בדפים המודפסים, המחולקים בכניסה וכוללים חומר על האופרה, כתובה ההערה הבאה : "ההצגה נמשכת חמש שעות ללא הפסקה. הצופים יכולים לצאת ולבוא כרצונם." על הבמה נמצאות כבר שתי בחורות, כמעט ללא תנועה. אצבעותיהן מונחות על שולחנות עץ ומתכת קטנים, ומפעם לפעם הן ממלמלות מעין ספרות אנגליות, כשברקע נשמע צליל אלקטרוני מתמשך. מאחוריהן מסך אפור עם רבוע לבן בפינתו הימנית, ברבוע עליו הן יושבות. על הבמה קונכיה גדולה.

הקהל תופס את מקומותיו והאור כבה. רוברט וילסון ו"אינשטיין על החוף״ העסיקו את העתונות בטרם ההצגה. עבודתו הוגדרה כ"מילה האחרונה בתיאטרון", מקור השפעה על במאים גרמניים צעירים, מהפכה ״שניה בדורה" של האמנות ("דר שפיגל" מפי מבקר התיאטרון של "לה מונד".)

וילסון, בנו של עורך דין מואקו, טקסס, נחשב בילדותו (כך "דר שפיגל") למופרע בהתנהגותו. בהיותו בן 17 עזרה לו תראפויטית באימון של תנועות בסיסיות בגוף ע"י ביצוען באיטיות ובריכוז. משנרפא, החל לעבוד על ילדים מופרעים וחולים אחרים בניו-יורק. לדעתו, לכל אדם מילון של תנועות, החשובות לתקשורת אף יותר ממילים. למד ארכיטקטורה ב"פראט", ניו-יורק, אף כי ידוע רק על עבודה ארכיטקטונית אחת שלו: תיאטרון פתוח, אותו בנה עם פאולו סולרי מ-676 עמודי טלפון. הוא תיכנן ובנה תפאורות לתיאטרוני אוף-ברודווי (בעיקר "אופן תיאטר") והמשיך לעבוד עם מופרעים שכמה מהם המשיכו לשחק בלהקתו. להקה זו, byrd_hoffman school of byrds"", ייסד ב-1969. תחילה עסק בעיצוב סיטואציות קצרות, הדומות יותר להפנינגס מאשר לתיאטרון. מתוכן פיתח את מחזהו הראשון, "מלך ספרד", אותו הרחיב ב-1962 ל"חייו וזמניו של זיגמונד פרויד". ב-1970 הציג מחזה אילם בן שבע שעות, "the deafman glance", על הזיותיו של ילד אילם. בקיץ 72 העמיד בפסטיבל שיראז באירן מחזה בן שבעה ימים, אותו קיצר אח"כ ל-24 שעות ועיבד להצגה בתיאטרון בשם "overture". גירסה אחרונה (12 שעות) למחזהו האילם העמיד ב-1973 בניו-יורק, בשם "חייו וזמניו של יוסף סטאלין", ומאז הוסיף אלמנטים של מחול למחזותיו הבאים: "מכתב למלכה ויקטוריה" (1974, פאריס), "the value of a man" (1975, קופנהאגן) ו"אינשטיין על החוף" (1976, אביניון). פיליפ גלאס, שחיבר את המוסיקה לאופרה, הוא בוגר ג'יוליארד. כתב עם ראבי שאנקר מוסיקה לסרט, ועובד עם להקתו מאז 1968. עבודותיו האחרונות: "מוסיקה ב-12 חלקים" (1974) ו"מבט אחר על הרמוניה" (1975).

בעיתונות נכתב כי המיוחד בתיאטרון של וילסון הוא תפיסה חדשנית של התנועה והסיפור. אם המקובל בדרמה הוא קיצור וזירוז של מהלכי זמן ועלילה למסגרת ההצגה המקובלת, הרי הוא עושה ההיפך בדיוק: מאיט תנועות עד אבסורד, מושך את הזמן, מעמיד תמונות, תנועות וצלילים בצורה חופשית ואינו טורח לבנות עלילה מתפתחת. במקום זה הוא מדגיש תנועה או תמונה ע"י חזרה או הצגה במשך זמן ארוך. אורך המחזות משפיע כמובן על תפיסת המתרחש.

