שלש מאות ואחת-עשרה גלריות מעשרים ואחת ארצות מציגות כעשרת אלפים יצירות על שטח של כ־15,000 מ"ר. מה מוצג? הכל: מפופ ועד לסרטי פעולה אירוטיים. מאדם התלוי על חבל בככר המרכזית ועד לבדי-ענק צבועים לבן בלבד, ממאות הדפסים אוונגרדיים, ועד לשכיות מוזיאוניות.

בשפע כזה מוצא כל אחד את המעניין אותו. במסגרת מצומצמת זו, לא אוכל אלא להאיר אמנים אחדים ומגמות בתחומי האמנות שהוצגו השנה.

"סרטי פעולה"

כורע לו אדם לבוש תחתונים וביריות אדומות עם גרבי משי, ולאט־לאט חותך במספרים את לבושו המצומצם. מטיל את מימיו לתוך כוס, ובגועל נפש מופגן לוגם ממנה עד תום. הוא ממשיך בחיתוכים – עכשיו בבשרך החי, חותך, דוקר ופוצע. על ראשו המגולח הוא חותך צלב ומכוון את קילוח הדם מקדקדו דרך גבו ועד רגליו. זו לא היתה תצוגה חיה, ביריד הוצג רק הסרט (כמובן ממוספר וחתום כפי שנחוץ). הצגה מזוכיסטית זו של גינטר ברוס היא רק אחת מסדרת הפעילויות האפיניות לזרם אמנות הפעולה (Action). לאבי האסכולה נחשב אוטו מילר, גרמני שהיה צייר לפני מלחמת העולם השניה. המלחמה על זרועותיה הביאה אותו לידי משבר, בעקבותיו השמיד את כל ציוריו המוקדמים והחל לעבוד בתצוגות עם אנשים חיים. הוא היה צובע אותם, מתיז עליהם, לוחץ אותם לבד ציור ושופך עליהם מיני דברי מאכל צבעוניים, אחר כך עבר לעשיית סרטים מתצוגות אלה, צבעוניים כמובן. בסרט מעורר מחלוקת הוא מציג עינויים אכזריים של אנשי .S.S באשה יהודיה, כולל התיחסות פרברטית נוראה אליה, כאל חיה. בסופו של הסרט מופיע אוטו מילר ככהן גדול, מביע חרטה ושופך על הדמות סמלי פוריות.

הפעילויות של מילר ושל דומיו הם שילוב של אירוטיות, פרברטיות וסדיזם אך הם מתעטפים באיצטלה אידיאולוגית. הפעולות מתועדות ומופצות כסרטי קולנוע וקסטות של ווידאו-טייפ. למשל: סרט מחאה למלחמה מראה את היוצר דיטר רייך כשבידיו גוש בשר ענקי. הוא חותך בו נתחים נתחים. הוא עוטף אותם בדקדקנות בגזה וקובר אותם זה ליד זה. מסתבר שהקבורה נערכת על גבי ארגז חול המשמש לאימונים צבאיים. מול כל קבר של נתח בשר הוא מציב חייל עופרת. קיצוני ומצליח הוא הרמן ניטש שהתפרסם בשחיטות שלו. שוחטים בעל חיים מעל אדם עירום, בדרך-כלל צלוב. הדם זורם, המעיים נשפכים, האברים הכרותים נופלים על ה"מודל". בתמונות-הצבע הענקיות המוצגות לאחר מכן, כבר אין רואים את בעל החיים ורק המפלצת המרוטשת זועקת מעשרות תצלומים ענקיים.

בחוברת שמפרסם הרמן ניטש על התצוגה הבאה שתתקיים, לא פחות ולא יותר, בתיאטרון OM (ראשי תיבות של אוטו מילר ויש אומרים שהן ראשי תיבות של אורגיות מיסטיות). ניטש מגדיר אותה כפעילות הגדולה בכל הימים. בתפריט" מוצאים שחיטת כבשים, חזירים, שוורים, בליווי תזמורת מיוחדת ואוכל ומשקה כיד המלך. מתקנים לריחות מלאכותיים יפעלו וישתנו בהתאם לשעות היום. תצוגות של עוברים, גוויות עם דם מלאכותי וכיוצא באלה. עשרים וארבע שעות רצופות מבוקר עד בוקר.

