חיוניותה של האמנות בפלורליזם שלה, בגבולות הפרומים של עצם הגדרתה. ככזאת היא נושאת בחובה ניחוחות אישיים ומרכיבים מקומיים שהפוסט-מודרניזם הכיר בהם ואף עודד אותם ברצון לקבל אותם, והבין אותם בלי פרשנות ופטרונות מתנשאים. כך ניתנה לאמנות האפשרות להיות פריזמה אוניברסלית, רגשית ושכלית, לפענוח והבנת חידת הקיום. גם במזרח הערבי בשל כך, ועוד מהרבה סיבות נוספות, משגשגת לה סצנת האמנות הויזואלית בקשר וללא-קשר למה שקרה וקורה בהיסטוריה של האמנות הבינלאומית.

האמנות בחברה הערבית ככלל מתקשה מזה עשורים רבים לחלחל לתודעת הציבור ככלי משכנע לשינוי וקידמה. היעדר חינוך לאסתטיקה ואתיקה, אמנים לא משכילים וחסרי מעוף ומקצועיות, גלריות שמחפשות אך ורק לסחור באמנות, מוזיאונים חובבניים הנשלטים על-ידי באי כוח שמרניים וצרי אופקים, ואספנים שאין להם הבנה בסיסית בחשיבות תפקידם מקשים על האמנות הערבית לצמוח ולהציע הצעה תרבותית עצמאית ורעננה. האמנות הפלסטית הערבית אין לה קיום ממשי בעולם התרבות. יצירות שנמכרות בעשרות אלפי דולרים במקומותינו אינן מניבות מאות דולרים בבמה הבינלאומית, בעיקר בשל שפת ציור וחשיבה מושגית רפויים. האמנות במקומותינו נעדרת קשר אמיתי כנה ואמיץ למה שהיא אמורה לחולל מבחינה אישית וציבורית. תערוכות לא גורמות לשיג ושיח, אינן מקוממות אנשים ומולידה מצדדים. היא יותר בבחינת קרש הצלה אישי למה שקרוי כל כך בקלות דעת "אמן".

האמנות בעולם המערבי חוללה מהפך או לפחות חברה למהפך חברתי ותודעתי במשך המאתיים השנים האחרונות. לעומת זאת, לא הספרות ולא השירה ולא הקולנוע ולא האמנות הויזואלית לא חוללו שינוי כלשהו בחברה הערבית. אפילו התיאטרון של דריד לחאם ונהאד קלעי והקולנוע של עאדל אמאם ולא השירה של מודבר אלנואב לא הסיטו את תוואי הנהר הזועף, שוצף, קוצף בבורותו, בדתיותו, בתפיסתו השלטונית המדורדרת ערכית, בצביעותו, ועוד. מהדרך אל האבדון, וזאת אמרתי כבר בשנות השמונים, מי שלא ראה אז מוזמן להתפלא היום, כי אני יודע שיש המון רב עיוור מלראות עד עצם היום הזה.

בחרתי צייר וציירת צעירים שלמרות הטכנולוגיה והדיגטליות הם מציירים. זוהי בעיני אמירה אוונגרדית חתרנית. צעירים ערבים שלוקחים את הסיכון להביע את עצמם בשפה כה אילמת, מקומטת מזקנה. שניהם האדי חליל ואסאלה חסן בוגרי החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. אסאלה אף ממשיכה את לימוד ההסמכה אם-איי באותו חוג. שניהם בחרו להתייחס לציבורי דרך האישי, מדברים על הוויתם הקיומית משולבת בתהיות הומניות ואוניברסליות, חלומות, ארועים משמעותיים, טאבואים אסורים, דת, מיניות. הכל עובר דרך המסננת האישית ואל השדה הכללי. בשני המקרים האמן לפי לשונם הינו מתבונן צופה ורואה את העולם הסובב אותו, קולט, מבין ומנתח אותו בשפה ציורית רעננה חדשנית והולמת.

