בית הספר הראשון למדעי החושים: המניפסט הראשון*

חשיפת היש כמות שהוא, היא כשלעצמה בו־בזמן הסתרת היש בכוליותו

מרטין היידגר, על מהות האמת (תרגום: א. טננבאום, 1998)

/מבוא/ בשלב מסוים הדרך חזרה חסומה. אני יושב וחושב על הדתיות, ומבין שמישהו גזל ללא חרטה את הרגש המיוחד במינו הזה, ונטע במקומו עירום ועריה. לזה אני קורא המודרניות. כאשר אני מתגעגע לרגשות מסוג אחר, שאינם קשורים למערכות הדתיות כפי שהוצגו בהיסטוריות בתוכה חלפנו, ואני מנסה, בדרך זו או אחרת, לחשוב את עצמי מתענג בגוף ובנפש על עולם שאינו נגיש ואינו אפשרי עוד מבחינתי, אני כותב מניפסט שעשוי לעזור לאחרים להיות נגישים להיסטוריות פחות כואבת.

בכוונתי לחשוב כאן, לעשות מה שהיידגר מכנה "להרהר" בקול רם, על הקמת בית ספר למדעי החושים, שיהיה מיועד ללימודו של מה שהיה פעם עקרוני ומרכזי לחיי האדם ונשכח. הראייה, השמיעה, התנועה והחישה, המגע, הדיבור וההרחה, כל אלו הם רק ההתחלה של מה שניתן לפתח מתוך נתוני היסוד הפשוטים, האוניברסליים לשעבר, של האדם, ששהה כאן במערב לפני התקופה המודרנית, שעיקרה הכול מלבו של הגוף. בין תוכניות אלו לבין אופנות הוליסטיות ופסוודו רוחניות, שנעות לאחרונה סביב באוויר, אין כל קשר, מלבד הסימפטיה הברורה שניתן לחוש כלפי ניסיונות אלו הנעשים ללא תשתית אידיאולוגית, היסטורית ואונטולוגית. אין כל רע בשיפור האוויר, בעשייה רוחנית באשר היא נעשית, אלא שהכוונה היא לחנך, להפוך את מילת היסוד של החינוך - ההוראה לבעיית היסוד של הנתינה, ושל יצירת הקשר החושי הגלוי והסמוי המתמשך בין התלמיד למורה לעולם. העניין המהותי מצוי בלימוד המשותף של היחס בין הגוף לסביבה, בין הנפש להוויה ולרגש, העוטף את המכלול בחמלה רכה, ומאפשר את החממה הבטוחה שהיצירתיות זקוקה לה כאוויר לנשימה. המובן המחודש של האיך והמה ניתן להיעשות בחושים הטבעיים, שעברו ריאיפיקציה (ניכוס) דרך התקשורת והכוח, על מנת להמשיך ולהתפתח הלאה, כל אחד בדרכו ועל פי מה שחושיו יורו לו. אין אני אומר ללמד מקצוע או דיסציפלינה, אין הלימוד כולל שימוש בכלים או במלאכות, אין הלימוד עוקב אחר מערכות סגורות של ניסוי ותעייה - מלבד בכל מה שקשור להתנסות ישירה בחומרים, או בשיטות עבודה העוזרות לתלמיד להעביר למורה את.

/1/ עשייה (הנובעת) מתוך מצב של עירות מופלגת, המאפשרת תנועה פקוחת עיניים בתוך המציאות. במהלך תנועה זו עפים רסיסי אור המהווים את מה שהופך לבסוף לנראה, לנוכח מעל לפני השטח. עירות זו מאפשרת את חשיפתם של כוחות ואנרגיה בעלי אופי בלתי שגרתי, בהם חש הפרט רק כאשר הם כבר ישנם. אין מצב של עירות זו דומה למצבים מוכרים מהתנסויות קודמות בסמים, בתפילה או במדיטציה, שכן הפעם המצב מכוון היטב לעבר הראייה של המקום בו מצוי העבר, מבלי שראייה זו תהפוך את עצמה לפרטנית או למסוימת, ומבלי שהיא תיסגר בתיאור הפער בין מה שנראה לבין מה שסמוי ונראה כצורה לאחר, עד שהנסתר הישן הופך לנון סנס גמור.