הוא מאמין שבאמצעות פעילות סדו-מזוכיסטית קיצונית זו הוא יכול לשחרר ולזכך את החברה האנושית ולהביא אותה לידי בריאה מחדש. האמנם? האם יש משמעות לכך שהעוסקים בתחום אפל זה הם בעיקר גרמנים ואוסטרים?

ובכל-זאת מעניין לציין שלאחר אחת השחיטות של מילר המוזכר לעיל, אספו עשרת אלפים אזרחים גרמנים חתימות נגד פעילות זו ואף גרמו למאסרו. מילר החליט שהגיע לסוף הדרך הזאת וחזר לצייר 20 תמונות רגילות, ובבאזל הוצגו תמונות "נורמליות" של אמני קבוצה זו. יש טעם לפקפק בשפיות דעתם. מילר, למשל, מנהל עתה בית מרפא כפרי המנוהל כקומונה ומנסה לשקם נאורוטים.

התצלומים

האמנות המושגית הביאה את התצלום אל קירות הגלריות, אמנם רק למטרות תיעוד, אך תוך כדי כך קיבל התצלום לגיטימציה כאמצעי אמנותי. מכאן, צעד אחד בלבד מבדיל בין הצגת תצלומים כדוקומנטציה ובין תצלום כיצירה בפני עצמה. יותר ויותר גלריות החלו מפיצות תצלומים. תחילה, של צלמים ותיקים או כאלה שנפטרו זה מכבר. הן קיבלו למרבה האירוניה טיפול של הדפסים, כלומר מספר העותקים מוגבל וכל תצלום ממוספר ואם אפשר גם חתום. הסיבות המסחריות ברורות. למשל: מחירו של תצלום של מאן ריי הוא עתה כתשעת אלפים פראנקים שויצריים. גלריה פרומקין מציגה תצלומים של אמנים (לא צלמים) ידועי שם, כגון מודלים שצילם הצייר האוסטרי מוחא ושלפיהם צייר בשעתו בסגנון היוגנדשטייל (תצלום באלף וחמש מאות פראנק שויצריים).

כמו-כן הוצגה תערוכת-זכרון לצלם האמריקאי וולקר אוונס שנפטר השנה. גלרית הצילום ברוקה מאוסטריה מאגדת צלמים המתיחסים לתצלומיהם כאל אמנות, להבדיל מהתצלומים המופיעים בשנתוני צילום אמנותיים. בהקדמה לקטלוג הם מצטטים את מאן ריי : "מה שאינני יכול לצייר אני מצלם ואינני מצייר מה שאני יכול לצלם."

שימוש אחר, מבריק בגישתו, עושה וילבה הספרדי, שזכה בפרס הראשון בביאנלת סאן פאולו בשנה שעברה. וילבה מציג סדרת תצלומי ענק של דמויות סובלות, רובן חבושות, הנתונות בשלימותן בתוך מיכלי פלסטיק קשוח שקוף. צורת התצלומים והמיכלים מעוותת והרושם האכספרסיבי הולם בצופה.

גבר ואשה

עם האמנים שהציפו בתצלומים את שוקי אירופה נמנה לוטי. בהצטלבות המגמות בין הצילום ואמנות הפעולה הוא בולט כמבטא זרם חדש: אמנות הגוף. קבוצת המציגים עצמם כנושא היצירה.

לוטי מאוד מקובל. הוא מציג תצלומי ענק על בד ומשמעות רבה מיוחסת לכותרת של התצלום. למשל: פנים חדר מוזנח אפל ללא מנורה, והכותרת: "סיפור נוסף בנושא כיצד לחיות", או: סדרה בה וראה לוטי הולך ומזדקן (בעזרת איפור), הכותרת: "אתה אינך היחידי החש בדידות". אולם לוטי שייך גם לקבוצת אמנים סוטים: גברים האוהבים להתחזות כנשים. הוא מופיע בסדרה מרשימה בה הוא מציג תהליך הפיכתו מגבר שעיר לגברת בעזרת איפור וגילוח.

