אם יש המפקפק ברישומה של האמנות על בני דורנו, יעלעל בעלוני הפרסומת של חברות התיירות, ויבדוק את תוואי זרימתה של התיירות העולמית. היא כולה מופנית לאחרי אמנות – צרפת המתפארת במוזיאונים, בארמונות והקתדרלות שלה ; יון – במקדשיה העתיקים ובכנסיות הביזנטיות; הודו – ביצירתה האדריכלית-פיסולית-מונומנטלית; בנגקוק – במקדשיה המעוטרים, וכו' וכו', והתיירים מכתתים רגליהם העייפות ממקדש מעוטר אחד למשנהו, וממוזיאון אחד לשני, אף־על־פי שרובם חסרי הבנה באמנות ואולי גם חסרים זיקה ליצירה אמנותית.

מצוי בה ביצירה האמנותית הגורם הספקטקולרי, המפעים, המגוון את המונוטוניות הטבועה בשגרת יום-יום, והוא המהווה אבן שואבת, מגרה ומסקרנת למיליוני אנשים מהעולם כולו.

I מאז ומתמיד היתה היצירה האמנותית משולבת בבניה כחלק מהשאיפה ליפות ולפאר מבנים ציבוריים, ונחשבה לחלק חיוני והכרחי במבני ציבור. אין צורך להרבות בדוגמאות על מקדשים וכנסיות ותיאטראות ומרחצאות בכל התרבויות ההיסטוריות ששרידי אמנותם מקסימים אותנו עד היום הזה.

והנה, מסתבר, שדווקא במאה הנאורה שלנו, נתפרקה החבילה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נוצר ניתוק בין האדריכלות וענפי האמנות הפלסטיים האחרים. הציור והפיסול פסקן ליפות ולפאר בניני ציבור. רק בעשור השנים האחרון חלה תפנית, ויצירות אמנות מצאו דרך למבנים ציבוריים, אם כי בצורה מצומצמת בהשוואה למעמדן בעבר.

הנמוקים לתקופת ביניים חשוכה זו נובעים מהתהפוכות החריפות שכבשו מקום בעולם האמנות ובמבנה החברתי של תקופתנו:

א) המאה שלנו היתה עדה לרצף מהיר של תהפוכות אמנותיות. נשתנתה התפישה לערכים צבעוניים וצורניים; נשתנתה התפישה לגבי חומרים. אמנים החלו לערוך ניסויים בחומרים שאינם עומדים במבחן הזמן, ברעיונות ערטילאיים, קונספטואליים, ביצירות שעצם מהותן דורש הרס עצמי. השימוש בחומרים המתקלקלים או נשמדים הפך לאתגר בידי אמנים רבים כחלק מהיצירה הנסיונית. נעשו נסיונות לפיסול בקרח, שלא לדבר על נייר; ופיסול בירקות שלא לדבר על פיסול בבד ופוליאטילין. זוהי תקופה עשירה באפשרויות, מרתקת בהפתעות, וחופשית מכל מעצורים וסייגים.

ואולם דרכי מחשבה התובעים ניסויים חדשים וחיפושים מתמידים, אינם יכולים, מעצם מהותם, לשמש בסיס ליצירה המשתלבת במבנה, התובע את גורם הקביעות והמחייב התאמה בין תפישת האמן לתפישת המזמינים. אמנים מהפכנים אינם מסוגלים לפשרות ואינם נוטים לרוב להסתבך בעבודות התובעות מהם התחשבות בטעמו של הזולת.

ב) האדריכלות סיגלה לעצמה במאה זו הערכה עצמית חדשה. האדריכל רואה עצמו כפסל של מבנה פונקציונאלי, כאמן שלרשותו חומרים רבים וחדשים, בעזרתם הוא מסוגל ליצור פרופורציות בעלות ערכים אסתטיים שאינם זקוקים לתוספת קישוטית הנתרמת על-ידי פסל או צייר.