לאופרה זו ארבע מערכות, כשביניהן חמישה "משחקי ביניים" ("משחקי ברכיים", לפי המחברים). במערכה הראשונה שתי תמונות ("רכבת״ ו-״בית משפט״); בשניה שתי תמונות ("שדה וספינת חלל" ו- "רכבת לילה"); בשלישית שתי תמונות ("בית משפט/כלא" ו- "שדה וספינת חלל"); וברביעית שלוש ("בנין/רכבת", "מיטה" ו- "ספינת חלל"). ארבע דמויות ראשיות (שתי נשים צעירות, זקן וילד) ו-14 שחקנים-רקדנים מלווים, המהוים אף מקהלה, שמונה נגנים (3 אורגאנים, 3 כלי נשיפה, כינור וקול).

אל הבחורות על הבמה מצטרפת המקהלה, שחקנים ושחקניות לבושים כולם במכנסי גבר ארוכים ורחבים, חולצות לבנות קצרות שרוול, כתפיות ונעלי התעמלות. לאחר זמן ארוך, כאשר מלמולי השתיים והמקהלה הופכים למעין טראנס (למעשה המלמולים הן הספרות אחת עד שמונה באנגלית, וטקסט שנכתב בחלקו ע"י השחקנים ובחלקו ע"י כריסטופר נובילס, נער אוטיסטי מחניכיו של וילסון), מתרומם המסך מאחוריהן ומתגלה תפאורה מרהיבה: פלטפורמה מוגבהת על רקע שמים אפורים.

התזמורת מנגנת מוטיב חוזר קצבי ורועש, על הפלטפורמה עומד ילד וזורק מדי פעם מטוסי נייר על הבמה. אחת משתי הבחורות (ליסינדה צ'יילדס, רקדנית אמריקאית) מתחילה לנוע הלוך וחזור באלכסון, מפינת הבמה הימנית, בצעדים מהירים ובנפנוף זרועות. מאחוריה נע לאיטו לרוחב הבמה קטר, הפולט קיטור, כאשר מדי פעם יורד פס אור במרכז הבמה, והוא חוזר על עקבותיו.

במקביל מופיעה רקדנית נוספת. היא חוצה את הבמה לרוחבה בצעדים מדודים. שחקן נוסף עומד בפינה ונראה כמשרבט נוסחאות על לוח בלתי נראה. שלושה רקדנים מרימים מן הרצפה משולש גדול, עשוי חוט ונושאים אותו בזהירות אל מחוץ לבמה. קטע זה, כוריאוגרפיה אישית של צ'יילדס, הוא מזהיר. הוא נמשך למעלה מ-20 דקות, תנועותיה החוזרות ועייפותה המתגברת סוחפות את הקהל למעין טראנס.

פועלי הבמה בונים את התפאורה לסצינת המשפט – חלקים מודולריים מעץ ומתכת, כשבקידמת מרכז הבמה מיטה ענקית מוארת. השחקנים כולם נכנסים באיטיות מפתיעה, כשבידי כולם שקיות נייר חומות. חבר המושבעים על הבימה משמאל; ארבעה "צופים" נכנסים בצעד אחיד ויושבים על שני ספסלים מימין, כשאחד מהם קורא ללא הפסק בספר ומניע בראשו; שתי קצרניות נכנסות. מתיישבות באיטיות ושולפות מתיקיהן אבזרי כתיבה בלתי נראים; עד ועדה תופסים את מקומותיהם על הדוכן מימין לכס המשפט, עורכת הדין משמאל. נכנסים השופטים – כושי זקן וילד, בפיאות נכריות וגלימות. בהתיישבם מאחורי השולחן נראה הילד גבוה מן הזקן.

בין הבימה לתזמורת שבתחתיתה, מתיישב נגן כינור, מאופר בדמות אלברט אינשטיין. הוא מנגן סולם הרמוני חוזר והמקהלה משמיעה וריאציות על ספירה, תוך הדגמת פעולות שיגרתיות בבית משפט. מפעם לפעם יורדים אביזרים נוספים מן התקרה. השופטים מתייעצים ביניהם מפעם לפעם, וחוזרים לספריהם.

לפתע נפסק הכל. כולם נוהרים אל קדמת הבמה ומוציאים משקיותיהם ספלון קפה פלאסטי וביסקוויט, אוכלים ושותים באיטיות. אחר חוזרים למקומותיהם והפעילות נמשכת. לאחר למעלה ממחצית השעה קורא השופט את פסק הדין. בקטע פארודי הוא מספר בשבחן של בנות פאריס, מן התקרה משתלשל מסך גדול, עליו מצויירת בחורה עירומה, ה"נוחתת" על המיטה הענקית.

"משחק ביניים". הכנס ממשיך לנגן סולמות חוזרים ושתי הבחורות ישובות הפעם על שולחנות עץ ומתכת גדולים וממשיכות במלמוליהן.