בכיוון דומה מציג גם מיכאל ג'ורניאק, המופיע בסדרה של תפקידים נשיים מובהקים, בין השאר כמיניק עולל.

הדפסים

בשנים האחרונות חלה התפוצצות בתחום ההדפסים. כמויות עצומות הצטברו אצל מו"לים ובעלי גלריות. כתוצאה מהנסיגה הכלכלית עצרו המו"לים את למכור את המלאי. לכן נראו עבודות רבות מאוד של אמנים ותיקים בתחום ההדפס. הבולט שבהם היה השנה פרידלנדר הצרפתי, שהוא אב לאסכולה שלמה בתחום התחריט (בין היתר נימנו עם תלמידיו טוביה בארי ואריה רוטמן).

האנגלים הציגו שוב את האלופים בתחום ההדפס, כגון: קיטאי, טילסון וזולתם. קיטאי שהתמחה בשעתו במונטג'ים מציג עכשיו סדרות שנושאיהן הגדלות צילומיות של כריכות ספרים ישנים.

וינר הגרמני שעבד הרבה באנגליה מציג סדרות מבוססות על תצלומי נופים עירוניים, חזיתות או אחורי בתים מטים לנפול, בתי חרושת עזובים וכיוצא באלה ללא אנשים. הם מודפסים בגוונים עמומים בדפוס רשת גס.

יש לזכור שרוב ההדפסים נוצרו על-ידי אמנים שהתפרסמו תוך כדי פעילות אמנותית אחרת. בעוד שיצירותיהם המקוריות היו יקרות, היו ההדפסים נוחים יותר לשיווק. רבים מהדפסים אלה לא נעשו במישרין הדפסת הסדרות החדשות ואילו בעלי הגלריות מנסים על-ידי האמן אך חתימותיהם מתנוססות על כולם. לא אתייחס גם להדפסים שנוצרו כך שיתאימו לקישוטם של חדרים.

מענינים יותר הדפסים שנעשו בידי אמנים שניסו לגלות אספקטים חדשים בתחום ההדפס או כאלה שפיתחו גוון אישי.

בהכללה ניתן לומר שאמנים ממוצא מזרח־אירופי בלטו מאוד בתחום זה, ולהלן דוגמאות אחדות: אנדרי ז'יראקי אמן הונגרי שהיגר לשוודיה. מדפיס בשיטת הקולוגרף דפי-ענק מלאי התרחשויות. חלק מהנושאים נראה ישראלי: גוויות פשוקות איברים מוטלות בנוף מדברי. הנייר "קרוע" מאוד ופעמים אף פצוע, מחורר או מוטבע.

וליצ'קוביץ יוגוסלבי צעיר, מופיע בסדרת הדפסי רשת ברישומים אכספרסיביים החוקרים תנועת אדם ובעלי חיים.

סובק הצ'כי איננו פנים חדשות אך הוא ממשיך לרתק בתחריטים הפוליטיים המשלבים תצלום ורישום. אחד המרשימים באמני ההדפס הוא היינץ מאק. הוא הכין סדרת הדפסים בשם: "פרוייקט סהרה". הוא מתאר מסע בן 13 תחנות, למשל: "כוכב האור", "גנים מלאכותיים", "קיר המראות", וכדומה. יש שם תיאור מתומצת ורגיש של אווירת מדבר בטכניקה משולבת. כל הדפס מורכב מרקע אטום. מודפס בדפוס רשת שאליו מוצמדים אלמנטים מפלסטיק או ממתכת, המכוסים בלוח פרספקס שקוף, מודפס אף הוא בחלקו.

