1.

בשנת 2013 עבדתי במלון הרודס, באותה תקופה התקיימה שביתה ארצית של מבקשי מקלט מסודאן וממדינות אפריקאיות נוספות. במשך יומיים ראיתי מנהלים במלונות יוקרה מנקים בעצמם את הרצפות, משום שהעובדים הזרים לא הגיעו. התמונה הזו עזרה לי להבין שהעובדים הזרים הם לא השוליים של המערכת, אלא בכוח העבודה שעליו היא נשענת.

2.

בהמשך, כשעבדתי במלונות באילת, ראיתי כיצד אוכל הופך לחלק מכלכלת ההישרדות של העובדים. אנשים הגיעו לעיר כדי לחסוך כסף, לצאת מחובות, להתחיל מחדש. במלונות הגדולים חדר האוכל לעובדים סיפק שלוש ארוחות ביום, גם ביום החופשי היחיד בשבוע. מי שהקפיד לאכול רק שם יכול היה כמעט לא להוציא כסף על מזון. אבל החיסכון הזה נשען על מחיר גופני כבד: משמרות של שלוש־עשרה וחצי שעות, לעיתים מפוצלות — יום שמתחיל בשש או שבע בבוקר ומסתיים סביב אחת־עשרה בלילה.

3.

כשחזרתי לתל אביב ניהלתי קבלה במלון בוטיק ברחוב דיזנגוף. שם הכרתי את חאווה ועובדים סודנים נוספים שעבדו במשק בית. אני עבדתי בעבודה אחת כדי להתקיים. חאווה עבדה שלוש: במלון, אחר כך בניקיון בית ספר, וביום החופשי היחיד שלה גם בניקיונות פרטיים. גם זה לא יצר ביטחון. עוד לפני הקורונה שמתי לב שחאווה תמיד שמחה לקחת הביתה אוכל שנשאר מאירועים קטנים במלון: עוגה מיום הולדת של הצוות, מגשי כיבוד מישיבה, דברים שאחרים קראו להם שאריות. עבורי זה היה סימן ברור לכך שבבית שלה אין “עודף”. שום דבר לא מיותר. שום דבר לא מובן מאליו.

4.

כשהגיעה הקורונה והמלון נסגר, העובדים הישראלים קיבלו דמי אבטלה. חאווה ועובדים אחרים שלא היו אזרחים ישראלים נשארו כמעט בלי רשת ביטחון. מה שהיה קודם עוני מוסתר בתוך עבודה אינסופית, הפך בבת אחת לשאלה חשופה: האם יש אוכל בבית?