יתר על כן, נוצרה יריבות בין שני ענפי האמנות ; בין האדריכל האמן מכאן לבין הפסל והצייר מכאן. יריבות זו נובעת מאופי החותם הנטבע על המבנה. לאדריכל נדמה, כנראה, שאמן פסל או צייר מטשטש ביצירתו את טביעת חותמו של האדריכל על המבנה המתוכנן על־ידו.

יריבות זו הביאה להסתייגות מירבית של אדריכלים משיתוף אמנים ביצירה האדריכלית. אינני יכולה שלא להזכיר מקרה קלאסי אחד: כשנשאל מתכנן של התחנה המרכזית של אגד בירושלים למקום שהוא מייעד ליצירה אמנותית שתשולב בבניה, הצביע על שטח אפל וצר מעל לקופות – "כאן". כמובן שלא נמצא אמן שיאות לטרוח עבור שטח "מת" זה.

ג) מאז תקופת מלחמת העולם הראשונה עברו העמים תהפוכות חברתיות נרחבות. הדמוקרטיזציה הביאה להלך רוח השולל ברק נוצץ, שאפיין סגנונם של השליטים בתקופות קודמות. משאבים כספיים הופנו לצרכים סוציאליים, והלך רוח פוריטאני המסתייג מפאר והדר, הפך לחלק מהישות של החברה המודרנית.

II ניתוקם של אמנים מהיצירה המשולבת בבניה לא אחרו להשאיר את רישומו על האסתטיקה הסביבתית ועל איכות החיים בעולם המודרני:

1. מבנים איבדו כליל זיקה לאינטימיות. המבנים המודרניים נתפשים בעינינו בצורתם הכוללת, בין אם הם קטנים או גדולים, נאים או כעורים. אך עקרונית אין העין נעצרת על פרטים. המבנה מבוסס על קוים פשוטים ומתחים הנוצרים בין פרופורציות של משטחים. בתרבויות קודמות היו המשטחים מתמלאים קישוטים אמנותיים, ציורים ותבליטים או פסלים. הצופה היה נאלץ להתקרב למבנה לזון עינו בפרטים אלה, וקירבה זו היתה מביאה לקשר יותר אינטימי עם המבנה. קתדרלה גוטית, לדוגמה, על אף ממדיה וההוד שהיא שופעת, בהזדקרותה כלפי מעלה, היתה מקרבת אליה את הצופה בזכות תבליטיה ופסליה המרשימים – ראשית קירבה פיזית ולאחר מכן קירבה רוחנית. לעומת זאת, מבנה מודרני בעל קוים גאומטריים נקיים, נשאר מנוכר לאדם שאינו מוצא כל גירוי המעורר אותו להתקרב אליו.

2. צורות גיאומטריות פשוטות יוצרות חוויות אסתטיות. אך מספרן מצומצם. אין מנוס מחזרה. הקוביה והמלבן מעניקים לצופה את אותה החוויה גם אם היחסים המתימטיים בין האורך לרוחב משתנים בכמה אחוזים ואינם חופפים באופן אבסולוטי. החדגוניות היא תולדה ישירה של סגנון המבוסס על קווים ישרים, ומשטחים, הנקיים מכל תוספת קישוטית.

אם קמה נטיה בשנים האחרונות להתנער מהחדגוניות והניכור שהאדריכלות המודרנית השרתה על האדם, הרי תרמו לכך מספר גורמים נוספים: –

(א) רמת החיים בעולם המערבי עלתה בחמש-עשרה השנים האחרונות ועימה החלה להיעלם ההשקפה הפוריטאנית לפשטות סביבתית.

(ב) מספר גדל והולך של אמנים מחפשים לתת פורקן להתבטאותם האמנותית בשטח הציור המונומטאלי, החורג מהמידות הקטנות של היצירה הקאמרית.

(ג) פופולריזציה של ערכי אמנות ותרבות והחדרתם לבין שכבות רחבות של החברה האנושית, ועימה הרחבת מסגרות חברתיות התובעות סיפוק צרכיהן האסתטיים.

