והקטנים יותר. המפוזרים בפארק הגדול ובככרות. הם ברובם חזרה על שגרת העבר. הרבה פלדה הונחה כאן על המדשאות ללא יכולת להציע משהו חדש ורענן. עם זאת, ראוי לציין את גשר הברזל הגדול, התלוי מעל מורד הגבעה של האוזר-ריקר. את פסל הבטון של דני קרוון, הממוקם היטב בנוף והמהווה מקום משחק לילדים בשל מדרגותיו ותעלת המים שלו. את הגשר הארוך של ג'ורג' טארקאס, החודר אל תוך חורשה סבוכה ונשבר פתאום ואת הדולמנים הגדולים, היוצרים תחושת גוף פרה-היסטורי של רוברט מוריס.

הדוקומנטה היא ברובה אירוע סוחף. השפע העצום הפרוש פח לפני הצופה אינו בר-תחרות בכל תערוכה בין-לאומית אחרת. עם זאת, זהו אירוע הקשה לעיכול, והפעם הקושי רב יותר בשל תחושת המבוכה והעדר כיוון ברור. אולם, הדוקומנטה איננה יכולה להיות שונה מתאמנות עצמה ראם פני העשיה האמנותית היום מאופיינים ע"י תחושת מבוכה זאת-אין להאשים בכך את הדוקומנטה. אפשר, שבשיפוט אחר ובבחירה אחרת. היו מסוגלים ליצור תדמית שונה. אך השאלה היתה נשארת פתוחה – האם תדמית זאת נאמנה למכלולה של האמנות?