כבר שנתיים שאני לא מחסירה את סיורי הגלריות בימי רביעי ובשבתות. זה לא זול, אבל זה בהחלט כדאי. הידע של מדריכי הסיורים הוא עצום, ממש בלתי יאומן. השתנתי. המבט על אמנות דרך מושגים כמו פוסט, ניאו, אירוניה, קונספט והחשוב מכול הקונטקסט, חידד לי דברים, לימד אותי המון.

אומרים על הקונטקסט שבאמצעותו ניתן להפוך ישן לחדש, טיפש לחכם, דל לעשיר ומכוער ליפה. ייתכן אפילו מצב שבו שתי עבודות זהות לגמרי יכולות להיות גם שונות לחלוטין. אומרים שהאמנות של היום היא למעשה אמנות קונטקסט. אני לא יודעת, לא משנה. בכל אופן, המושגים הללו ונוספים אחרים, העשירו אותי ושינו את האופן שבו אני מתבוננת בחפצים, מבינה אותם וחווה דרכם את העולם שסביבי. קשה לי להאמין שעד לא מזמן התבוננתי בתערוכות סתם כך, ללא לווי של הסבר.

היום, אפילו בעלי, כשהוא שותה קפה עם סיגריה של בוקר, הופך בעיני לנסיך מקסים ברגע שאני מכניסה אותו לקונטקסט ומוסיפה פוסט או ניאו לפני שמו. ובכלל, רק המחשבה עליו בתור מושג–קונספט, מחוללת בו ובי פלאות ואף יותר מזה. אגב בעלי: בסיור האחרון בתערוכת וידאו ארט מדהימה, המדריכה החמודה דיברה על רצח אב באמנות והרחיבה מעט גם לעבר שדות תרבות אחרים כמו שדה האוכל הביתי, שדה המזון המתועש והמרחבים המדומיינים של הפנטזיה הקולינרית על קיבה ריקה, עם נגיעה אגבית ברצח אב בשירה ובפזמונאות המזרחית.

עשה לי רושם שעיניה ברקו כשהחלה לדבר על תרבות המזרח. היא סיפרה לנו שעבודת המאסטר שלה עוסקת בסוגיית ‘הכפיים והמזרח’ ויתכן שאף תאצור תערוכה בנושא.

נשמע מרתק.

לא אכחיש, היו גם מפגשים אחרים. מדי פעם נפגשנו עם מדריך, מאצ’ו גנדרן ויהיר. גם בימי סערה תסרוקתו עמדה איתן על פדחתו כמו גוש ג’ל קפוא. הוא היה מאד לא נחמד. אדם קשה ומרוחק, שהטיף לסיגוף והיבדלות ודיבר בשבח ההקרבה. הוא טען שכל קירבה והתגודדות חברתית ממסמסים את חיי הרוח ואת היכולת להתנגד.

הוא דיבר אלינו בגסות ועם לא מעט בוז. הוא הטיח בנו שוב ושוב ”תסתכלו על עצמכם: אתם קורבנות עלובים של מגפת הפלורליזם של שעות הפנאי, עבדים נרצעים של הפופולאריות הגואה של האמנות. ניצבים דוממים בשיח גלריה“. עולם האמנות הפך לדבריו, ”לזונה, למופע אילוסטרטיבי קולוסאלי, למשרתם של דודים ודודות מצד אחד ואנשי הון ואקדמיה מצד שני. את הקשר המופלא ביניהם יוצרים מדריכים, מבקרים, מרצים ואוצרים. אנשי רנסנס רב תחומיים, המוליכים את המראה והקול באמצעות נהרות של חומרי סיכה אידיוטיים בסגנון אקדמי, מיני סוציולוגים ילדותיים ודילטנטים, מבית היוצר של האקדמיות והמכללות העממיות — המתנ“סים לגדולים“. הוא חזר וטען שאין לאמנות תקומה. ”חיפושים אחרים, נוסחאות ודרכים להצילה“, פסק, ”דינם שיטבעו בים המלל ויהפכו בסופו של דבר לזבל אקדמי מאוס“. בכדי לעצור לאלתר את ייצור האובייקטים והמופעים הפוסט סתמיים חייבים לדעתו, ”קודם כל וראשית לכל, מיד ועכשיו, מבלי להשתהות, להעלות באש את כל המוסדות להוראת האמנות — פסי ייצור לתרכיזים ממותקים ולשרלטנות — בתי מטבחיים ליופי“.

עוד הוסיף כי יש ”להחריב אותם עד היסוד, כך שלא יישאר מהם שריד, ואחר כך להעלות את המרצים ושאר המלהגים על משאיות, ולשלוח אותם לתקופת צינון ותיקון למחנות כפייה שיבנו עבורם בנגב“.

לאוצרות/ים ולאמני הפרפורמנס, יש כך לדבריו, לבנות מחנות עונשין קשים במיוחד, עם שמירה צמודה, תאורה לכל אורכה של היממה ומצלמות אבטחה, הכול בכדי למנוע מהם להעלות מופע רדיקאלי מחתרתי בתוך שטח המחנה עצמו. ”לכשיגיע היום הגדול“, הוא אמר, ”אעלה על המשאית הראשונה בתקווה לעבור מסע סיגופים והתייסרות, בדרך לטיהור עצמי כן ומלא“. תמיד הקפיד להוסיף, שעל הפעולה הזאת חובה לחזור שוב ושוב באופן שיטתי, בסבלנות ובהקפדה יתרה עד שדור האמנים, התלמידים, הפרשנים, ושאר סוכני האמנות העכשווית, הנושאים גנים של טמטום ותאוות ממון, יותש, יוכרע וייכנע. כתוצאה מכך, הוא קבע, קהילת האמנים תקטן, ייעצר מסע השקר הגרנדיוזי, תיפסק הפסאדה האינטלקטואלית, יידום הג‘יבריש האקדמי, יתפוגג הסטאטוס המזויף ויקרוס השוק. ואז (אולי) יכסה אלם מוחלט על עדר הישבנים המכווצים ותנץ ברכה גדולה לרוח. לא היה טעם להתווכח אתו. תמיד אחרי מפגש עמו חזרתי הביתה מבואסת רצח. היה לוקח לי שעות להירגע ולחזור לעצמי. מזל גדול ששאר המדריכים היו חיוביים ומקסימים, ומלאי כוונות טובות, אנשים שקל היה להרגיש ולראות שהתרבות היא נשמת אפם.

יעקב מישורי — 2014-15

אקריליק על בד — 3.40×3.00 מ‘ (פאנל ימני — 3.03 מ‘)