(ד) החדגוניות שנוצרה עקב בנייה סטנדרטית החייבת לספק צרכיהם הגדולים והולכים של המוני בני אדם, וכן החדגוניות שנוצרה עקב סטנדרטיזציה של צרכים יום-יומיים ואספקה סטנדרטית לכל נצרך – זקוקים לאותם מצרכים, ואותם המצרכים מספקים את הכל – חדגוניות זו הביאה להערכה מחודשת כלפי "המיוחד" וכלפי "יוצא הדופן". השוני הפך לאידיאל, והבריחה מהחדגוניות מוצאת מקלט בצילם של אלמנטים מוזרים ובלתי שיגרתיים. הזהות העצמית שהאדם מחפש כיום הינה תולדה מהסטנדרטיזציה של החיים. אחד האמצעים המשחררים את האדם מסטנדרטיזציה זו, – הינה האמנות. האמן מסוגל להעניק תו בלתי קונבנציונאלי. הוא מסוגל לשנות את המראה הקופסאתי של מבנה על-ידי תוספת אמנותית שתהיה מזוהית רק עם מבנה מסויים אחד.

III ננסה לבדוק, מהי מהות היצירה המתבקשת כיום על-ידי ציבורי האדם כקישוט אמנותי שישולב בארכיטקטורה.

האם יש מקום לפסלים ענקי מידות?

הקמת מבנה ספקטקולארי שימשה בימי קדם גולת הכותרת למאוויי שליטים ועריצים להנצחתם לדורות הבאים. מתמיד חש האדם כי ככל שהמבנה יגדל, כן יפעל רישומו על הצופה. וכבר בימי קדם אנו מוצאים

מבנים שהעפילו למידות גורדי שחקים (המגדלור באלכסנדריה, הענק מרודוס, המקדשים בהודו), על אף טכניקת הבניה הפרימיטיבית שעמדה לרשותם.

בחברה הדמוקרטית הנוכחית לא מעלה שום ראש שלטון על הדעת להעמיד בחייו מונומנט בעל מידות להנצחתו האישית, אך שאיפה זו נשארה כמוסה בלבות אמנים-יוצרים רבים. היוצר-האמן שהיה נשאר אנונימי בימים קדומים, מניח היום חותם אישי על היצירה והוא שנעשה נושא ההנצחה יותר מאשר אותו "גבור" אשר פורמלית משמש נושא להנצחה.

השאלה היא אם סגנון החיים בתקופתנו וסגנון האמנות בתקופתנו תואם מגמה זו למונומנטים ענקיים החבויה עדיין עמוק בלבותיהם של בודדים בחברה.

דומני, כי בחברה דמוקרטית קיימת שאיפה שוויונית לא רק כלפי מתן רמת חיים והזדמנות שווה לכל, אלא קיימת גם שאיפה לעמעם ברק חיצוני ולא לתת הבלטת יתר לבודדים. אלה הם אספקטים מרוח הזמן. מונומנט ענק מידות שאיננו משמש כל פונקציה ארכיטקטונית ואינו מתפקד בדרך איזו שהיא, פרט לצרכי התבלטות והתפארות, אינו משקף את הלכי הרוח של בן תרבות מהמאה העשרים.

יתר על כן, יצירות השואבות השראתן מהסגנון המינימליסטי והצורה הגיאומטרית הפשוטה, אינם מענינים במיוחד כשמפתחים אותם למידות ענק. למעשה זוהי חזרה על הצורה האורבנית השגורה שממנה מנסה היום האדם לברוח. זוהי צורה משעממת שאיננה מאפשרת מספר רב של גיוונים, והיא מיצתה את עצמה מתוך חזרות רבות מדי, שאמנים רבים מדי מלאו בה אתרים רבים מדי.