אגם בכל מקום

אגם נאמן לגישותיו הבסיסיות. הוא ממשיך להכין סדרות חדשות המנצלות ידע טכנולוגי עדכני והוא מציג סדרת גרפיקה חדשה בשם דיאלוג (צילום השם מהפרוספקט). אלה לוחות רבועים לבנים, עליהם מודפסות 7x7=49 נקודות אחידות בצבע אחד. דיסקיות דקיקות זהות בממדיהן אך בצבעים שונים צמודות ללוח ומאפשרות לצופה להרכיב קומפוזיציות ככל העולה על רוחו. רוצה – ירכיב לבד, רוצה – ייעזר בחוברת הדרכה מצורפת עם "רעיונות אגמיים". יעקב אגם עצמו מסתובב בחליפת קטיפה כחולה, חובש כובע תואם ומרכיב גרסאות מסובכות. ניכר בו שהוא נהנה לשחק, וייתכן שבאמת הוא מתעלם מהקהל שנאסף סביבו.

אגם מוצג בכל מקום: בשטיחים, במולטיפלס, בעבודות אורגינליות, בפסלוני הצנורות ועכשיו גם במדיום חדש – תכניות וידאו.

אגם וסרטי הוידאו

הוידאו גירה בשנים האחרונות את סקרנותם של אמנים והם בדקו את האפשרות לבטא באמצעותו תכנים שלא יכלו להביא לידי ביטוי בדרכים אחרות. השימוש בוידאו-טייפ היה, והוא עדיין, אהוד על מבצעי הפנינג. נפתחו מחלקות בבתי ספר לאמנות העוסקות בחקר התחום החדש הזה. אגם אימץ לעצמו בחושו הבריא תחום נסיוני זה ובתנופה גדולה, מלווה בפרסומת מתאימה, הכין סדרה של סרטי וידאו צבעוניים. מכל סרט נעשו מאה ושמונים  עותקים. ארכם של הסרטים נע בין שש לעשרים ושמונה דקות.

אגם טוען שהמילה המציינת תרבות בשפות האירופאיות (Culture) משמעותה נובעת מעבודת האדמה To cultivate. יש בעבודות האדמה תהליך מתפתח ומשתנה כל הזמן – כך הוא רואה גם את עבודתו. את הציור הרגיל הוא מגדיר כמלאכת הציד, כלומר: פעולה חד-פעמית.

הוא חוזה עתיד גדול למדיום החדש של הוידאו. מכשיר הטלויזיה נמצא בכל בית אבל הוא מכשיר מת כאשר אין צופים בתכנית. לעומת זאת, אפשר יהיה להקרין בכל מכשיר ביתי את הוידאו בעזרת מיתקן פשוט נוסף וכך ייפתח מימד חדש ורחב-אפשרויות בתחום האמנות.

סדרת הסרטים שנוצרה עבור גלריה חדשה בפאריס: איטלי – מציגה בין השאר את עבודותיו הקודמות של האמן; אגם בעבודה; אגם בתנועה; וסרטים שבושלו בשולחנות האלקטרוניים בהם מרצדים כתמים צבעוניים ומתחלפים זה בזה בצורה ובצבע. גם הליווי המוזיקלי מעשה ידי אגם.

למי שמעונין לרכוש סרט כזה: המחירים שווים לכל נפש: 2300 עד 7200 דולר... ומצורפת כהפתעה ליתוגרפיה אוריגינלית חתומה בידי האמן.

בדרך-כלל עובר זמן מה בין גילויו של מדיום ובין היותו נושא לפארודיה, והנה מסתבר שכל תהליכי ההתפתחות המקובלים הפכו בימינו כה מזורזים שכבר עתה אפשר לראות בצד סרטי הוידאו, הנעשים מתוך רצינות תהומית, גם סרטים פארודיים. למשל: סרט המציג כביכול שיעור בשפה זרה. אדם מפעיל רשמקול המשמיע הוראות בקול גברי עמוק, ברור ואיטי, א) הורד את חולצתך. ב) הסר מכנסיך, ג) את לבניך, ד) את גרביך, נעליך וכו' עד שהאיש עומד עירום ועריה. אחר חוזר הטייפ ונותן הוראות להתלבש. לבסוף מסך שחור ועליו ציון סדר הפעולות בנוסח מקובל לסרטים לימודיים. אחרי כן חוזר אותו תהליך אלא שהפעם בחורה מתפשטת ומתלבשת ואת ההוראות משמיעה אשה. לבסוף מופיעים שניהם יחד, אך כאן הבחורה מתפשטת לפי הוראות הגבר, והגבר – על־פי הוראות האשה. התוצאה כמובן משעשעת.

