בתי ספר ללא בתי ספר / פרויקטים / אכספרסיוניזם כקומוניקציה
אנליזה של אכספרסיוניזם כקומוניקציה - מרים שרון

המימד החדש באמנות: השחרור האנושי והאכזיסטנציאליסטי כפי שמתבטא תוך כדי תהליך ההשתתפות בפרוייקט.

בחברה הצרכנית המערבית תחומי ההתמחויות מורכבים ממונופוליזם תרבותי והפרדה בינתחומית ואנושית כאשר כל תחום מבודד מהשני ללא הקשרים בין התחומים; לאחר שנות של לימוד של ציור והיסטוריה של אמנות המטפחת את מיתוס האמן המבודד והמעונה - סמל לחברה הגברית - הבורגנית העשירה והמתנוונת המדגישה את בעיותיה הפסיכולוגיות; כדי להשתחרר מהאימאג' הזה רציתי (שאפתי) להפוך את האמנות למסע "תגליות" מחדש - משהו מעין "מסע תגליות" ובכך לקשור כל התחומים יחד במכלול אחד; אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ואת הסביבה לאקולוגיה ולאנשים כאשר אנשים יוצאים מהפסיוויות האופינית ולוקחים את גורלם לידיהם בעצם המושג השתתפות.

עצם הפרוייקטים מטרת קשירת כל תחומי ההתמחויות תחת מטריה אחת למעין בית ספר פופולרי כאשר כל אחד ואחת לומדי ומלמד ; כך נוצרו בתי ספר - סדנאות פופולריים נסיוניים - לא כפייתיים.

המימד החדש (האחר) של תהליך העבודה בפרוייקטים (לא רק מימד הזמן, העומק, המהירות, אלא מימד השחרור האישי) באמצעות ההשתתפות בפרוייקט ההופך לחלק מהשפה האמנותית (הפרוייקט שנעשה על ידי אשה בקונטקסט נשי או גברי מראה ומוכיח את תפקידה הבלתי מתפשר ראה את "השחרור" של הבדואים בשבט בנגב בחברה)

- "הנשים" על הגלבוע

- פועלי נמל אשדוד

- התימני-מזרחי

- של השואה(82-81), ועוד ועוד

בתנועות השלום (בפרט בישראל) האנשים אינם יצירתיים - ולא נוצרה תרבות אלטרנטיבית. התרבות נותרה בחיק הבורגנות והאמנות בחיק האמנים. התנועות האלטרניטיביות והפמיניסטיות מדברות על זכויות הכלל ושוללות את זכויות הפרט, מדברים על "מהפכה" כללית ונוטשים את המהפך הפרטי (בסקטור הפרטי החיים הבורגניים מתמשכים) וחופש הפרט מדוכא.

בפגישות פוליטיות בעבר (תחילת שנות ה-70) בקושי נהגו הנשים לדבר. בתור אמן (אני נהגתי לצייר בשנות ה-60 ותחילת ה-70 - מה שנקרא היום "הציור האכספרסיוניסטי החדש") בקושי התייחסו אליך משום שאיש לא הבין באמנות. הפרוייקטים עצמם מבטאים "אוונגרד אמנותי בשילוב אוונגרד פוליטי. עד היום קשה לאנשי הפוליטיקה לקלוט את ה"קודים" האוונגרדיסטים של האמנים והם מנסים "בכוח" להכניסם לקונטקסט הפוליטי הכוללני (כאשר הפרט הופך לכלל שבו צץ לפתע מנהיג - אדם או אישה עם התיחכום הפוליטי והכספי "ולוקטים לעצמם" את ההצגה). בפרוייקטים שלי המשמעות היא התפקיד של האמנית כקטליזטורית באמצעות היצירה ; התיחסות אינדיווידואליסטית לבעיות פוליטיות כלליות המוציאה אותם ליישות אכסיסטנציאליסטית. אמנות בלתי השגית: המטרה של העבודה היא "לא הצלחה בקונטקסט הכלכלי או הפרסומי של המילה אלא ההצלחה ואפשרות הביקורת, הביטוי הדיכוי האישי/הנשי כמאבק נגד שחיתויות של חברה שמטאטה. את הכל. מתחת לאידאולוגיות שעבר עליהם הקלח."

- התנועה הפמיניסטית בגרמניה, צרפת, ובארה"ב נושאות על כתפיהן. את היוצרות כמו סימון דה בובואר, מרגרט דיראס, לואיס בורז'ואה - אולם בישראל כמו בכל התחומים האחרים ההדגשים על אידאולוגיות ולא על עבודת הפרט כאישה וכאמן/ית.

(הנשים המטיפות לפמיניזם ממשיכות לחיות עם ציור קיטש בורגני על הקיר). הפרוייקטים הללו הם: אנטי הקו האסתטי לשם אסתטיקה כשם שמלמדים בבתי ספר לאמנות; אלא רק האסתטיקה בקונטקסט המחיה שלה, הדורשת את הידע המקצועי לניתוח יצירת אמנות בהקשרים בינלאומיים של היצירה.