דומני כי פרוייקטים יומרניים כמו אנדרטת חטיבת הנגב ליד באר שבע, ואנדרטת השואה והגבורה המוקמת בככר מלכי ישראל בתל־אביב, מהווים אנכרוניזם מגוחך אשר מוטב ולא היו קמים. לעומת זאת, אפשר להצביע על מספר יצירות אמנות שהיו מיועדות לשמש למטרה שימושית, ועיצובן האמנותי מרשים ונוסך התפעמות בלב הצופה. ישנן יצירות רבות בשטח זה, מתוכן אזכיר את דלתות פלומבו לשער הדרומי של "משכן יזכור" ביד ושם, את הגדר הדקורטיבית של בצלאל שץ בבית הנשיא, ודלתותיו שעוצבו על ידי שרגא וייל.

כיצד להתייחס לבעית המיקום של יצירת אמנות?

אחד ההישגים הנכבדים בהתפתחות האמנותית של המאה העשרים הינו בשטח הגישה הרגישה לדרך תצוגתם של יצירות אמנות והתאמתם לחללים הסובבים אותן. קשה לנו היום לשאת תצוגות כפי שנהגו בארמונות הפיטי והאופיצי שבפירנצה, כששורות-שורות של יצירות תלויות האחת מעל לשניה, או יצירות אמנות המוצבות בפינות חשוכות בכנסיות בלתי מוארות. קשה שלא להצטער על שיצירת מיכלאנג'לו בתקרת הקפלה סיקסטינה מצויה במרחק כה רב מעין הצופה הנלהב הלוקה לעתים באימוץ שרירי הצואר.

אמנם, גם היום נעשות טעויות. יצירתו הדקורטיבית של אגם בבניני האומה בירושלים הולכת לאיבוד במרומי התקרה, ואולם האורחים בית הנשיא גדוש מדי ביצירות אמנות, וקטעי הפסיפס של שאגאל באכסדרת הכנסת נעלמים בין הרגליים.

לעומת זאת אנו עדים לדוגמאות פחות יומרניות אך יותר מוצלחות של יצירות אמנות המחיות חצרות אפורים של בתי ספר. פסל קטן יחסית של דנציגר בפתח מוזיאון ההעפלה בחיפה, מחייה את החצר כולה. ופסל קטן יחסית של אהרון בצלאל בפתח בית העתונאים בירושלים מוסיף ארשת חן לבנין כולו.

אינני חושבת שאמן המציב יצירה במקום ציבורי, מתוך מגמה שתימצא בו דרך קבע, רשאי לאנוס את קהל הצופים להטיל עליהם יצירה שהיא למורת רוח הציבור. הוא זכאי זכות מלאה לחופש היצירה בתחום סדנאתו. הוא זכאי זכות מלאה לחופש תצוגה באולם פרטי ואפילו ציבורי, והקהל שחפץ בו יבקר ויזון עינו ביצירותיו. אך אמן אינו זכאי לשיכון קבע על חשבון הציבור במקום שהציבור איננו חפץ בו מטעמים אסתטיים, מוסריים או אחרים.

אמן היוצר בתחום היצירה האמנותית המשולבת בבניה יודע כי הוא הולך לקראת פשרות. פשרות עם המזמינים האינדיבידואליים, ופשרות עם ציבור הצופים האנונימי.

אין ספק כי קהל הצופים ברובו המכריע מבכר את היצירה הפיגורטיבית, היא עוזרת לו ליצור אסוציאציות, להפעיל את דמיונו ולהזדהות עם נושא היצירה.

דרישת הצופים ובאותה שעה לשמור על מסגרת ערכים דקורטיביים אסתטיים.

IV אם ננסה לבדוק איזה הן היצירות האמנותיות מהמצויות בארץ האהודות על הציבור הרחב, יסתבך לנו כי אין הפופולריות לה זכו מבוססת על ערכך האמנותי דווקא. היא נובעת לרוב מהיבטים בעלי אופי רגשי ולאומי המלווים יצירות אלו. כמו כן יסתבך לנו שאין אנינות טעם של מעטים נחלת הכלל, וכי הציבור פועל לפי אינסטינקטים וחוקים משלו. האריה השואג של תל-חי, יצירתו של אהרן מלניקוב, ואנדרטת הדוידקה בירושלים, הנן יצירות שכמעט כל אדם מהישוב מודע להן וחש כלפיהן יחס אוהד. אין ספק שיצרים לאומיים פועלים במקרה זה על מידת הפופולריות של היצירות. ואולם נשאלת השאלה – האם אך ורק היחס הלאומי פועל כאן או שמא דרך העצוב של פסלים אלה, שהוא פיגורטיבי מאופק ובעל ערכים דקורטיביים נוגע ללבבות .כה רבים