/2/ אובדן המוכנות הישנה להיות נקרא או נראה כספירה קיימת של הפילוסופיה או האמנות, בעולם של התניות סובייקטיות, בעולם של חומרי קיום. ההחלטה היא לא לכסות ולא לשכוח את עוולות המודרניות, תוך התעלמות מההישגים האחרונים המחזירים אותנו, לכאורה, לשיח בתוך נורמליות, אלא להחריף את השבר אותו סימנו ניטשה, מלארמה, ז'ארי, באטאיי, ארטו, פוקו ודלז, תוך כדי ניסיון נואש להיות ישנם, לגעת בַּפָּנים של מה שנמצא ממול. בספירה החריגה שבה ההיות חסר יכולת למיקום עצמי של הסירוב, הצורך להיעלם נעשה חריף.

/3/ פרקטיקה חדשה זו אינה מוכנה להתחייב מראש על מראה, תוכן, משמעות או אמצעים. אינה מוכנה לערוב לקיומו של מוצר מוגמר בכלל, מלבד המוצר המהווה את ממשות נוכחות האדם בתוך החוויה, הוא החווה, הוא הנחווה, הוא המחווה.

/4/ שלא על מנת לעשות רווח (לאו דווקא במובן הכלכלי בלבד), אנחנו דוחים את האינסטרומנטליזם של התבונה הפוסטמודרנית, בדיוק כפי שדחינו את האינסטרומנטליזם של התבונה המודרנית. אי אפשר לעשות קמח מתורה.

/5/ ההוראה מצויה תמיד בתגובה על מצב העולם, בהקשבה אל הסביבה, אל הטבעיות של הדבר, שמחפש אחר התעוררות רוחנית של היחיד הסגור היטב בחווייתו הסוליפסיסטית. אלא, שאין המונח "יחיד" קשור למבני ה"סובייקט" (אגו) כפי שנחשבו בעבר הלא רחוק. חוויה סוליפסיסטית מקיימת מגע אך ורק עם עצמה מבלי להותיר עקבות או סימנים. מקפלת, מתקפלת, תופרת, נרקמת מן החוץ פנימה, מפסידה את עצמאותה לתוך חלל המבנה של ההיות.

/6/ קשובה למראה האובייקט, רואה אותו וכופלת את תמונתה לתוכו. מדובר בנוסף במציאת אפשרות לארגון וניהול הזיכרון תוך כדי בניית מערכת מולטי לשונית, הפועלת בכמה קצבי זמן תודעה במקביל (אפשר באינטרנט, בתנאי שלא יהפוך למערכת נשלטת או מסחרית). המראֶה אותו התודעה המקופלת/מוכפלת מסייגת מתוך הווייתה, מופיע מחדש במקום מרוחק יותר, לעולם בלתי צפוי, שם השקילות של יחסי סובייקט־אובייקט.

/7/ שואפת אל הטוב המוחש, בידיעה כי הטוב איננו אלא המראה של פני השטח המשתקפים ברוח הזמן. האמנות, שלא העזה בעבר לחשוב את עצמה כבעלת תפקיד חברתי בהצבעה על ה"טוב" שבכל העולמות, מבינה עתה שעליה להגדיר מחדש את מה שפעם נהגו לכנות "מוסר".

היום מוסר כזה איננו בנדרש, כל שכן בנמצא, והשאלה הפילוסופית היא עקרונית (ניטשה דלז): כיצד אם כך יש להבנות את תנאי האפשרות לשיחה מוסרית על ההווה באשר הוא, כיצד ניתן לחזור לפילוסופיית הטבע של שפינוזה שנשתכחה במודרניות, ולמגע שהיה לו עם החושים הטבעיים - שאלה זו ניתנת עתה להישאל אחרת, אולי כשאלה פוליטית.