יצירות ברוקל

שניים מסובים אל שולחן מכוסה מפת קטיפה.

השולחן ערוך בכלי זהב סופר-אלגנטיים בעיצוב דמיוני לחלוטין. הדמויות מצולמות על קרטון והכלים – פרי עיצובו של ברוקל – האמן האיטלקי הידוע בפסליו המתפרקים לגורמים. אף יצירתו האחרונה – מערכת מהודרת של כלי שולחן הכוללת בין השאר סכינים, כפות מזלגות, פמוטים, גביעי יין וכדומה – עשויה על-פי העקרון הזה. כל המערכת הזאת מתחברת יחד באופן מתוחכם מאוד ונכנסת לתוך תיבה קטנה. ברוקל הוא אחד מהאמנים היוצקים בבית היציקה הידוע של ונטורי, שתערוכה מיציקותיו נערכה לפני זמן מה בשגרירות איטליה בתל־אביב. איטלקי בולט אחר הוא פינוטי השייך לאסכולה פיגורטיבית חדשה. הוא עושה שימוש בגוף האדם בהקשרים חדשים. לדוגמא, גוף אדם הופך בחלקו העליון לזר אספרגוס ופסלים אחרים עם נטיה אירוטית חזקה. הבולט בתצוגה זו הוא דני קרוון הישראלי, המציג יציקות ברונזה חדשות. לכל עבודותיו, גם לקטנות שבהן, יש אופי מונומנטלי. הן מבוססות על היחסים שבין צורות היסוד. היציקות המוזכרות של ברוקל, פינוטי, קרוון ואחרים הם "מולטיפלס", כלומר מיכפלים, יציקות זהות של פסלים בסדרה שהכמות שלה נקבעה מראש. זהו מצב המקביל להדפסים גרפיים ממוספרים בתחום הציור הדו-ממדי. הכמויות משתנות וחלקן מגיע עד חמש מאות עותקים.

אמני הטכסטורה

דני קרוון משתתף בירידי באזל כבר שנים אחדות. הוא מגדיר את היריד כברומטר של הפעילות האמנותית העולמית. אופי התצוגה משתנה כל שנה: זרם מסוים משתלט עליה או מופיע אמן-כוכב (המפנה מקומו לבא אחריו בשנה שלאחר מכן). כך למשל, נעלם כאילו לגמרי בויס, שקיבל בשנה שעברה פרס על תצוגה מיוחדת אם כי רוחו עדיין מרחפת בעבודות תלמידיו. ג'ים דיים הפופיסט האמריקאי שהציף את היריד אשתקד, כמעט ואינו מציג השנה. האמנות המושגית, שהיוותה חלק עצום מכלל התצוגה, גם היא כמעט ואינה מופיעה עתה. כמעט ואין רואים גם היפראליזם.

מה מיוחד איפוא בשנה זו?

אפשר אולי לחלק את הכיוונים לפי ההשתייכות הלאומית. הזרם הגרמני אוסטרי נע בין השפעות בויס אמנות הפעילויות שאפיין בעיקר שלילי הרסני, ואילו בקוטב האנגלי-אמריקאי מתחזק הכיוון החיובי הבונה ביחס לאלה האחרונים אסתכן בהגדרה: הם עוסקים באמנות הטכסטורה, בודקים ברגישות את היסודות הפשוטים ביותר של הציור. הרקע, החומרים, הקו ובעיקר הטכסטורה. מישהו הגדיר אותם כממשיכים של ה"מינימל ארט". למשל: הדגשת אריגת בד הציור. בעזרת עבודת מכחול עדינה. בדיקת הגישות בין קרעי נייר שונים (רוברט פטרסון), בדיקת טכסטורות שונות של סוגי נייר עשויים ביד, וכיוצא באלה.