מערכה שניה – תמונה ראשונה: "שדה וספינת חלל". קטע מחול, במרכז בחורה הסובבת סביב עצמה. מקיפים אותה חברי הלהקה בתנועות רחבות וחופשיות. התנועות הכבדות ואינן מתוחכמות (השחקנים ברובם אינם מקצועיים). התזמורת מפתחת את מוטיב הרכבת מן המערכה הראשונה.

תמונה שניה: "רכבת לילה". תפאורה קיטשית עשויה קרון אחורי מואר של רכבת  על רקע שומם, פס ירח מעליו. על מרפסת הקרון גבר ואשה, הוא בחליפה והיא בשמלה לבנה. שניהם בליווי שני קולות, מקהלה וחלק מן התזמורת משמיעים מוטיב חוזר של ספירה. לעיתים הם משתתקים; הוא מביט בשעונו והספירה נמשכת, לעתים הם מתקרבים זה לזה ואחר כך משתתקים. לאחר למעלה ממחצית השעה הם נכנסים אל הקרון ונראים בחלונות המוארים, כשהיא מכוונת אקדח אל ראשו. המלמול נפסק.

תמונה נוספת. אותו קרון, קטן בהרבה ומרוחק. בחורה נמוכה עומדת על רגל אחת כשהקונכיה צמודה לאזנה.

"משחק ביניים" – מקהלה א-קאפלה. שתי הבחורות עומדות לפני לוחות גדולים ומדגימות לחיצות על כפתורים. מנורות קטנות הקבועות בלוחות נדלקות בצורות מסויימות. שוב מתגלה תפאורת בית המשפט, אלא שעתה בתהליך מהופך. השופטים במקומותיהם מקדימים את שאר הנוכחים, הנכנסים לאיטם. העדה בשמלה לבנה. הכל קפוא, שום פעילות אינה מתרחשת לפתע קם השופט-הילד ועוזב את מקומו. כל אשר נמצא בחצי הבמה הימנית יוצא לאיטו, במקום האביזרים יורדים סורגים מן התקרה, הסוגרים את מחצית הבמה.

כלא ובית משפט.

בכלא אסיר ואסירה. בחלל בית-המשפט שעמום, כאשר העדה נשכבת על המיטה ומתחילה לספר ספור חוזר ממולמל: היא היתה בסופרמרקט ממוזג האויר וראתה בגדי ים צבעוניים, שמאד חשקה בהם, אלא שנזכרה שנמנעת היא מללכת לחוף. על כן היא חוזרת במשך כ-20 דקות, תוך כדי קימה והחלפת בגדיה בצורה מתוחכמת על הבמה (בעזרת בגדים שנמצאים על גופה) לשמלת קוקטייל וחילפה גברית. שולפת תת-מקלע ומכוונת אותו אל הקהל ואחר קושרת עצמה באזיקים. האסירה בתא מחקה את תנועותיה. היא עוזבת את הבמה, ועורכת הדין מבצעת שיחזור בעזרת האביזרים שהשאירה אחריה. מאוחרי מסך שקוף היא מתגלה שוב, ישובה על דוכן העדים ומספרת ספור אחר, תוך דיקלום משיריה של קארול קינג. התמונה  הבאה – שוב קטע מחול  – "שדה וספינת חלל", בלווי ששה קולות, כינור ואורגן. העקרון דומה לקטע המחול הקודם, הז'סטות רחבות, אך לעתים ניכר בהן יותר תיכנון. מספר הנוכחים על הבמה משתנה בכל רגע.

"משחק ביניים" מרשים: שתי הבחורות שוכבות על שולחנות זכוכית ומבצעות תנועות פיתול. לעתים הן נראות כעומדות ליפול. המקהלה תחתיהן מלאה בספירה, והנה שולפים חבריה מברשות שיניים ומצחצחים שיניהם ואחר מוציאים לשון לקהל. 

מערכה רביעית ואחרונה. בניין לבנים דמוי כלא, מצוייר בדיוק בכוון הפרספקטיבי של עמידת קרון הלילה. בחלון הגבוה דמות מבצעת חישובים על גבי לוח בלתי נראה. אנשים מתקבצים לאיטם מתחת לחלון, צופים בשתיקה, ואחר חוזרים ונעלמים.

תמונה שניה. פס אור גדול מונח על הבמה (המיטה מסצינת המשפט). בחושך מוחלט, ולאט לאט, מלווה בקול אחד ובאורגן, הוא מתרומם למצב אנכי, אחר למעלה, אל התקרה והחוצה. אורך הסצינה כרבע שעה.

