כאשר הבל ערך את התצוגה הראשונה שלו (הגשת המנחה שנתקבלה על-ידי האלוהים) הפך קין להיות האמן הבלתי מובן הראשון. מאז דנים על ציור אחד במונחים של ציור אחר, על העבודה שלי דנים במונחים של זריצקי. ארדון, פלדי או אנדי וורהול. עבודתם שלהם לעומת זאת נשפטת לפי קריטריונים של כנסייה. מונדריאן, וורובל או קליי. מסתבר כי המשמעות של אותן "עצמי" שצופים מחפשים למצוא בכל אמן היא פרובלמטית כיוון שמחפשים כל "עצמי" ב"עצמי" של מישהו אחר.

אם מה שאמרתי עד כאן יש לו הגיון מסוים או בכלל לא, אין בזה כל הפתעה, שהרי אני מנסה לענות ״תשובות לעורך" ולמלא חלל בירחון אמנות (אם אכתוב על אמנות בדרך שאני רוצה, העורך, ללא ספק, לא ידבר איתי.) ובכן, בסדר. כל הנ"ל היה תרגיל התחממות. והרי תרגיל התחממות אחר:

תאר לעצמך שאני מתחיל לכתוב על דף נייר נקי במחשבה אפלה על אמנות. אל תשכח שאני כותב בדיו, שבודאי תוחלף לסרט של מכונת כתיבה. אחרי שיובטח לנו שהכל נקי. אלגנטי למופת וראוי לתצוגה: פעולה, מבנה, כוונה, הסדרת האי-סדר. קצב. כל אלה צריך שיהיו בהירים למחשבה. בהירים על הנייר. ובהירים לקורא. אם זה לא בהיר אני לא צריך להעלות את זה על הכתב והקורא לא צריך לטרוח ולהמשיך לקרוא. אך איך אפשר לשמור על דברים באופן ברור ובהיר? אם אני אומר אותם בין גניעות של בירה, מסוגל לענות לשאלות כמו: האם אתה אוהב את רנואר-האם אז זה מביך פחות? הכל מתחיל ונגמר במה שאני אוהב ולא-אוהב. אני אוהב לשחק עם עצמי באמבטיה. נשים עם שדיים גדולים, לחשוב שאני גאון אבל יודע שאני היחיד היודע זאת. ישבנים עגולים של ילדות בנות חמש עשרה, הנדל, בך, דיזי גילספי, אריק אינשטיין. בלה לרגרסי. אורי גלר.

בכל זה נעדר, כגורם מנחה. מכניזם חושב. כאשר אני כותב זאת. אני מוכרח לשים עין על קומי לשמור על שווי משקל, לבקר משך של נושאים, אורך משפטים. נעשה לי קר כשאני חושב שהציבור יקח מה שהוא רוצה ממה שאני כותב וישאיר לי את מה שהוא לא רוצה. ומה שהציבור יקח יהיה זה שמלכתחילה מתאים לדיעות שלו, כמו למשל, דעתו על אמן האבנגרד או דעתו עלי.

האם זה יעזור אם אכרע על ידי וברכי? לא. הציבור עדיין יקח מפה מה שהוא זקוק לו פחות וישאיר מה שהוא זקוק לו יותר. בסדר. מרגיש טוב אחרי שגמרתי שתים או שלוש כוסות בירה, מרגיש טוב עם אידיאות יומרניות כמו האם אני אוהב את רנואר? או מה זה אמנות?

בשלב זה כבר מרגיש כמו אחרי כמה כוסיות ויסקי, שני סיגרים וגולש טוב שאשה חדשה בישלה בשבילי ואחרי שיחה קצרה וכמה פיהוקים--זמן ללכת למיטה, ואני זוחל אל תוך מיטתה. תן להמשיך עם איזה תרגיל התחממות: זכור שאחרי שהכל נקי. מגובב בתוך מכונת הכתיבה. עדיין זה צריך להיות מועבר לטורים מודפסים. מותאם בין מודעות פרסומת, מאמרים אחרים, שגם כן משתמשים בטורים מודפסים מלים מתוקתקות, טובות יותר או טובות פחות מאלו שלי. מבחוץ קשה להבחין בין מה שאני אומר ומה שהם אומרים-אלא אם זה נעשה בטופוגרפיה אחרת. ואז, מה השגת?

והרי תרגיל התחממות מספר ארבע: אני אוהב את הצבור. אני מאמין בו. אני תלוי בו. אני לא עושה כל תכניות לעצמי בלעדיו. אוה, הייתי אומר כל דבר שבעולם כדי לקבל את אישורו. אני חולם עליו. הייתי מצייר כל תמונה שהוא רוצה לראות. הייתי בולע כל אגוז קשה שגורם מורת רוח. אני על ידי וברכי.

אני צועק ומתחנן להבנה. האם זה עושה אותי סימפאטי יותר? לא. זה נותן לי להרגיש כמו קין אחרי הרצח.

אין זה מספיק. משהו, שמגיע רחוק יותר, צריך שיהיה. ככה אני מנסה שוב תרגיל התחממות. מספר חמש :

ג'ון קייג' הוא אחת המוחות הסובטיליים ביותר של ימינו. בהסגת גבול של ההיסטוריה – השאיר אותנו לעמוד מול העולם בחושים ערומים. הוא הגדיר שקט כרעש לא מתוכנן ואת הרעש כקולות לא מאורגנים. קייני מעמיד עולם דמוקרטי מוחלט של הרוח. עולם של פעילות טבעית-בו מובן שהכל נקי. אין טעם טוב או רע. טעות היא בלתי אפשרית, כי איך כל עקרון ועין כל תכלית.