זכורה ודאי הביקורת הקשה שנכתבה בעתונות שלנו על ערכו האמנותי של היכל הספר. הביקורת רעמה על ה"קיטש" הארכיטקטוני דמוי הבצל, השואב השראה מפגודה סינית ואפילו מרמזים ארוטיים. ואולם דמיונו של הציבור הרחב השתלהב מהעושר הצורני הפרוע והמבנה הפך לאחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בעולם.

לעומת זאת עמדו מומחי האמנות מאחורי הפרויקט של "המפלצת", יצירתה של ניקי דה סנט פאל הצרפתיה, המוצב בירושלים. הציבור האינטלקטואלי – מורים וחובבי אמנות – הזדעזעו, ואילו ציבור הילדים, שלא השתתף בויכוח, אימץ לעצמו בשמחה את המפלצת הפולטת לשונות אדומים המשמשים להחלקתם, והמקום שוקק ילדים כל שעות היום והערב.

אנדרטה שזכתה להשתלב יפה בחיים סואנים של ככר, נוסח הפיאצות האיטלקיות, היא האנדרטה לזכר הדייגים הדנים שהצילו יהודים בשואה, בשכונת בית הכרם בירושלים, יצירותו של רודה רייזינגר. הככר, שהיא מרכזית ברובע מגורים צפוף, הומה ילדים [...] המרוחקות ביותר בארץ, בבתי ספר, בתי כנסת, מרכזים קהילתיים, חדרי אוכל בישובי ספר ובככרות מרכזיים. היצירות הן בדרך כלל בעלות ממדים לא גדולים – התקציבים מוגבלים. יצירות אלו מתקבלות בדרך כלל על-ידי התושבים בשמחה ובסיפוק. תושבי אחת העיירות באו אחד אחד להצטלם על רקע תבליט אמנותי שהוצב במרכז הקהילתי שלהם.

ג) מבצע מיוחד קורם עור וגידים בימים אלה במסגרת הפעילות האמנותית של עירית חיפה. נעשה נסיון לשלב הבליטים אמנותיים על חזיתות שיכוני מגורים. אם יצליח הנסיון הרי יהיה בו משום גורם חשוב בגיוון הדרוש למראה הכמעט אחיד של כל בתי המגורים בארץ. הדייר הישראלי זקוק היום לא רק לגג לראשו אלא גם להזדהות עצמית עם סביבתו. הוא מחפש [...] הבעיה היא שיצירה פיגורטיבית חייבת להיות ברמה הגבוהה ביותר על מנת לעמוד במבחן, ועל מנת שתימנע ממנה הגלישה אל הקיטש. לעומת זאת כל אמן בינוני מסוגל ליצור יצירה מופשטת דקורטיבית שתהא נעימה לעין וסבירה למראה. אני יודעת כי רבים יזעמו על דברים אלה, אך דומני כי עברה כבר התקופה בה אפשר היה להתיימר כי חלוקת משטח לקוים ולצבעים תובעת סגולות אמנותיות מיוחדות, והיא מנת חלקם של בודדים. יש להבדיל בין הבודדים הגאוניים המתווים דרך חדשה וסגנון, לבין אלה ההולכים בדרך שכבר נסללה על-ידי אחרים. לאלה, האחרונים, יספיקו כישורים בינוניים.

במסיבות אלו אין מנוס מריבוי היצירות המופשטות והעדפן על יצירות פיגורטיביות בינוניות, על אף תביעת הצופים ליצירות פיגורטיביות.