אסלה והאדי הינם אמנים עכשוויים מעודכנים מחוברים לטבורה של העשייה המקומית והעולמית. הם חוצבים את זהותם בסלע ומייצגים דור חדש של אמנים ערבים חושבים, מיומנים, חוצפנים ומוכשרים שחלומם נוגע בשמיים והשאפתנות מביכה את המגמות הלוקאליות.

האדי חליל הדרוזי, יליד עוספיה היה שייח, איש דתי, בילדותו, וחי בחברה שזהותה התרבותית, החברתית והדתית לוטים בערפל מביך ומבלבל. בחרתי להתחיל מעבודה בעייתית במיוחד והיא עוסקת בעולם רחוק ושונה מעולמו של האדי. ("בהיותי ילד הייתי אוסף תמונות של הדוגמניות של "ויקטוריה סיקרט" מחביא אותן וממתבונן בהן בסתר, תהיתי אם יש קיום אמיתי לבחורות הללו שנראו לי תמיד כמו בובות חסרות מבע נעדרות חיים"). אחרי שנים של הסתרה והדחקה שולף האדי את הצילומים הללו כדי לדבר על ניצול הקפיטליזם את גוף ונפש הנשים לצרכים מסחריים ("ציירתי אותם באקספרסיביות צבעונית וחומרית כדי להפיח בהן רוח חיים, להחזיר להן את האנושיות") ולמרות זאת, תחושת הניכור, הבדידות, המלנכוליה, מציפים את הציור ששמר את העדר המקום והזמן והפיכתם לשני מרכיבים וירטואלים, זמן מגזין ומרחב כרום. על הקיר מאחור הוא שותל ציור שאף הוא חלון אטום ומחוק ("זהו ציור נוף שתלוי בחדרי" אומר האדי) והוא ניסה לשלב אותו לתוך הציור. מעין תמונה בתוך תמונה, זמן ליד זמן, מרחב ליד מרחב.

מוטיב התמונה בתוך תמונה היא תמה אצל האדי. זהו חלון נוסף המצביע על פיקחותו של האמן למרכיבי העולם שהוא בונה, והיא חוזרת כמעט בכל עבודותיו. בציור מספר 8, "עשתורת"  20/20, אקרליק על בד, 2018, שוב עורך הצייר כמה צילומים ומתיך אותם זה לתוך לזה בשפה ציורית מהירה תקיפה ואינה סובלת טיפולים מיותרים. זהו תרגום סימולטני של צילום ללא עריכה והגהה. הטקסט הויזואלי שמתקבל מחולל יותר אניגמות וסתימות מאשר פותר תעלומות. בחור מזוקן בלבוש צעיר נראה כמו האדי מחבק-מגונן על נערה שזהותה נמחקה. כהגנה שנייה, בידו הימנית, הוא מחזיק דבר מה בצבע לבן. פותח אפשרות שהצייר ממשיך לפעול בציור כאשר הוא דימוי בתוכו. יתכן שבכלי זה צייר הצעיר את הלב מאחוריו. החלל האינטימי לכאורה מתפוגג כאשר אנחנו מגלים את השלט שבו כתוב "תפוסת מקום עד 59 איש", מה שאומר שזהו מקום ציבורי, בר כנראה. רק אז מבינים את הצורך בדיסקרטיות. מעל לשלט הזה ישנה עוד תמונה שהיא גם תלויה על הקיר אצל האדי והיא של פראנס האלס ההולנדי מהמאה ה-17, צייר פורטרטים, כלומר צייר זהויות. בתמונה של האדי נמחק הדימוי של האלס הריאליסט. נשארה שפת התיאור. פרימה שכבת ציור אחת ענייה בנאמנותה למציאות עשירה בדמיון שהיא מעניקה לצופה לצורך במילוי החסר.

גם כאן יש תפיסת מקום וזמן היברידיים.

