אמנות מבטאת את מה שאינו יכול לבוא לידי ביטוי בשום דרך אחרת

-קארל אנדרה

אנחנו רגילים להתייחס לגוף כאל אובייקט, ואז להתבונן בו מבחוץ, או "מפנים", כזה החש ומרגיש. אולם מה אם הבחנה זו קורסת והגוף מסתכל לא על גוף אחר אלא על עצמו, ללא תיווך של ראי? כאן הדברים נעשים מסחררים באמת. מה הוא חש כי הוא רואה אז? מי רואה את מי במצב הזה? וכשהגוף נוגע בעצמו, מי הוא הנוגע ומי הנגוע? כאשר הגוף נמצא משני צדי המתרס של עצמו, כאשר הוא אינו רק עצם אלא, בעת ובעונה אחת, גם סביבה, מרחב של עצמו – מתעוררת האפשרות המטרידה שהגוף מכיל אמצע של עצמו, מחיצה, קו גבול החוצץ בינו לבין עצמו.

זוהי מציאות שהתודעה אינה בנויה, תרתי משמע, להטמיעה, ששעריה אינם מסומנים בשום מקום. התבניות הבינאריות – גוף/נפש, תחושה/תודעה, פנים/חוץ, שפה מילולית/שפת גוף – מכשילות מראש כל מחשבה על אפשרות למעבר רציף בין שני הקטבים. אפילו האמצע, ה"בין לבין" שלהם, אינו שטח הפקר החשוף לסערות המחשבה והדמיון. "הפנים אינו אלא חוץ שמסתכל על עצמו", כפי שמנסח זאת היגד זן; ובה בעת, החוץ אינו אלא האופן שבו הפְּנים חווה את עצמו.

ניסוחים מעין אלה מקרבים אותנו לטריטוריה חמקמקה, שבה הגוף הוא מלא וחלול כאחד, שהוא גם הגודל וגם קנה המידה, החלל והעצם המצוי בחלל, וגבו הוא בו בזמן תמונת ראי של פניו. בטריטוריה זו כלל לא ברור אם פני השטח נחווים מבחוץ או מבפנים; אם ה"רקע" נמצא לפני הגוף או מאחוריו; אם נפח הגוף אינו אלא פני שטח מקופלים או צל תלת-ממדי של צורה שטוחה. בחבל בדיוני אך מוחשי לחלוטין זה, התודעה יכולה לשכון ב"תוך" הגוף, ב"מרכזו". באותה מידה, הגוף יכול גם לשקוע אל קרקעית התודעה ולהשתקע בה. במקום זה, חיוכו של חתול הצ'שייר הוא שנעלם ואילו גופו המלא מתגשם לנגד עינינו במלוא נפחיותו. במילים אחרות, מקום זה מקרב אותנו אל טריטוריית הפיסול של יצחק גולומבק.

גוף החתימה

מידותיו של פסל החתימה של גולומבק הן כגודל שטיחון המתנשא לגובה שבין הקרסול לברך. הוא מונח על הרצפה, כך שלמביט בו מלמעלה הוא נגלה כמרבד מקופל או כייצור תת קרקעי בלתי מזוהה – צורת חיים קדם קמבריונית המסרבת להתפענח, שכבר היתה לאחת עם השלד המאובן שלה עצמה או עם עקבות גופה הרך בסלע. אלא שהסטטיות האילמת של העבודה הצמודה לרצפה מקפלת בתוכה אופציות תנועה שונות, שכל אחת מהן סבירה באותה המידה. במבט מלפנים, מחזית החתימה "גולומבק", הגימ"ל והקו"ף שבקצוות פונות החוצה ומכניסות את החוץ פנימה, כך שבניגוד לתנועה החד-כיוונית שבחתימת אמת, התנועה כאן הפיכה והיא מתאפשרת בשני הכיוונים. במקביל, קיימת גם אפשרות של התכווצות והתרחבות באמצע שיוצר ה"אקורדיון" של שלוש צורות ה-V - הו"ו והמ"ם ב"גולומבק" – כמו צלעות המתרחבות ומתכווצות בקצב הנשימה, ובדומה לסימן המזוהה כ"לוגו" של מים. הגמישות והנזילות הפנימית הבו זמנית של קו החתימה נהפכות לאמצע המרבד המקופל והמתרחב של חיית הזהות, הבל פה של מילה ונשימה המתגלה כנוכחות פיזית של הגוף. האמצע שבין התכווצות להרפיה, בין נוזליות להתקרשות, בין שאיפה לנשיפה. וכך, ניפוח של רישום 

החתימה הופך את הגוף שממנו באה תנועת הרישום לגוף אחר, לאובייקט החתימה. גוף העבודה ועבודת הגוף מהדהדים זה בזה.