/8/ הוראה זו אינה נכנעת לתכתיבים חיצוניים, כלכליים, פוליטיים, אסטרטגיים ארגוניים או מוסרניים, אינה משתפת פעולה עם כלום. החנופה או הפנייה לצופים בלתי מוכרים, או בלתי אוהדים, אינה בתחום חלותה או עניינה.

/9/ מאפשרת כמה רמות של התקשרות בעת ובעונה אחת, מבלי שהצופה יוכל להבחין או להפריד ביניהן באמצעות תהליכי הפרשנות. חשוב להצביע לעבר מוטיב הזמן, ולעבר אפשרות חדשה להתקיים בכמה רבדים ובכמה מקומות של זיכרון לא אמיתי ולא נרגע לעולם. את רעיונותיהם של הפילוסופים של הלשון, במחצית השנייה של המאה העשרים, ביחס לשפה, לדימוי ולדיאגרמות הלשוניות, ניתן עתה לתפעל בקלות אם משתמשים גם במהפכה המושגית שעשו "חלונות 95" והאינטרנט. הכתיבה וההבדל בין השפה לעולם, שנכחו בשפה הישנה, התפרקו ליחסי איקונה אינדקס הקיימים בספריות וירטואליות, בהם אין צורך בהוכחת יחסי ההוראה מהסוג הישן בין המסמן למסומן. המהפכה השלישית של הטכנולוגיה (מהפכה של מכונות שיודעות לפעול לבד) - מהפכת הגולם ללא תכונות, המחשב שאין לו אלא חלונות, רווחים, מסגרות ריקות שלתוכן ניתן להזריק ולזרוק כל מה שאפשר – חושפת את היחס הישן בין המלאך לבין הגולם, האחד שאין לו גוף והשני שאין לו נפש, ככזה שבו הם מתאחדים ב"אורגן חסר התכונות" (C.0.5, גוף חסר אורגן, גולם), כפי שארטו הגדיר את הגוף. חקר גוף זה אמור להיות במרכז העיון המעשי של בית הספר, כאשר אין הבדל בין לימוד עיוני לבין לימוד מעשי. הפעולה של החושים היא הפעולה הריקה שאינה ממסדת את החומר, שכל כולה חוויה טהורה.

/10/ אי ההינתנות לתרגום נלקחת כאן לא כמטאפורה אפשרית, אלא ככלל מפתח יסודי. בין שפות התקשורת חסרה אמת מידה משותפת, חסרה תשוקת מיצוע. ההתחברות מתבצעת בכל מחיר, על אף שמה שניתן לומר בשפה אחת אין לומר באחרת. אבל, לעומת המחשבה אודות חוסר המוצא הלשוני של תקופתנו (אילמות השפה בגבולות הדיבור), נוצרות עתה בתוך הטכנולוגיה המתקדמת צורות מפתיעות של שיתופי פעולה במרחב הרב ממדי. כפי שדרש ניטשה, מתפתחת אותה שפת עבר בתוכי, לחשוב את העבר כהווה ולא כמשהו שאיננו עוד, וככל שהאחידות הפורמלית משתכללת, כך גם מתאפשר לאחרים, ולאני כאחרים, ללכד מבנים עבריים הרמוניים מן הצד השני, ממול. לדבר זה אין כל הסבר – הוא פשוט קורה, ומי שזה לא קורה לו אינו מצליח לחשוב את עצמו כשייך.

