כאמנית אשר התחנכה בשלהי שנות ה- 70 על הרחבת גבולות השפה הוויזואלית וחקירת אמנות מושגית, אמנות אדמה, ואמנות גוף, יצרתי במהלך השנים פרקטיקת עבודה אינטרדיסיפלינרית, רב שכבתית, המחוללת סינתזה של שפות אלו. לתפיסתי, הערך האפשרי לצילום כאמנות בעידן הדיגיטלי, הינו ערך הגהתי, דהיינו, התכתבותו עם מרחב תרבותי של ספרות, מחקרים עדכניים במדע, וטקסטים פילוסופיים על ציר הזמן ההיסטורי, כמקורות השראה. למרות שהשפה המושגית במקורה, הייתה רזה באמצעים אמנותיים והשפה שלי כאמור, מורכבת ומרובדת ומאחדת צילום , ציור ופיסול ומטשטשת את גבולות המדיומים, התשתית המחשבתית, הערגה לדעת והאופן המחקרי בתהליך יצירת העבודות הינן נקודות ההשקעה שלי למדע.

הגריד כולו משקף התכתבות תימתית עם תיאוריית הרשתות הריזומטית שפותחה על ידי הפילוסופים הצרפתיים דלז וגואטרי,[1] בספרם- מהי פילוסופיה 1991. על פי תפיסת הריזום- המציאות הינה כמעין רשת המורכבת מסדרה של אובייקטים המקושרים ביניהם ונפגשים בצמתים. המחשבה הריזומטית מציעה להתבונן במהלכים של שינויים ומטמורפוזות, התהוויות והתפשטות לאין קץ. בזכות מלאכת הצירוף ההומוגנית , מתקבלת תמונת עולם מרובדת, מתועדת וסימבולית במשטח אחד. מחשבה זו ניתנת להשלכה על עבודותי המייצרות מארג רווי של מרקמים חומריים ורשתות גריד רעיוניות ומטפוריות.

בפעולת המבט של הצופה, הנדרש לתהליך של פיענוח וקריאה ויזואלית, עולמות ההשראה הינם טקסטואליים ובאופן אימננטי הסובייקטים המצולמים ומוטבעים במרחבים הנופיים הינם ספרים, ספריות, וארכיונים, דימויים המחוללים מכלול שלם של תודעת המקום. עבודות הקולאז', 'מחווה למנוסקריפטים המדעיים של לאונרדו', מצטטות ומתכתבות עם רישומין המדעיים המקוריים שצילמתי במוזיאון המדע במילנו, בפריסה קומפוזיציונית עכשווית של מבט דרך עדשות ומסכים. הדגש בבחירה היה על שרטוטי העין ותהליך הראייה. ראיית המקום -באמצעות הרטינה, מדגיש את אופן הראייה המושגית/ ראייה תודעתית. שהרי הרשתית היא החלק בעין שממיר אור לאותות עצביים למוח, ותפקידה אינו רק קליטה וגילוי קרני האור אלא התפיסה שבראייה. המידע המתקבל במוח מתורגם לתמונה שאנו רואים.

יצירות הצילום העכשוויות המגלמות את סריקת מפות המקור העתיקות, כצילום הפנורמי שבתערוכה: 'עקבות המלח כמשמרי תרבות', 2016 מכתיבות מחדש ומרחיבות את הנרטיב המקורי בהשאלה ניתן לחשוב על סדרה של פָּלִמְפְּסֵסְט, בדומה למגילות הקלף בהן החדש מתרבד על הקדום שטוטש ונמחק. מפות אלו צוירו ו/או הודפסו כתחריטים מן המאה 16 ועד המאה 19. המפות מייצגות עשייה כרטוגרפית על פיה משרטטי המפות, לא התיימרו להעתיק את המציאות כפי שהיא, אלא ציירו וסימנו את המקומות בהעדפות היררכיות. הגדרת המונח 'מפה', הינו תיאור גרפי של סביבה במובן התרבותי, בהתייחסות לפני השטח הטופוגרפיים, כמו גם, ומבחינתי בעיקר: השתקפות לתפיסת עולמם המגוונת של הכרטוגרפים. חלקם היו גם אדריכלים או אסטרונומים או פיזיקאים. תחומי מחקר הבאים לידי ביטוי באופן הניסוח הציורי והמושגי של המפות

המציאות. בשרטוטי המפות המקוריות נעשה תרגום למציאות, ובמהלך האמנותי והפרשני שלי, מתבקש הפוטנציאל לכינון השפעה על בואתה.

כך גם בצמד התצלומים "תצפית הנצפה": ישנה התכתבות עם התפיסה המדעית כבר בסמנטיקה המילולית שבשם- כתצפית הניסוי במעבדתו, המשפיע בתצפיתו על סובייקט ההתבוננות כפי שחלקיק קוואנטי הנצפה בהווה, מושפע מהעבר ומהעתיד גם יחד. הצילומים הינם עיבודים רישומיים של פסל דמוי טלסקופ. בשימוש הפונקציונאלי של הטלסקופ אדם המתבונן דרך עדשת הטלסקופ מגלה תמונת עולם חיצונית ורחוקה המתקרבת אליו בהגדלה. בפסל הנוכחי דמויי הטלסקופ, ובתיועד מרקמיו בצילום, נוצרת מעין 'מפת טקסטורות מרחבית', מתרחש תהליך הפוך- המכשיר מגלה לצופה תמונת עולם פנימית על גבי העדשה העגולה.

עבודת הדיוקן העצמי כגלגול של עבודות הגוף המוקדמות תחת הכותרת:' חותם-בלו פרינט גנטי' מתמצתת את כל המרכיבים של אופני המבט, ואופני המיפוי- במקרה זה-מיפוי ביולוגי, בתרשים הממוחשב של הדנא-הגנום כסימן לאבולוציה המתבקשת. בדיוקן העצמי האמנית מפנה גב אל הצופה אך מתבוננת בו זמנית במראת הזמן, ובספריית הארכיון העשירה המייצגת את כל הידע והמידע לתוכנית שתהפוך ל-מציאות.

ולסיכום ציטוט מהמאמר: מחשבת הריזום", חיים דעואל לוסקי,

"הריזום הוא הספר המספר את העולם, אך הוא גם עולם המייצר את הספר המספר על העולם, והוא גם ארגז הכלים שבאמצעותו מצליח העולם להפוך את עצמו לספר" [2]

[1] גיל דלז ופליקס גואטרי 1976 Rhizom / גיל דלז ופליקס גואטרי, מהי פילוסופיה 1991.

[2] "מחשבת הריזום", חיים דעואל לוסקי, רסלינג 8 - סתו 2001.