פעולת חתימה רגילה, מתוך הרגל, היא הפרשת בזק של קו היכולה בקלות להתבצע בעיניים עצומות. כפעולה מינימלית של החצנת זהות, החתימה היא תרגום ישיר ואוטומטי לגוף. כאשר מנסים לרשום חתימה פעמיים, אחת על גבי השנייה, הניסיון השני משתבש, כי ברגע שהתנועה האוטומטית נתקלת בקו הקיים היא נעשית מודעת לעצמה. חתימה היא, אם כן, אינדקס של תנועת האצבעות האוחזות בעיפרון. בחתימה הגוף מתחדד לנקודת השפיץ של העיפרון או העט המטביע את זהותו של הכותב על הנייר כטביעת אצבע. העקומות, השפיצים, הלולאות, הוווים, ה"קשקושים"; התנועה האקספרסיבית, הרישומית ביותר נפגשת עם עיצוב אורנמנטלי - הנדסה קליגרפית. במובן זה, כל אחד הוא אומן בחתימתו. החותם משאיר חלק מעצמו כראיה: "אני הייתי כאן, כאן נגע גופי, זה הייתי אני". מכאן שהחתימה משמשת כממלאת מקום של הגוף. וזיוף חתימה הוא, בעצם, העמדת גוף.

כאובייקט בעולם, חתימה היא זניחה בחשיבותה. בעצם, היא אינה אלא הכרזת זהות שכולה צורה חסרת תוכן. החתימה זניחה גם ביחס לטקסט שאליו היא מוצמדת, מתחתיו או בצדו. כחרק שנחת לרגע, אין לה מקום משלה, היא אינה מונחת בשום מקום. כשהיא על הדף, היא נהפכת כל כולה לחזית של עצמה. אין לה פינות נסתרות. היא אינה משתנה בהתאם לזווית הראייה; אבל שלא כמו טביעת אצבע - שלעולם אינה מחליפה צורה, הואיל והיא מקורית בכל פעולת שעתוק של עצמה - לחתימה חסר המקור של עצמה. היא מקור שנעלם בתוך אינספור גרסאות של עצמו, לעתים זעירות מאוד לעתים בולטות מאוד, אפילו עד כדי צרימה. ולמרות העובדה שהיא אחת ויחידה, לא קיימת חתימה "אמיתית", אין "דוגמת חתימה" השמורה בכספת הבנק. לכן, זייפן חתימות טוב צריך לזייף, כלומר להרגיש ולהבין, את החתימה הבלתי נראית - החתימה ה"מקורית", שהיא החלל הריק באמצע כל החתימות הממשיות, הנחתמות בפועל...

הפיכתה של חתימה מרישום לנפח, לאובייקט, או המטמורפוזה הפיסולית שעובר הממשק שבין האצבע לדף, כרוכות בפעולה של מעין הנדסה הפוכה: חזרה אל זמן העיצוב הראשוני של החתימה, של התהוותה. אל אותם הרגעים שבהם הכותב התאמן בכתיבתה. אל הזמן שבו התמזגה הכתיבה עם הרישום, העיצוב הקליגרפי עם התנועה האקספרסיבית, על מנת להגיע לצורה של "דוגמת חתימה".

ניתן לומר, שגולומבק מזייף את חתימת עצמו. שהרי הוא מגדיל אותה לממדי שלט תוך עיבוי הקו, שנהפך לפס. החד-ממדי נעשה לדו-ממדי, והצורה המוגדלת מונחת על הרצפה בניצב לה, תהליך שמקטין אותה ביחס לגוף הצופה. גולומבק כאילו מנפח את העובי הלא קיים כמעט של הנייר עליו מתנוססת חתימתו. הדף נעלם ונשארת חתימה עשויה דיקט...