יחד עם זאת, יש אמנים המסוגלים להלך על החבל הדק שבין המופשט לפיגורטיבי, המקנים לדמויותיהם סגנון דקורטיבי, ויחד עם זאת שומרים על האקספרסיביות של יצירתם. זהו פתרון הבא לספק את את השוויון ברמת ההכנסה, אך גם את הייחוד העצמי שלו. אין ספק שקישוט אמנותי לחזית בית מגורים יוכל להיות גורם, הזול ביותר מבחינה תקציבית, לגיוון מראה בתי המגורים. כל פתרון ארכיטקטוני אחר יהיה יקר פי כמה. מצד שני, בעיית הקישוט האמנותי בבתי מגורים עלולה להתנגש עם אספקטים פונקציונאליים שונים – חזית הנושאת יצירה אמנותית אינה סובלת במחיצתה חלונות, מרפסות, כבסים וכו' – אלמנטים שיקשה לסלק אותם מחזית בתי מגורים. כן יש להתחשב בזכותו של אדם לחופש ואינטימיות בין כותלי ביתו ואין להטיל עליו הזדהות עם נושא אשר אין לו חלק בבחירתו. לפיכך רצוי לצמצם את נושא הקישוט האמנותי בבתי־מגורים לערכים דקורטיביים בלבד.

הניסוי הזה בודאי יעבור כמה גלגולים עד שימצא את פתרונו האופטימאלי.

ד) משרד התקשורת הצהיר על שאיפתו לשלב בכל בית דואר חדש יצירת אמנות על-מנת להפוך את בית-הדואר ואמהות, והאנדרטה דמוית סירה מבטון וברזל מוקפת מזרקות מים, חביבה על הציבור ההומה סביבה.

מוכרת לכל אנדרטת הפורצים בדרך לשער הגיא, יצירתה של נעמי הנריק, אחת הראשונות מבין היצירות המופשטות שהוקמו בארץ, ששימשה נושא חביב לויכוחים, למחייבים ולשוללים.

מאידך, כשבקרתי באשדוד ובאשקלון לצורך כתבה זו חקרתי תושבים ותיקים היכן מצויים בעיר פסלים או אנדרטות, הרי על אף שהצהירו כי הם מכירים כל פינה בעיר, לא היה ידוע להם קיומן של אנדרטאותיו של תומרקין המצויות שם בככרות מרכזיים.

V מהו היקף ממדיה של היצירה האמנותית המשולבת בבניה בארץ?

מספר היצירות קטנות הממדים צצות בכל רחבי הארץ. תבליטי קרמיקה, עץ וברזל משובצים במספר לא מבוטל של מבנים ציבוריים. קשה לאמוד את מספרם אך אפשר לנסות לסרוגם:

א) קישוטים אמנותיים בבתי מלון. מלונות פאר מוצאים כיום לנכון, כאות ליוקרה, לשבץ יצירות אמנות באכסדרות ובחדרי האוכל. מלונות כמו הילטון בתל-אביב דן כרמל בחיפה, ולרום באילת, הזמינו יצירות אמנות אצל אמנים מוכרים וידועים. הרושם הוא כי נוצר – וזאת כנראה מבלי משים – סגנון מיוחד שבמהותו הוא מבריק, נוצץ, מרשים מבחינת שימוש מעניין בחומרים, אך חסר אינטימיות וחמימות. אנו מוצאים בין יצירות אלו יותר מדי מתכת מבריקה וזכוכית נוצצת וזיגוגים בוהקים, המשרים אוירה קרה ומנוכרת, ופחות מדי שטיחי קיר, וחמימות צבעונית רוגעת.

ב) לעומת מלונות הפאר התפתח בשנים האחרונות מוקד אחר להזמנת יצירות אמנות, וזאת במשרד השיכון, המחלקה לתיכנון מבני ציבור. מחלקה זו רואה לעצמנ כמשימה להביא יצירות אמנות לעיירות פיתוח ואזורים נחשלים. עשרות יצירות הוצבו בפינות למקומות הנאים לשרות הציבור. ואמנם בוצעו מספר יצירות המפארים בתי־דואר שונים בארץ.