מספר יחסי גדול של אמנים מתעסק במילוי בדים, בטכסטורות אחידות. מי בעזרת מכחול עדין או בנגיעה רופפת בלבד להדגשת טכסטורת בד הציור (רוזנטל), ומי בציור בקווים מקבילים עדינים (כאטאליה ואורטלי) ורבים אחרים ואם בקיוקון בצפורן זעירה (אלחנני הישראלי).

אלחנני מספר שהוא מתכנן תערוכת יחיד של בד אחד בלבד בגודל 9X4.5 מטרים עשוי כולו קווים עדינים וצפופים. הוא מעריך את משך העבודה בשלוש שנים עשר שעות ליום אם כי כוונתו לעבוד באחידות כמו מחשב. מסתבר, שיש בכל זאת שוני בצפיפות בלחץ באופי הקוו. ולמרות הרצון המודע לא לשנות, ברור לו שאדם מתפתח. יש יום מוצלח ויש יום עצוב. הוא אינו מקבל עזרה כלשהי. רק כדי לוודא שלכל אדם יש קיוקוו אישי ביקש מידידים, מבוגרים כילדים, לנסות ולהמשיך מערכת קווים שהתחיל. מסתבר, שהדבר בלתי ניתן לחיקוי.

אמנים מדביקים נייר וקורעים אותו, מקמטים ומקפלים וכד'. נראה לי שיהושע נוישטיין הישראלי מיטיב להסביר גישה זו.

יהושע נוישטיין מכין עתה תערוכה למוזיאון בבוסטון ושמה: "חתוך, קרוע, מכווץ, מקופל, מוזז ומושם במקום". אלה, לפי דעתו, הפעולות הבסיסיות של המחשבה האנושית. גישתו היא מעבדתית. כלומר, הוא בודק רק נושא מסוים אחד ומבודד אותו מכל יתר האלמנטים. משום כך הוא טוען שאיננו מתיחס למוצר ביראת כבוד כאל מעשה בלתי חוזר. וכיוון שאיננו משנה את נוסחתו, אלא משתמש בה לצורך בדיקה, קיימת עקביות בשיטת עבודתו, אם כי היצירות שונות זו מזו.

אלחנני, אולי גם נוישטיין, ואמנים אמריקאים עכשווים רבים מאופיינים בהתערבות מינימלית באמצעי הציור שלהם נייר או בד. לפיכך מעניין להזכיר תערוכה שהוצגה בבית האמנים של באזל בזמן היריד, תערוכתו של רוברט ריין. אלו הן סדרות של תמונות לבנות – אחידות בגדלן, והוא, לפי דעתו, הקיצוני שבמינימליסטים. ריין בחר במודע גם את החומר לתמונותיו. אין זה בד אלא מין מזוניט לבן וחלק לחלוטין. תערוכה זו מציבה סימן קריאה ואולי גם סימן שאלה ליד הציור הדו-ממדי.

אמני הפופ

תערוכת יחיד גדולה של אולדנבורג נערכה בו-זמנית הן במוזיאון העירוני בו הוצגו רישומים מרשימים והן במסגרת היריד תערוכת פסלים אחרונים בגלריה של קסטל: מפתיע עד כמה אמן זה, העושה רושם שכבר "הגיע", עדיין ממשיך ומחפש דרכו בגישוש איטי ועקשני. ניתן לעקוב אחר תהליך הכנתו של פסל אחד.

