על גבעה במרכז הרצליה מוקם והולך בנין רב מידות: ״יד לבנים״ ומוזיאון עירוני לאמנות.

הבנין תוכנן ע״י האדריכל יעקב רכטר.

שטח הבנין על אולמיו, חדרי עבודה וארכיון המוזיאון כ־600 מטרים מרובעים.

הבניין נבנה כולו בטון חשוף, הנראה כמקשה אחת, ללא טיח חיצוני וללא כל ציפוי אחר, ללא חלונות בקירות (אור עליון מבעד לקשתות בתקרות). קירות הבטון צומחים מן הגבעה, מזדקפים באטימותם, ונרכנים פנימה ככפות שלובות או כעלי כותרת והם המשווים לבנין מבע של התכנסות.

ליד הבנין – אמפיתיאטרון ל־400 מושבים הבנוי גם הוא בטון ומושבי שיש בחצי פרסה לקראת במה עגולה בתחתית המבנה.

סביב הבנין ינטע גן.

הכניסה לבנין מצפון, במעלה גרם מדרגות לחצר פנימית ורחבת ידים, המגבהת עשר מדרגות, והחצר בין קיר הבנין ובין חומה התוחמת אותה מימין ומוליכה בפניה של 90 [מעלות] לאולם הכניסה מבעד לשערי זכוכית ומשם גרם מעלות שני המוליך ופונה אל אולם ההתייחדות, אולם התכנסות, אולמי המוזיאון, ספריה וחדרי עבודה.

הקירות הפנימיים באולם הכניסה וחדר ההתייחדות וחלק של אולם ההתכנסות עשויים בטון חשוף.

בתוך המוטיב הכללי של הבטונים שולב נושא התבליט הפיסולי על פני החומה המלווה מגרם המדרגות הראשון שארכה 25 מטרים וגבהה 2,5 מטרים ההופכת אחר הכניסה בפתח הזכוכית לכל רוחב פתח האולם, (12 מטרים) לקיר פנימי שארכו כ־10 מטרים וגובהו 3 מטרים והוא פנים אולם הכניסה. סך הכל כ-100 מטרים מרובעים תבליט. חומת החצר נתונה לחלופי אור וצל לפי שעות היום (פנים מזרחה וצפונה). הקיר הפנימי מוצל לעולם ומואר בתאורה פנימית עליונה וחליפות צלליו בהתאם ונתונים להכוונה.

(הצללים והטקסטורות הם ממרכיבי שפת התבליט). ברוח הבנין, עם כניסה ראשונה, מתגלה לנכנס המתרחש בתבליט, אשר צריך להביאו למצב של הקשבה, להתבוננות, להקרנת המתחים וההרפיה. בבנית התבליט נלקחה בחשבון הציפיה כי שפת היצירות תובן גם כאשר שפת האמנות תצעד לעתיד וישאר מרחב לדמיון, לאסוציאציות, מבלי להיות זרה מדי ומנותקת.

נתנה תשומת הלב, במידת האפשר, לציפיה, כי הכרסום של הבטון בהשפעת הזמן והאקלים (גשם, רוח, קורוזיה, מלחי אזור חוף הים), לא יגרעו מערך הטקסטורות וממבען, אלא עוד יוסיפו את הפטינה של הזמן על פני האבן.

בעבודת תבליט זאת עמדתי בין הרצון האגוצנטרי לחיות חיים עצמאיים ובין הכרתי ללוות את המבנה, לתת לווי לנכנס אל הבנין ואל יעודו (בית יד לבנים ומוזיאון עירוני לאמנות), להביא את הנכנס אל הבנין למצב של תשומת לב עוד בעלותו על גרם המדרגות הראשון, להעניק לו את מצב ההקשבה, לפענח את הנכתב עבורו, לקרוא את לוח הרלייף, וכניסה אליו ע"י תנועה שקטה ונמשכת העוברת בהדרגה אל הדחיסות, אל המאבק בין צורות קווים ודמויים, להמשיך לעלות במדרגות לאחר מכן כאשר הקצב של היצירה מרפה בהדרגה והולך ונבלע עם הכניסה לחלל האולם.

ברור גם כי ברצון להביא את הנכנס לאוירת הפנים, אין להביאו לידי שבעה, אין לאטום בו את הנכונות לקראת הבא אחריו.

ביסוד הדחף לטפל בחומר, קיים הגירוי בפגישה עמו, בהבטחה של המסה ההיולית, בהבטחת הגמישות הטמונה בו, התנועה האצורה בגושים הדוממים. ומעל לכל, הרצון והתשוקה לטפל בשטחים גדולים ולהבלע בתוכם; האתגר להתמודד.

הגירוי בפגישה עם גוש הבטון, באפרוריות גווניו היסודיים, הרצון לדובבו, להפיח בו מבע, הם המניע הראשון לחפושי.

כל חומר מתבקש להתבטא בתכונותיו ובמבעיו הטבעיים.

לא להיראות, לא להתחפש, בלא תחליף – עץ כעץ, אבן כאבן.

האבן המלאכותית, הבטון, מעמידים לרשותנו מגוון אפשרויות של לישת החומר, של הנגיסה בו. אפשר לקבוע את צפיפותו, ליצור את גווניו החיצוניים, להעמיק טונים בטקסטורות שונות ומתחלפות. לנצל את הניואנסים בחזותו, ליצור משחקי אור וצל.

לשתף את התאורה, לקבוע את זוית נפילת האור.

לראות את השטחים המפוסלים בהשתנותם עם שינוי כיווני האור, לראות את משחק קוי המתאר כתוצאה מכך.

לקבוע את ממדי הפרטים, הקומפוזיציה, יחסי השטחים והקווים, התנועה שבשטח, דחיסות התנועה או הרוגע.

לראות את הנושא דרך העבודה על הנגטיב, את תגובת החומר לחמרים המרכיבים, להכיר את תשובתו של הבטון לחמרים דוחים או ספוגיים, על חמרים מתאחים או נמסים, לחוש את שינוי גווניו בטיפול מימי או יבש, לחוש את הנזילות, את ההתקשות, את ההתנהגות בשמש, בגשם.

לבנות את המירקם בחיפושים אחר השקיפות שבשטחים המצטלבים, את אשליית השקופיות, בחפושים אחר הרב-שיח שבין השטחים, הצורות, הקוים, הזויות, המעגלים וביניהם ובין הקו-התנועה העובר דרך הכל.

דעתי, כי החלקים המעובדים מלאכת אמנות, צריכים לצמוח מתוך המבנה, להיות אורגניים, להיות חלק ממנו. תהא זאת חזית, יהא זה שטח פנימי. עליהם לצאת מתוך הגוש הכללי, לאמור את דברים ולהעלם בתוכו.

אני חושב כי חלק זה של היצירה צריך להיות שותף עם מחשבתו של האדריכל, לא לרוץ לפניו, ולרצות לחיות מעל למבנה הנותן לו את משענתו ואת מסגרת חייו.

אני סבור כי השתלבות יצירתו של האמן בסביבה שבה חי האדם, יום יום, ההופכת לחלק המלוה תמיד, תביא להרגלים של לחיות עם היצירה, לשוחח עמה, לנוח בה, תביא את האדם הגדל בסביבתה לכמיהה ולגעגועים אליה כאשר לא תמצא עמו.