ה) מפעם בפעם אנו מגלים עירנות אישית של בעל מפעל המנסה לתת גוון מיוחד למפעלו. אי־אפשר שלא להזכיר במיוחד את ד”ר ר. הכט מחיפה, מנהלם של בתי הממגורה של "דגון", אשר דאג לא רק למראה האסתטי של המבנה, אלא לשיבוץ מספר לא מבוטל של יצירות אמנות בתחומו. ביקור במפעל זה הוא חוויה נעימה ומעניינת המושכת מטיילים מכל קצוות הארץ.

ו) הנטיה הנוכחית לשלב יצירות אמנות בבתי־ספר נפוצה במקומות שונים בארץ ובעיקר בירושלים, ולאלה מצטרפים קרנות ירושלים ותל־אביב שתפקידם, בין היתר, לטפל בקישוט אמנותי בגנים ציבורים, נושא הראוי לרשימה נפרדת.

ז) קיים עוד שטח אחד המשמש נושא ליצירה האמנותית, נושא כאוב – האנדרטאות שהוצבו לזכר בנים שנפלו במלחמות ישראל.

הרגשת הכלל כי חובה להנציח את הנופלים. ועל אף הבקורת על ריבוי אנדרטאות ומצבות, הרי אם ננתח את הסיטואציה נמצא כי אין כאנדרטה מרשימה למלא יעוד זה. דומני, שהפגם במצב הנוכחי נובע מהעובדה שכתשעים אחוזים מהאנדרטאות בוצעו בארץ על־ידי אדם אחד, שהפך את הנושא לנוסחא ואת הנוסחא למוצר מתועש. האנדרטאות של תומרקין באשקלון, אשדוד, חולון, לוד, בקעת הירדן ועוד, ועוד, פנים אחת להן. כל צורת ביטוי, גם אם היא אפקטיבית בחד פעמיותה הופכת בהתרבותה לשיגרה חסרת ענין, ויש לתת על כך את הדעת.

ח) לעומת זאת אני חושבת שגן הפסלים של תומרקין בחולון הינה פנינה רבת רושם והבעה, מענינת ומגרה. זהו גן פסלים פתוח בו אסופות יצירות פיסוליות של אמן זה מתקופות שונות. גן פסלים פתוח באזור מגורים מהווה את הדרך הנאה ביותר לגוון את חיי הכרך האפורים.

לזכותה של עירית ירושלים ייאמר שגניה הציבוריים טומנים הפתעות דומות למסייר בהם. פסלים בגן העצמאות, ובגנים ציבוריים שכונתיים, ממלאים מדי פעם פינות עזובות, ויוצרים את התחושה הנעימה המלווה שילוב בין מוצרי הטבע מכאן ויצירת האדם מכאן. זוהי תחושה של סיפוק אינטלקטואלי למראה יצירת אדם על לבטיו השכליים והרגשיים, ליד הסיפוק החושני המתעורר בסביבת צמיחה אורגנית.

VI היכן המחדל?

אפשר להצביע על בנינים ציבוריים בעלי היקף בניה עצום שלא ניתנה להם כל תרומה בדמותה של יצירה אמנותית. והמדובר איננו בבניה סטנדרטית בה חובה לחסוך, אלא בבניה יקרה וראוותנית. לדוגמא: המרכז הרפואי של הדסה בירושלים על כל כל בניני הפאר שלו בהיקף כספי עצום, הסתפק ביצירה ראוותנית משל שאגאל; המרכזים האוניברסיטאיים בירושלים, רמת־גן, תל־אביב וחיפה בהם מתבצעת בניה יקרה רבת היקף, מאוזולאית, ואילו רק פירורי אמנות מזערים מבצבצים, אם בכלל. בנינים כ"בית בלגיה'' ו"בית טרומן" שתפארתם כתפארת מקדשים, אינם כוללים יצירות אמנות. דומני כי, אילו היו האדריכלים חוסכים כאן על קורה בולטת אחת היו מקבלים תמורתה יצירת אמנות מפוארת. קרית הממשלה נבנית בפחות יומרות ארכיטקטוניות, אך גם כאן לא שולבה היצירה האמנותית.