תחילה משרבט האמן את רעיונותיו על פתקאות. הרעיון מתבשל, הרישומים הופכים יותר ויותר מפורטים עד היותם רישומי חומר ממש. תוך כדי כך מתוסף בהדרגה מימד הצבע, נבדקים החומרים שמהם עתיד הפסל להיעשות וכן הלאה. קשה להאמין איזו עבודה שקדנית ויסודית מושקעת בהכנתו של פסל יחיד הנראה בסופו של דבר "חפשי" לחלוטין.

נוסף על כך נערכו תצוגות יחיד מרשימות מאוד של תום וסלמן בגלריה של סידני ג'ניס ושל רוי ליכטנשטיין אצל ביילר.

מדוע הוצגו פתאום עתה, כעשר שנים לאחר עליתם של אמני הפופ, אמנים כה רבים מזרם זה? אחת הסיבות לכך רואה פיטר מגלריה ביילר כקשורה למשבר באמנות. הפופ נוצר בארצות הברית אך את המחירים הטובים משלמים עבורו באירופה, וכדי "ללכת על בטוח" העדיפו בעלי גלריות את ה"קלסיקונים" החדשים.

משבר האמנות

יריד באזל קיבל כיסוי בעתונות השוויצרית והזרה. ואפשר לומר שישנה תמימות דעים בכך שמשהו שם לא היה "כשורה". זוהי לשון נקיה. היו שהגדירו אותו פשוט ככשלון. הסיבה היא, ראשית כל, מסחרית. בגלל השפל הכלכלי בעולם בכלל ובאירופה בפרט, היה מספר העיסקות המסחריות מצומצם יותר מאשר בשנים החולפות וגם אלה בסכומים קטנים יותר. גלריות שקנו בשנים קודמות יצירות מאמנים במחירים גבוהים, יכולות בקושי להיפטר מהן השנה. לכן, האמנות כהשקעה לבעלי הון נמצאת בתהליך של ירידה מגדולתה. בריחת ההון יוצרת מעגל סגור שלילי. האופטימיסטים מאושרים. דווקא עתה הם מצפים לעלית רמת היצירות-האמנותיות. רואי השחורות לעומת זאת חוששים לתוצאות של חוסר-פעילות.

אמנים ישראלים

גם השנה הציגו שלוש גלריות ישראליות: גולדמן מחיפה מוותיקי המציגים ופעיל בארגון היריד, ממוקם באופן יוצא מן הכלל. הוא מציג פסלי ברונזה של אלי אילן, רישומיו הסוריאליסטיים של רפי קייזר והדפסים של יגאל זמר.

גלריה דלסון ריכטר מיפו העתיקה מציגה כיוון יותר אבנגרדי: ראובן ברמן בסדרת העיגול הקורן, נחום טבת בעבודות עם זכוכית, פנחס כהן-גן ונוישטיין – בעבודות נייר ומיכפלים של אגם.

גלריה אופקים מציגה אמנים אחדים שסגנונם נע סביב הסוריאליזם: גלבוע, גרטי, פרופס, דורטי, עופר ואחרים. יש לספר עוד הרבה, על ביתן האמנות הבריטית בת־זמננו, על הערסלים של קלצר על כופסת כפה של דאלי וכיוצא באלה. אך היריעה קצרה. ננסה לענות עוד על השאלה: היש טעם לבקר ביריד לאמנות שרים מסחררות נודף ממנו!

ברור שמי שיש בידו האמצעים והזמן לעבור את גלריות העולם – רחוב רחוב, עיר עיר וארץ ארץ מובטח לו שיהנה.

מי שאוהב נס קפה, מיץ מרוכז ושאר חוויות קומפקטיות – יסתפק גם ביריד אמנות. במקום שמוחמד יבוא אל ההר באים כל ההרים אליו. ואם בעקבות הכמות העצומה של אמנות המרוכזת במקום אחד יצא מעט מבולבל ואולי מבלי היכולת לקלוט הכל ביחד – זו באמת בעיה, אבל האלטרנטיבה כאמור היא לעבור רחוב רחוב, עיר עיר, ארץ ארץ.

ולכל השאר, כאן נקווה שהמאמר הזה יתן מושג מה על אמנות 75/76.