/11/ אינה מביאה את החוויה הרגשית במגע עם כוחות עוינים, ואינה מוכנה להפרדת הגוף והנפש למרות. חשובות לה התחושה, החושניות, הרכות הבלתי מוגבלת, המושגת באמצעות אי שמירה קנאית על העליונות החלשה של הפרטי. כך, אובדן הערך של הסובייקט (מתוך הודאה בכישלון פרויקט "מות...") הנהיר לעצמו, שביטול הגבולות בין הקומות השונות של התודעה אינו מאפשר את הקיום הרציף בזמן הווה. ביטול זה איננו סתמי, והוא נעשה למרות החרדות והפחדים מהשתלטות תרבות אחרת על עקרונות השיח, למרות האכזבה המתמשכת מקיום דמוקרטי הנטמע באין ספור המעשים הנפשעים של המדינה, בהם אנחנו מאשימים את עצמנו ומזכים את עצמנו כאחד. הוויכוח על המוסר הדמוקרטי ועל המעשה הפוליטי אינו זר לבית הספר, ומהווה את אחד מקווי היסוד של הטיפול בחושים הנחשפים מחדש.

/12/ מוצאת לעצמה אופנים של פעולה אשר אינם מאפשרים הנכחה של גבולות ברורים חדים. מעבר לעיסוק בגבול שהינו עיסוק מרכזי, חשובה ההפנמה של תהליך היווצרות עקבות הקיפול, שחלו במסך בעת השבר האחרון בתרבות המודרנית. מה שרואים, מה שמראים ומה שנראה, אינם דבר דומה.

/13/ פונה תמיד אל האחר, ומדגישה את אחרותה ואת חירותה, ביחס לשדה בו נוצרת גם היא, ומתקיימת כמובן מאליו. הסבל הכרוך בחשיפה ובוויתור על העמדה ההגמונית יכול להוות חלק מהלימוד, למרות שאין עדיין שפה המוכנה ללכת למקום בו הקידמה אינה נוצרת.

/14/ אינה שותפה למשחקי הכוח, גם בהיותה תומכת בתזה ביקורתית כלפיהם. אמנות החמיקה מפתחת זן חדש של ישות, פעילה וסבילה. החיפוש אחר האמת של החושים אינו אמור להוביל אלא לחירות לא־סובייקטית, המאפשרת את חשיפתו מחדש של היש הנחלץ מהסתר הפנים, אמת זו חדלה להיות אמיתית, כבעבר, עבור חלק נבחר בלבל מכלל בני האדם, או כהופעה בזמנים מתוך הוויה. אם אינה אמת לכול, אז אינה אמיתית בכלל.

/15/ התמונה שהיא מציבה כנגד המציאות אינה מתחרה ו/או אינה מתיימרת לרשת את המציאות, אלא מנסה לדובב אותה ולהנהיר את מראה פניה, לעזור לאדם לעמוד ממול, באמצעות בניית כלים שעל גבול המעשי־חומרי, ואשר בכל זאת אינם מעניקים לו כוח ושליטה על המתרחש. האדם הזה הנשלט על ידי חושי וחוקי הסביבה, ויתר על היכולת להיות אדון לגורלו והוא מתנהל ללא אושר וללא תקווה. אם כי גם את הדברים המדכאים ביותר ניתן לעשות מתוך שמחה (שכך גם ניתן להבין את החיים אחרי אושוויץ, את החיים בתוך אושוויץ ואת חוסר האשמה הישירה של השאר) אנחנו מוותרים.