VII מי מוסמך לקבוע איזה יצירות אמנות תשובצנה במקומות ציבור?

לשאלה זו איש לא מצא עדיין פתרון, לא רק בארץ אלא גם במרחבי התבל. אך מי שלא עבר את תהליך הכניסה למעגל העבודה בשטח זה בארץ, לא למד מה זה להבקיע חומות. זהו שוק עבודה חתום וסגור המקיף מספר אמנים בודדים. האפשרויות מצומצמות מלכתחילה, ראשית כל עקב היחס האמביוולנטי אל היצירה האמנותית מצד מוסדות ציבור ומצד ציבור האדריכלים, כמוסבר. האפשרויות מצטמצמות עוד יותר כתוצאה מהעובדה שתכנון פרויקטים לבניה ציבורית מצוי בידי מספר קטן של אדריכלים (ועיצוב הפנים של בניני ציבור נתון כמעט כולו בידי שני משרדים בלבד), ואלה מצמצמים את קשריהם עם מספר אמנים שניתן לספרם בעזרת אצבעות יד אחת. בכדי לשבור את המסגרת הקפואה הזו, שהיא קפואה אפילו מהממסד הפוליטי, ולהכניס למעגל היצירה מספר רב יותר של יוצרים, ולגוון את מראה היצירה האמנותית המתמקמת במקומות ציבוריים, ועל מנת לתת הזדמנות לכשרונות חבויים להוכיח את עצמם, יש צורך לצאת משיגרה האוכלת כל חלקה טובה.

השיגרה אצלנו מתבטאת בכל חלקי המנגנון: הקומיסרים והיועצים לעניני אמנות מכהנים שנים ארוכות מדי ומטביעים את חותמם האישי על הסגנון האמנותי המתהווה בארץ; אנשי הבקורת הפכו לבעלי חזקות וכאילו זכות מוקנית להם לעמוד שנים על גבי שנים ולהטיף לכוון אמנותי, המוכתב לפי טעמם האישי ; פולחן ה"שמות" מונע דיון עניני ביצירה, והמגוחך הוא ש"שמות" אצלנו הם לא פעם אפיגונים של סגנונות אמנות מיובאים מהחוץ, ללא תוית המזהה את המקור.

גם למכרזים הודבקה תווית של חוסר אמינות. רובם אינם מובאים לידיעתם של כלל האמנים, אלא לידיעתם של מספר מצומצם של "נבחרים". השופטים הם לרוב אותם אנשים בעלי חזקות, בעלי קו וטעם אישי מוגדרים. תנאי התחרות אינם נשמרים בקפדנות. לא פעם קורה שאין מחלקים את הפרסים למרות החובה לעשות זאת בהתאם לתנאי התחרות. או שאוכפים את התנאים כפי שקרה במכרז, שנעשה לאחרונה לאתר זכרון בגולן. במכרז זה נקבע כתנאי מתנאי התחרות, כי על האמן לדאוג לסימן שיבליט את האתר על פני סביבתו. התכנית שזכתה בפרס היתה תכנית שהתחפרה באדמה ונמנעה מהבלטה חיצונית. אינני מנסה לערער על טיבה של התכנית הזוכה, אך לא יתכן שחבר השופטים יתעלם מתנאי התחרות.

היצירה האמנותית המעטרת מקומות ציבוריים היא הסיסמוגרף לרמת התרבות של החברה. דרכה משתקף עולמה הפנימי של אומה, עצמאיותה הרוחנית, מקוריותה, רגישותה, וזהותה העצמית. זהו הראי דרכו אנו רואים את עצמנו. מן הראוי שיהא זה ראי שירבה לשקף וכי נמצא משתקפות בו הרבה סגולות טובות.