התמונה האחרונה של ההצגה היא הספקטאקל, וזכתה לצילומים בכל העיתונים. מבנה תאים ענק, לכל אורך, רוחב וגובה הבמה, ובו חמישה עשר תאים, כשבכל אחד לוח מואר. חברי הלהקה והתזמורת נמצאים במבנה, ונראים כמטפלים בלוח מכשירים. מתחתית הבמה עולה כלוב זכוכית, בראשו ציור-שעון ובתוכו הילד. במאוזן נע כלוב נוסף לרוחב הבמה ובו בחורה. לעתים הם נפגשים באויר.

המוטיב המוסיקלי הוא זה של הרכבת במערכה הראשונה. הרקדנית רוקדת לפני המבנה בחושך, כשפנסים בידיה. באלכסון לרוחב הבמה נע לאיטו טיל פלאסטיק לבן על חוט. מתוך שתי כיפות פלקסיגלאס בקדמת הבמה מגיחות שתי הבחורות מ"משחק הביניים", מתקדמות קמעה וכורעות בתנוחת קונכיה. אוטובוס, נהוג בידי השופט הכושי, מגיח מימין הבמה. הוא ממשיך בסיפוריו על נשות פאריס, ומתאמן בשפה הצרפתית. השתיים מתישבות על ספסל וממתינות לו, תוך מלמול ספירה. זהו "משחק הביניים" האחרון, אשר נועל את ההצגה.

הקהל שצפה בסבלנות במשך כל חמש שעות ההצגה, מקבל את הלהקה והיוצרים בהתלהבות רבה. מה מיוחד בתיאטרון של וילסון?

השימוש באלמנט הזמן הוא מתוחכם ביותר. משך הזמן הארוך של כל התרחשות, האיטיות והפירוט, יוצרים אצל הצופה מין מתח של ציפיה, עם הבחנה בפרטים דקים ביותר, אך אורך ההצגה יוצר עייפות מסויימת, דבר שדורש מאמץ עיקוב חזק יותר. כמה תמונות היו מרשימות ביותר: הכוריאוגרפיה והתנועה בקטע הקטר; המשפט הראשון, בו נעשתה עבודה מעולה של תנועה ודימוי; "משחקי הביניים", עם שתי דמויות על הבמה; ובעיקר-המוסיקה המצויינת, אשר "העשירה" מוטיבים "עניים" והפכה אותם לעולם מלא וסוחף. השימוש בטקסט "מקרי", החזרות על משפטים "סתמיים" המקבלים תוכן בעצם החזרה, כל אלה הם אלמנטים דרמטיים חשובים. זאת בתוספת עבודת צוות מעולה מחזיקים את האופרה על פני זמן כה ארוך, ללא הפסקה.

כאשר נעות דמויות בודדות על הבימה, מרשים הדבר תמיד בחישוב וביכולת האישית. החלוקה היסודית לדמויות מפתח ודמויות משנה, החוזרות בהרכבים ותפקידים שונים, החזרה והפיתוח של מוטיבים-כל אלה עשויים היטב. אך ישנם פגמים בולטים. בערך במחצית ההצגה, לאחר שהושג מתח הצפיה באמצעים "פשוטים" (תנועה, קצב, תפאורה ובעיקר-זמן) יורד על הצופה מטר דימויים וסמלים. אלה כוללים הערות על הפצצה האטומית, החברה הטכנולוגית וכו', ההופכות את החלק הזה של ההצגה לנדוש.

תמונת הסיום הספקטאקולרית, עם האפקטים ה"סוריאליסטיים" נותנת כבר תחושה של "over done", כך גם מילותיו של פיליפ גלאס על האופרה: "באופן הכללי ביותר ניתן לומר: האופרה מתחילה ברכבת מן המאה ה-19 ומסתיימת בספינת חלל של המאה ה-20. בין שני קטבים אלה, בתמונות הבודדות וב"משחק הביניים" קורות השתלשלותה של האופרה".

כדאי להעיר שבמקביל להצגה הוצגה תערוכת רישומי הכנה ואובייקט של וילסון בגלריה האופנתית אלגה דרושר. רישומים אלה (עפרון ופחם) אסתטיים ומפורטים מאד. גם האובייקט הפשוט (מעין "כסא" מוגבה, עשוי צנורות מתכת ומשטח עץ קטן) נראה היטב, ואף נותן תחושה מעט "ג'אקומטית".