אלשאער היא עדיין סטודנטית בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, אך אינה מסתירה את שאיפתה להעפיל לצמרת. היא עובדת ברצינות ובנסיבות בלתי אפשריות מתוך אהבה טוטאלית ועצומה לאמנות הציור. היא נושאת מסר סובייקטיבי ואינטימי עד עמקי נשמתה, והקריטריונים שלה הופכים לצרופים וכלל-אנושיים. כאבו של הפרט הופך לגרעין בתוך הכאב האנושי הקיומי. אלשאער, דתייה שחיה חיי סגפנות ומשמעת עצמית, אמנית, נושאת את סבלה של האישה הצעירה בכלל והאישה הערבייה בפרט. כשאני מתבונן בעבודותיה המיוחדות והמורכבות עד אבסורד אינני יכול אלא להרהר ביני לבין עצמי: איך בחורה צעירה זו מצליחה לביית סגנונות ועולמות אמנותיים מגוונים בלי ליפול אל הוולגרי, הנדוש והחלול?

התשובה לכך טמונה בתרכובת הגאונית של מסורת, אמונה ומשמעת עצמית לצד תשוקה ונוסטלגיה למקורי, וחיפוש עצמי והלקאה עצמית כמתודה, כדרך כמעט סופית. אלשאער אינה מתחילה את טקסי היצירה מנקודת האפס אלא מתחתיה. היא מתחילה את מעגל היצירה הראשוני בחיפוש וברכישת עבודות או ציורים נטושים שיוצריהם ויתרו עליהם, בעל כורחם או מרצונם.

בשני המקרים, מה שמעניין אותה אינו היוצר ברמה הקונקרטית, אלא מה שנשאר בעבודה מהירושה האמנותית שמציתה את ההשראה ועוזרת לה ליצור ולצייר. על רקע טעון זה היא קובעת את משיחות המכחול הראשונות כקווי מתאר או מסגור, כאילו היתה קוקייה שמטילה את ביציה בקנים של ציפורים אחרות.

כאן מתחיל הפולמוס. מערכה של נהמות סוסים וחרבות מכחולים, המביעה תפיסות ורעיונות המשרטטים צורות ומסתירים צורות אחרות. הם מתמרנים, מתפשרים, נרגעים ומתקוממים, לוחשים לציור המקורי מילים קסומות, מבקשים פשרה, מפלרטטים ומתאכזרים עד הפלת חומות ההתנגדות. כשהסובייקטים מתחברים, הציור יוצא מחשכת הרחם לאוויר העולם. אין זה תהליך יצירה מסורתי, אלא אקט מהפכני שמבטל את אותו קשר מתנשא בין האמן הגאון, איש העולם הגדול, ובין הציור הלבן, החלק והמחוק. התהליך הזה מחליף את המסורת בדיאלקטיקה של התבוננות ודיאלוג שוויוני ומשותף. זוהי פילוסופית חיים שלמה ולא תהליך ציור רגיל וספונטני בלבד. בציור הראשון שבו אני מתבונן נראה פלג גופה העליון של צעירה עטויה חג'אב. חלקו הקדמי של הציור אדום, חלקו האחר, כשליש מהמשטח, לבן (בהשפעת תאורה עזה מצד ימין), והשליש האחרון בצבע ובמרקם של הרקע. קו מכחול שחור מפריד ביניהם.

זו עבודת אמנות מסובכת בגישה קונסטרוקטיבית שמביעה מעט ומסתירה הרבה. האמנית משתמשת בטקטיקה של הסתרה מאחורי מסיכות מביכות ומבלבלות. האסטרטגיה של מערכה זו מעמידה אותנו מול שלושה טקסטים אמנותיים שונים, שפעם מתחברים ופעם נפרדים, ברמות שונות של פעלתנות וחדגוניות. אלה הם לעולם עולמות מתוחים, כך שעל משטח עבודותיה אין אמת מוחלטת. האמת תמיד יחסית.

