בעבודות החדשות INSTALLATION PAINTING מהשנים 96-95 מוצעות שתי רמות צפייה.
האחת חושית והאחרת מושגית.
ברמה החושית אפשר להבחין בתחביר של דימויים וחומרים במינונים שונים של דואליות לעומק ולרוחב המרחב הציורי.
ישנו הנראה וישנו הפחות נראה, אפילו הנעלה. ישנה הדמות הבודדה ודמויות ההעתק החוזרות על עצמן. ההדבקה של חפצים על פני המצע והחריטה בגוף הבד. השפה הקריאה ושפת הסימנים ונוסחאות ההטבעה והעתק הזירוקס, מול הרישום הקלאסי והאורנמנט לעומת המרחב הריק.
ציורי "אינסטליישן" אלה חסרים ציר מרכזי ומשקפים את תפיסת עולמי האסתטית מוסרית בהעדפה להציג את האמת בריבוי תוך הבאת הציור קרוב כמה שיותר להוויה הקיומית העכשווית, שאינה נשענת עוד על אמיתות מוחלטות.
ברמה המושגית יש לראות בעבודות מעין שקפים קונספטואלים לאופן בו האדם רואה את הדברים כמכלול, החל במציאות המוחשית גשמית וכלה בקונוטאציות ובאינטרפראטציות שהם מעוררים.
כאן אתם יכולים להבחין בנקל בדיון הכפול בין הנושאים והמבנים לבין שפת הציור והייצוג.
דואליות זו שאני מעמיד מבקשת לעמת עולמות תרבותיים שונים זה מזה, בעיקר האינטואטיבי מול הראציונאלי כמו מזרח - מערב, עממי - אליטסטי, פיגוראטיבי - מופשט, מינימאליסטי - ליטראלי ממשי - אשלייתי.
זה מול זה וזה על יד זה בתוך מסגרות הדוקות שאך מאוששות את פיקצית הלכידות מחוץ למרחב הציורי הנתון.
מימד נוסף שהעבודות מבקשות לבחון הוא הסתירה שבין האמנות כדבר מסחרי בורגני לבין היותה אוונגארדית ומוסרית.
בבקשי זאת השתמשתי בשפת המסמנים המרוחקת והמורכבת, בכדי להימנע בכוונה פוסט-מודרנית מפאנאטיות. כלומר לנסות ולגשר בין שני אגפי הסתירה, ולעשות ציור שהוא גם סחיר וגם אוונגרדי.
המסמן הראשון שבחרתי בו, הינו זה של דימוי עובד נקיון עירוני. לעיתים בהעתקת זירוקס ולעיתים בהקרנה ישירה על הבד.
דימוי זה מסמן מצב ומעמד חברתיים. איש שוליים אנונימי מנקה את החצר האחורית של החברה הישראלית, המפנה גב לעיסוקים חיוניים רבים כמו נקיון, בניה, חקלאות, ואפילו תרבות וחינוך.
המסמן השני הינו צעירה בתהליך התפשטות - התלבשות. התלבשות תמיד במעורפל, הצבעה מחד על נושא נדוש בתולדות האמנות ומאידך רמיזה על הבדידות האורבאנית האוחזת דווקא באשה הצעירה. סמל הפיתוי, הפריון והפריחה.
גם כאן הנשים הן אנונימיות, עומדות על הגבול הדק בין מודל אמנות לאובייקט הצצה פורנוגראפי.
המסמן השלישי הוא הפורטרטים. אלה העצמיים כצופה בצופה, ובאותה עת נצפה על ידו. ואלה המצוטטים מיצירתו של האמן לוסיאן פרוייד.
האחד של הצייר פרנק אוורבך והשני של אשה אנונימית. האחד ציר מוכר ומכובד והשניה - אשה מן השורה המקבלת מעמד הירואי של מודל ציור.
החיבור שיצרתי ביניהם מתכוון גם להצביע על נושא אחר חשוב בתולדות האמנות. גבר ואשה - יוצר וחומר.
המסמן הרביעי המופיע בעבודתי ומסכם אותה הוא מרכיב השפה, המילה, המספר והנוסחה - זוהי שפה בתוך שפה ועל שפה כטקסט נוסף לטקסטים הוויזואליים והנוסחה האחרים.
במימד האינטרפרטציות אני רואה בעבודות אלה דיון בשאלת מהותה ותפקידה של האמנות.
אני מעריך שקהל היעד שאני מבקש לדבר אליו הינו רב תרבות פלוראליסטי, שאינו חושש להתעמת עם השונה והאחר.
כמו כן ביקשתי להראות שיש עדיין בכוחו של הציור לרתק כשפה עכשווית ומעודכנת, שאפשר לחשוף בעזרתו פינות אפלות אודות צרות האופקים שלנו כחברה וכפרטים. גם כשמדובר בנושאים כמו צבעוניות רועשת, סמלי דת או תרבות אחרים, שפה זרה, עירום נשי או גברי, או כל נושא שמערער את יציבות קפאוננו.
אפריל 1996