הפיכת חתימה לאובייקט על ידי עיבוי קו לשלושה ממדים מעמידה חלל מעוצב המכיל בתוכו, באמצעו, את החתימה. הפס המעובה של הצורה החזיתית מכיל את קו החתימה ה"מקורי", לצורת החתימה עצמה יש מרכז "אקורדיוני" המעניק לה גמישות ונוזליות. לעומת זאת, בחלל הפיסולי, אי שם בנפח, בתוך קפלי רוחב הפס של הדיקט, חבויה לה חתימת אמצע, החתימה הנעלמת, זו שאת זהותה לא נדע כי פניה מוסתרות בגבול הדקיק שבין החזית של עצמה לתמונת מראה שלה, באמצע עובי הדף. ולבסוף, היא נמצאת גם בין ה"גג", החלק העליון החשוף לעין אך הבלתי מזוהה שלה, לבין ה"מרתף", התחתית הבלתי נגישה שלה. וכך היא לעולם תישאר כלואה בתוך החלל הפנימי הריק של גוף הדיקט…

הרדי מייד של הזהות, אותו שרבוט זניח המדבר בשפת גוף ובעת ובעונה אחת בשפה כתובה, מעוצבת, מחבר בין פנים (זהות, גוף) לחוץ (עולם, חומר) ונהפך בעבודת אמנות לאובייקט אוטונומי שמייצר את החלל של עצמו וגם יוצר את ההקשר של עצמו. בעקבות ניפוחו ועיבויו הוא מתרחב ויוצר פְּנים המכיל אמצע – בעצם, כמה "אמצעים" של ה"מקור" של עצמו – ובמקביל, החלל הפיזי שבו הוא ממוקם חודר אליו ובו בזמן משמר את קרבתו לצופה. עבודת החתימה של גולומבק ממוטטת אל תוכה קני מידה וגודל. כגוף ללא נקודת התייחסות קבועה לתנועותיו (ולכן הוא תמיד ביחס לעצמו, בקנה מידה עצמי), כזה שגודלו וקוטנו תמיד משמשים בו בערבוביה, ניתן לומר שגולומבק מעמיד אובייקט שהוא אתר של עצמו. אובייקט שהוא self-specific.

דברי גוף

מפתח, גפרור, סכין גילוח, נייר טואלט, קיסם, אסימון - חפצים שיש להם קרבה אינטימית, לא מובחנת, מחוקה כמעט, לאצבעות. דברים נידחים מבחינה חזותית, שבקלות הולכים לאיבוד, גם מכיוון שהם כל כך קרובים לגוף, משום שקיומם קשור בקשר חזק כל כך עם השימוש שלהם. כל הקשרם הוא הפונקציונליות האפורה, השקטה שלהם. חפצים שהוויזואליות שלהם אקספרסיבית פחות מממשותם המישושית. חפצים חד או דו-ממדיים, חסרי נפח. החפצים הללו פועלים כשלוחה ישירה של הגוף, בתנועות חסרות כל מודעות עצמית, כבהדלקת אש, הסתרקות, התנגבות, גילוח. חפצים אלה מהווים את אמצעי החיבור בין גוף לעצמו: אצבעות האוחזות בגפרור כדי להדליק סיגריה התקועה בפה; או האצבעות החשות בזיפים שעל הלחי דרך הוויברציות של סכין גילוח; שלא לדבר על התחברות עצמית דרך פיסת נייר טואלט. אלה הם חפצים המגשרים בין הגוף לבין עצמו, חפצי מעבר אינטימיים, היכולים לדבר בשפת גוף. אבל החיבור או הגישור תמיד מבליעים רווח, זה שבין הגוף לבין עצמו. בפסלים, אמצעי החיבור בין הגוף לעצמו תופס נפח גופני. עיבוי צורה בפסלים הוא הדמיה של תחושת עיבויים על ידי הגוף הממשש והמלטף אותם, כי האצבעות "מקיפות" את החפץ כך שפני השטח שלו – של מפתח או גפרור, למשל – משיקים לפני השטח של הגוף הממשש אותם, זה של קצות האצבעות.

אבל העיבוי אינו תחליף לראייה. ראייה היא אמצעי לידיעה של גופים בחלל המרוחקים מהגוף הרואה. לעומת זאת ב"ראייה דרך האצבעות" מתקבלת אינפורמציה ש"נקראת" באמצעות פני שטח, מעין בילוש שבלולי שמתרגם את פני השטח לנפח. מישוש עושה מה שראייה אינה יכולה לעשות – הוא מקיף את הנפח והופך חד או דו-ממד לתלת ממד. במישוש, פני השטח של החפצים גדלים לאינסוף ויוצרים תחושה של מרחב עצום (immensity) – עצום כחלל בתוך חלל זעיר מאוד, המרווח בין שתי אצבעות ממששות הוא אותו מרחב עצום שבמרווח הדקיק, הבלתי נראה, בין הגוף לבין עצמו...