לקורא, לקבל זאת, האם זה יעזור אם אכרע על ידי וברכי? האם זה יעזור אם אדבר על בארים, מלונות, כביסה תלוייה בשורה, על שתיינים, זונות. חיילים גלמודים, בתים ישנים. תחרויות סוסים. הסמטה בה נערות קטנות בובות בראותן את אהוביהן דופקים אשה אחרת? כל מי שזקוק לרומאנסה הזאת של "חיים אמיתיים״ לא יצא עדיין מחיתוליו. ולי נדמה כי למרות הויסקי והסיגאר – אני במיטה הלא נכונה. אבל בסדר. בואי איך שלא יהיה.

הנה תרגיל התחממות מספר שש: האם זה יעזור לי לדבר במישרין, כמו "הגששים" – אוטוסטראדה! אדם משליך עצמו על הרצפה, הוא מנסה לקרוע את המגבת סביב צוארך. רק לפני רגע ניגב את משחת הגלוח מסנטרו. עכשיו הוא נאבק על הרצפה, פניו ומים והוא יורק זבובים מפיך כמו בירה. הוא מושלך שוב ושוב על הרצפה. ילדתו הקטנה מתבוננת בו. היא מבוהלת מאד, אבל עומדת צייתנית ליד השולחן. היא מגיעה לסכין הלחם הגדולה ופורשת את הככר. כשהיא שוכחת את עצמה היא מניעה את הסכין הנה וחזרה והנה וחזרה. האיש על הרצפה סחוט. ההיאבקות שוככת מעייפות. הילדה יורדת מהכסא הגבוה ומצטדקת: "עלי ללכת, אני מאחרת, לטלפן לאמא?" האיש יורה בה מבטים של תמהון פראי. מזועזעת. הילדה הקטנה ממהרת לצאת את החדר כשהיא טורקת את הדלת שחוזרת בחריקה איטית. הילדה לוקחת שני צעדים אחורה ומנסה לסגור את הדלת, אבל בשומעה את הרעש החנוק היא רצה במורד המסדרון אל הרחוב. הספרים מתחת לזרועה והיא רואה חבר לכיתה. "הלך עודד יש לך את השיעורים בהיסטוריה?" "הקשיבי, מיכה אמר"... "אני לא סומכת על מה שמיכה אמר," מפסיקה אותו הילדה. מה אני יכול להגיד על העבודה של דנציגר, על העבודה שלי, על העבודה של מאירוביץ. מה אני יכול להגיד שבאמת יגע בקורא.

לפני זמן מה חבר שלי הופיע ברדיו. צייר, צייר טוב, אדם זקן הופיע ברדיו. הוא דבר על עצמך על הרעיונות שלו. הוא רצה להישמע חכם. הוא היה בודאי קצת עצבני. כל אחד רוצה להישמע חכם. הוא דבר כאילו הוא מכין מתכון לעוגה. על כמה מהדברים שאמר הוא חזר אתי שבועות אחדים לפני כן. הדברים שהכין יצאו קצת אחרת. אולי מפני שלא הקשיב לעצמך. הדקדוק היה רע. הוא רצה להזכיר אחרים מעמיתיו. בסוף שינה את דעתו. הוא אמר דברים כמר: ...שום כאב אינו סוף של הרגשה. מחשבות יפות אף פעם לא נשארות. אדם נולד אידיוט ומת גאון. או האם אמר אדם נולר גאון ומת אידיוט. הוא אמר שהוא אוהב צבע שמן ולהכין בדים, הוא אוהב טבע, הוא אמר שבעל המכולת שלו הוא יותר אמן מאשר הרבה אנשים שתולים במוזאנים. הוא התאונן על מה שקורה במדינה, אבל שאינו יכול להתערב בפוליטיקה. הוא שונא ציירים אחרים. לא איכפת לך על הרבה דברים שהיה איכפת לו כשהיה יותר צעיר. עכשיו הוא עובד לבד וזו דרך קשה מאד. הוא עכשיו אוהב את האמת ופוחד מהמוות.

אני יודע שהוא שיקר. הצייר הזקן לא פחד מהמוות כמו שפחד מהחיים. לא היה קשה לו לצייר, זה כל מה שנשאר לו. הוא לא מתגעגע לציירים המתים. הוא היה שמח לקבור אותם. הוא עכשיו שונא את הצעירים. הוא לא מעוניין באמנות חדשה, הוא מעוניין ללכת למוזיאון לראות את התמונה שלו תלויה שם. הוא התבייש להזמין ציירים צעירים שהאמינו בו. כי היו לו הרבה שטיחים פרסיים על הרצפה ובקבוקי תרופות במגירה. הדבר שבאמת איכפת לו הוא הרופאים שלו. הצגת הרדיו נגמרה במנגינה. יש דרכים מסויימות לעשות דברים, לשים בנזין (במכונית), לטגן ביצים, לדבר על כדורגל, לפלרטט עם מלצריות. לבקש הלוואה מחבר. אם אתה לא עושה זאת כמו שצריך-זה כאילו לא עשית זאת בכלל.

תרגיל התחממות אחרון. אם זה לא עובד בשביל הקורא, שום דבר שאני אומר (כותב) לא יעבוד. אדם מכה את בנו שתים עשרה שנה. כל יום הוא מוציא את השוט ושם את בנו על הכסא. מסיבה זו או אחרת הוא מוצא לנכון להכות את בנו. הילד צורח. האיש צועק וככה זה הולך. עד שיום אחד, הילד רכון על הכסא והאב מרביץ בישבן של הילד ברצועות שלו. הפעם הילד לא מוציא הגה. הוא פשוט שקט. הוא מונח שם ואתה יכול לשמוע את הרצועה על העור, הצלפה, הצלפה, הצלפה. האב מפסיק את ההצלפות מזועזע על ידי הקול.