/16/ הוויכוח בהומניזם על האובייקט אינו קרוב לפני השטח שלה, אינו מעניינה, והיא אינה מחזיקה בכל עמדה חשובה ביחס לוויכוח על חייו, מותו, קבורתו, חזרתו של המודרניזם לאחר שלושה ימים, וההספדים שהנשים נושאות על קברו. גם הציור נתפס ככלי אחד אפשרי מבין שפע הכלים האחרים, כלים שאין לאף אחד מהתלמידים צורך ליצור איזה א־פריורי כלפיהם, מלבד דרישת הדיוק שביחס בין האמן, החוויה, היכן שמתערבבים השכלי, הרגשי והחושני. כרגע, נטל ההוכחה על המקרה ועל החוויה בזמן אמת, מביא לכך שבמקום ובזמן אחד, מה שעשוי להיראות כמעשה ה"נכון", אין בו כל ערובה או הבטחה שלא יתהפך לאחר מכן. אותה קלות בה האמן מבצע את עבודתו, אותה פתיחות בה הוא יוצא באמצעותה אל המישור הציבורי, עוזרות לו לשמור על תחום הפרט. אלא שפרט זה הוא איננו אלא חיקוי עלוב לריזום התמנוני (בעברית תירגמו את המושג "ריזום" ל"פקעת". פקעת, לדעתי, מסמנת רק חלק ממהותו של הריזום. נראה לי שהחלק החסר הוא מהותו הדביקה של התמנון) הנדבק לסביבה ומצליח להתקשר ולהפעיל אותה באמצעות הריר.

/17/ עקרונותיה של אמנות־חיים זו עוזרים לצופה לפתוח את חייזרי החושים הדקים, על מנת שיחוש גם הוא את מצב העירות המופלא שהזמן הזה מספק לתושביו (במקרה), לפני שהוא יעבור.

/18/ האנרכיזם הרוחני – כל מהותו הינה הצבעה על אי היכולת להמשיך ולדון באופן נאיבי בבעיית הקשר והיחס שבין המסמן לסימן, בין הסימן לבין המסומן. גם הסטרוקטורליזם וגם הביקורות עליו מצד דרידה בשנות השישים המוקדמות, אינם מבהירים את בעיית ההצבעה, את השאיפה של האדם להישאר, כך על פי בלאנשו, כהה ושקוף, עם חוסר היכולת שלא להותיר עקבות במציאות המומרת באמצעות המעשה האנושי. האנרכיזם מכוון אם כך להרס השאריות של עקבות אלו, לחוסר הרצון להמשך העצמת כוחו של הפרטי להעיב על המראה הכללי, וליציאה כנגד ההיגיון שבהעלאת הדיון המחודש בשאלת הנשגב (מול ליוטאר שאת עמדותיו אנחנו דוחים), השואף להכריח אותנו לראות את המצב האופקי שנוצר בתרבות. תחת מוראות המלחמה האחרונה ודרך עיניהם ובשרם השרוף של לא ניצולי אושוויץ והירושימה, אנחנו רואים את המסר, וקוראים אותו שונה. האם ההתנסות בנורא מכול יצרה את החוויה המיוחדת שנוצרת עתה? האם היווצרותה של אטימות כלפי האנושי.

/19/ אין בכך כל "רע" הכרחי חברתי או אונטי, אין בכך גם כל עשיית "טוב", בהיותו של האדם היוצא אושוויץ. היציאה משם, כמו הכניסה לשם, לא הצליחו להעיב על תעשיית אי המשמעות, לא הצליחו להפר את שלוות המסומן או את שקיפות המסמן, דהיינו האדם הרואה את עצמו. גם הקירבה הגדולה ביותר אל המוות, והמעבר המורבידי והכפוי מגוף חי לגוף קר ומת, אינם יכולים ליצור סימן בעל מובן. במקום זה ינסו גם להבין את ההתעוררות שחלה במזרח הקרוב ביחס לעקרון אי ההפרדה (מה שקראו פעם עקרון העונג) בין החיים והמוות, ללא דעות קדומות ומתוך התנסות חושית ישירה.

/20/ הלימודים בבית הספר אינם אלא מחקר משותף ורציף של החוברים ללימוד במהות ההימצאות ביישות. החושים אמורים לדעת (פרפראזה על מושגו היסודי של לאקאן ה"סובייקט האמור לדעת"), ואמורים לכוון את נושאי הטיפול בחיים היום יומיים בבית הספר. תוכניות הלימוד תיבנינה מתוך מצב של הקשבה לקול הפנימי של הקבוצה. מרחב ההבנה ומרחב הפעולה של ההוראה יתקיימו בתוך היכל הלימוד, כאשר ההקשבה היא בעיקר בין בני האדם המבקשים את קירבת אחיהם.

