Using the photographic apparatus to document relationships into reality

תקציר

"אם תצלמו – אין זו אגדה" הוא פרויקט מחקר עם ודרך אמנות אשר בחן את הפוטנציאל של הצילום ככלי ליצירת קשרים אנושיים תוך כדי תיעודם. דרך שלושה פרויקטים – "18" שנוצר בשיתוף עם עבד אלסלאם סבע, "30 קומות" שנוצר עם פרג' סרור ואיגור אליושין, ופרויקט השתתפותי בשם התערוכה שצולם עם 77 משתתפים – נבחנה האפשרות להשתמש במצלמה כדי לייצר מציאות חברתית חדשה, אינטימית ומשחקית.

המחקר נולד מתוך התבוננות בתופעה שהעסיקה אותי גם בחיי האישיים: ההתמודדות עם אובדן קשרים בין עמיתים, תופעה מוכרת במסגרות לימודים ובחיים הבוגרים בכלל, בהם המעבר ממסגרת אחת לאחרת כרוך לא פעם באובדן קשרים קיימים. בשלב הראשון של המחקר, ניסיתי ליצור "נוכחות צילומית" של עמיתיי דרך צילום חזרתי, אך התברר כי צילום לבדו אינו מצליח לתפוס את מהות הקשר בינינו.

מגבלות הכיוון הזה הביאו אותי לחקור כיצד ניתן להפוך קשרים בין עמיתים לקשרים אישיים של חברות, מתוך יצירת פעולות בין-אישיות\אמנותיות משותפות שערערו על התבנית המימסדית של פעולות צפויות בין עמיתים, וגם את הא-סימטריה בין צלם למצולם, תוך מעין "דה-מקצועיזציה" של תהליך הצילום שתיעד את הפעילויות. כך, ב-"18", תחת "עין" המצלמה, עבד ואני התחבקנו כל פעם שהתנגשנו כאשר הלכנו בסטודיו עם עיניים עצומות, כדרך לתרגל תפיסה של האחר כעוגן ולא כמכשול במצב של אי-ודאות ופגיעות. ב-"30 קומות", פרג' ואני צילמנו אחד את השני בכל קומה של הבניין, כאשר המצלמה הייתה בתפקוד אוטומטי והמרחק של הצילום נקבע במגע של הידיים שלנו. הפרויקטים הללו איפשרו לנו לשחק עם המציאות כדי ליצור לה אלטרנטיבות מבוססות על קשר אישי, אך נשאלה השאלה האם תהיה אפשרות בשבילי לחזור לעמדת ה"צלם".

השלב השלישי, שהתקיים לאורך חודש במסגרת תערוכת ה-MFA במאי-יוני 2023, התבסס על סטודיו פתוח בו ביקשתי מעוברי אורח להצטלם עם אנשים זרים בצילומים "משפחתיים". המשתתפים נשאלו כיצד היו מגדירים את הקשר ביניהם אילו היו משפחה, ונוצרו רגעים של קרבה, משחק וסקרנות. התהליך לווה בכתיבה רפלקטיבית מצד המשתתפים, והמחקר ניתח את הדינמיקה שנוצרה: אינטימיות כמעט מיידית, חיוכים אותנטיים (לפעמים של ביישנות), והזדהות רגשית עמוקה.

המחקר נשען על מושג "אסתטיקת היחסים" של ניקולא בוריו (Bourriaud, 1998, 2001), הרואה באמנות אמצעי ליצירת אינטראקציות חברתיות ולא רק חוויה אסתטית. העבודות מתכתבות עם הרעיון של בוריו שאמנות יכולה לשמש כמעין "שולחן עריכה אלטרנטיבי" למציאות, כלומר, פתח להתערבות בה. הן מתכתבות גם עם ניתוחיו של פייר בורדייה (Bourdieu et al., 1965) על הפונקציה החברתית של צילום כשיקוף וחיזוק של קשרים חברתיים, במיוחד משפחתיים. בנוסף, ניכרת השפעה כוריאוגרפית של פינה באוש (Pina Bausch), במיוחד בגישתה לתנועות יומיומיות כבסיס ליצירה אמנותית, והשימוש שלה בשאלות ככלי ליצירת חוויה שיתופית.

בהתייחס למדיום הצילום עצמו, המחקר איפשר לי לבחון איך מערכת הצילום (the photographic apparatus, ראו Burgin, 2018) יכולה לשמש לא רק לתיעוד אלא גם ליצירת מציאות – מרחב בטוח שבו זרים יכולים להפוך, ולו לרגע, לקרובים.