הטקסט הראשון הוא למעשה האחרון, כלומר הרקע, זכר לעבודה הישנה שהאמנית פלשה אליה, עקבות שהושארו ויצרו את השטח המופשט שנראה כמו גמגום אמנותי של ניסיונות שובבים בצבע וצורה. בטקסט השני, שני המשטחים המשותפים לישן ולמחודש בחלק האחורי של הצעיף ובקדמת הדיוקן עצמו, קבעה האמנית גבולות ברורים בלי לתת להם זהות נשית מוגדרת והשאירה אותם רדוקטיביים. הטקסט השלישי הוא מרכז היצירה - השוואה של תווי פנים של צעירה שנראה בבירור כי הם של אלשאער עצמה. פניה ממוסגרים בחג'אב והיא נראית כמו מונה ליזה מזרחית עם יופי פגום. עינה הימנית נראית אדומה וכמעט עצובה, כאילו היא סובלת מדלקת עיניים או אולי מאלימות גופנית. בשני המצבים יכולת הראייה שלה משותקת חלקית, אך לא כך רצונה ותחכומה. שכן גם אם נראה שהיא מחקה מציאות של תצלומים מהירים שצולמו בטלפון נייד ומעבירה לנו מאורע סתמי, הרי פניה של האישה הצעירה, המעוותים באופן טבעי, הופכים בגלל יד מכוונת לפנים פגומים של אישה שאיבדה את יכולת התמרון, את הקלף המנצח שלה, וכעת היא מביטה אלינו בכעס מתוך העין הבריאה ומתוך סערת צבעים שנושבת מכל כתם בעבודה.

בפורטרט השני, ברא'ה מתקרבת את העדשה עד למרחק לחישה, כאילו היא גונבת לעצמה תמונה ברגע אינטימי מאוד, וזה מה שמסביר את הוויתור על כיסוי הראש המסורתי. זו איננה הפעם הראשונה שבה היא מופיעה ללא החג'אב, שכן לעתים קרובות היא בוחנת ומגלה את גבולות החופש ואת מרחב יכולת הביטוי שלה. היא מתקרבת כדי להראות את כאבה ואת עינה הפגועה, וגם כדי לבחון את חומרת הפגיעה. התקרבות זו היא יותר ממה שנדרש. היא בוחנת את עצמה, ורואה את אותם סימנים וכתמים על מצחה ומתחת לעורה כשהיא חשופה לעיני כול ברגע של חולשה.

ברא'ה מבליטה את המאורע הפתאומי, ובאמצעותו היא מאירה את אותה שובבות נשית הנשארת גם כשהיא מופשטת מצעירותה, יופייה ומשיכתה, וכך למעשה הופכת לאובייקט שנשלט בידי הממסד הרעיוני בכל זמן ובכל מקום.

בדיוקן השלישי נראית קליאופטרה הפרעונית. האמנית מתרחקת כאן מן הדיוקנים הקודמים ופונה לעבר הרחוק, לזמנים שבהם אישה יכלה להיות אלה או כוהנת ולהיות בקשר עם עולמות נסתרים.

קליאופטרה שאער, שניתקה את הקשר הישיר איתך ונעלמה אל תוך טקס התבוננות קיומי, כמו תקועה בשני עולמות, מפנה לעברך חצי פנים ואוזן בשפת התיאור והחיקוי המדויק, ומאזינה בחושים חדים לתפילותיה של העבודה האחורית המופשטת, העבודה שצייר אלמוני אחר. זוהי סובלנות למרות הפער בין השפות והנגיעות. אין כאן צורך בעין ובראייה אלא בלב ובחוכמה, חוכמה שמכירה במה שהיה ובמה שיהיה, והחוכמה משכילה. בראה משכילה כי היא מעגל בתוך שרשרת אינסופית של הקיום האנושי, התרבותי והדתי, ואף על פי שהיא חיה בתקופה שמתעלמת מן העבר ומספסרת בערכים תמורת כסף ומעמד, היא מסרבת להיסחף עם הזרם ובוחרת בדרך הקשה. היא מציירת את אותן מטאפורות, לפעמים מפוחדות ולפעמים פגומות, והן תמיד בודדות וחסרת חן, כולן בסיטואציה נשית פצועה, כואבת ומעונה. זה ללא ספק המצב של האמנית, אך כל אדם מוחלש יכול להחליפה באותו מקום.