/21/ יחסי "סובייקט־אובייקט" במרחב האירועים הקיומיים, שנהוג היה לראותו פעם כמרחב המחיה של האני, שנהוג היה לחשוב עליו כזמן תודעה פרטי, מאפשרים לנו לראות היום את ההיסטוריה ואת מעורבות המספר ההיסטוריון בעיצוב פניה, את ההשפעה שיש לאידיאולוגיות על מרקם החיים עצמו. הקיום הממשי של הפרט במדינה הציונית, בשלהי המאה העשרים, הוא קיום מובנה לתוך רשת מסורגת היטב של חשיבה שללנית, שלילית ומשוללת. נקודת הקיום האידיאולוגית מסתירה מאחוריה תובנות פילוסופיות הקשורות לתפיסת המציאות, ההיסטוריה ובעיקר, לתפיסת השפה כפי שהבינו אותה הפילוסופים מן המאה התשע־עשרה, בעיקר תחת השפעתם של דקארט וקאנט. נקודת המבט שלי היא דקונסטרוקציה של אופן הקיום שלנו, בהווה הנוכחי של "להיות יהודי־ישראלי־פוסט־ציוני במדינת ישראל"; חתירה למצב אוטיסטי של מי שהוא אב או אם לילדים השומעים ולומדים בעברית מדוברת־מנוכרת על פי תוכנית לימודים מסוימת – משרד החינוך בתפיסתו של השר המר ז"ל – וניזונים מתקשורת ההמונים הבנויה על פי תפיסות דומות. הבעיה המרכזית אותה אני מברר היא חוסר ה"מקום" של הקיום הנוכחי, חוסר האפשרות שלנו כיחידים למצוא את הבסיס, קרקע אפשרית, מינימלית, שיאזנו את מערכת הקיום האנושית של הפרט בסביבה פוזיטיבית. אם נבחן את מערכות הקיום שלנו אחת לאחת, אם נעבד באורח דקדקני־השוואתי את ה"מקומות" בהם אנחנו שוהים, נבחין בכמה שלילות יסודיות הבונות את החיים הנוכחיים שלנו בארץ. הדיון שנפתח כאן, כתת דיון במושג הציור, התמונה, מרחב ההבנה של התצוגה והתמונתיות, בנוי

מכמה שלילות:

1. שלילת המקום.

2. שלילת השפה.

3. שלילת הזהות הפוליטית.

4. שלילת מראה התמונה.

5. שלילת הגוף והרס היחס אל האחר.

/22/ עבור האוטיסט המלומד החיים הם מקום מלא אור. לאחר כל העוולות שאנחנו עושים לאחרים, שהאחרים עושים לנו, המידע הגנטי רוחני אותו אנחנו מצליחים להעביר הלאה אינו יותר מאשר עדות לא קנונית לחוויה הרציפה של האור המתמשך.

* מוקדש לאדם טננבאום, אורי צייג ואופיר סגל שהיו המכותבים הנאמנים של גירסאות מוקדמות לחיבור זה. חשיפה ראשונה של תוכניתי לבית הספר הראשון למדעי החושים, נעשתה בקיץ 1997, בפני חלק מהוועד המנהל של המכללה לאמנויות על שם ישראל פולק (קלישר) וכמה מהמורים הבכירים במוסד. למפגש זה הצטרף גם הפרופ' יהודה אלקנה מאוניברסיטת תל אביב, שהוזמן במיוחד. בנוסף לפרופ' אלקנה נכחו בישיבה גם יונה פישר, דן איתן, דוד טרטקובר (חברי הוועד המנהל של המכללה), ראובן זהבי (המנהל היוצא של המכללה), משה ניניו וגלעד אופיר (חברי ועדת ההוראה של המכללה)