בציור it seems nothing can go wrong,  אקריל על עץ,  90/150,  2018, זהו מערך מורכב מאד של ציור ופיסול של מלאות וריקות, של קונסטרוקציה וקליפה. הכאוס של הציור מול ועל הסדר של הגריד. שם העבודה נטוע בתוכה. חלק חשוב אך צנוע בפינה השמאלית העליונה ("אני פועל באינטואיטיביות, מאמין בה כחוכמת האמת" אומר האדי. "אני עושה אפקט של פלטה על כל המקריות וחוסר המשמעות שבכך, ואחר כך מתבונן בבלגן ומחולל בו סדר. אני כמו קורא בכוס קפה מוחק דבר ומגדיר אחר. מוסיף צבע ומוליד דימוי הולך אחרי עין הלב.").

התוצאה היא גרפיטי תוסס של תשוקות, מאווי נפש, ציטוט מתולדות האמנות ובעיקר המתח בין המינים, ההפרייה ההדדית, הגבר האדי בצד ימין והאשה האנונימית הוירטואלית בצד שמאל.

אסאלה חסן כפי שציינתי קודם הינה אמנית צעירה שיש לה שפה ציורית ייחודית רעננה, עדכנית. היא בוחרת בנושאים אפלים, טרגיים, אישיים, חברתיים ופוליטיים, ובקומופזציות המפתיעות את הרגלי הצופה המקובעות. צבעיה נבחרים בקפידה בהתאם לתוכן המצוייר, והגדלים הם הלם אמיתי בסצנה של הציור הערבי המקומי.

הציור הראשון של אסאלה הינו סלף פורטרט, 60/40, אקריל על בד. זהו סלפי בו הציירת הממושקפת אינה מציירת ואינה מחזיקה במכחול אלא במברשת תבולה בצבע אדום או דם והיא דוחפת אותו הישר לעבר עיניו של המתבונן מהלך סדיסטי של האמן המתריס, האמן המתקומם, כנגד חטטנות הצופה וסקרנותו הדורסנית.

הציור השני של אסאלה הוא בית האבל, 180/200, 2017, אקריל על בד. על רקע ציור מופשט מביימת האמנית מחזה חצי וירטואלי של כסאות פלסטיק שהיא עיצבה וצילמה בחלק הקדמי של הציור. זהו העולם של כאן, על דלותו, ארעיותו והמלנכוליות שלו. בעוד בחלק העליון אנחנו עוברים לעולם הבא, עולם של אור גנוז, עולם של צבע. מה שמייחד את תפיסתה של אסאלה הוא שדווקא שוכני העולם של מעלה מתבוננים בנו. הם המסוקרנים ולא אנחנו. אסאלה הולכת אל החצר האחורית. עת שכל החיים הלכו ברגעי השקט והדומיה, צצה לה המחשבה לאן הלך מי שבשבילו הייתה ההתקהלות, ואנחנו מקבלים את התשובה המנחמת: הם בעולם של טוב שכולו אור ושלווה.

העבודה התבוננות מהקבר, 180/200, אקריל על בד, 2018, חושפת פעם נוספת נקודת מבט שונה ומרתקת של אסאלה הציור שהתחיל מצילום באינטרנט הפך מהר מאד לבד ענק שהעצים את הדרמה. גוש שחור ענק בסופו. ניבטות דמויות אדם. זוג, משפחה, יחידים, וכומר מחזיק ספר. כולם חשופים בסקרנות מבטם החוזר לעבר המת. במרחק, גם הפעם, נמצא העולם של מעלה. עולם הכחול, הרחוק, עולם הנחמה.

הציור הבא הינו ציור פוליטי-חברתי שעוסק בסיפור מסמר שיער. הציור של ריחאנה גבאלי שנאנסה על ידי קצין מודיעין איראני. במהלך האונס היא דקרה אותו. במשפטה נתנה עדות שנויה במחלוקת, על כן היא נשלחה למותה על עמוד תלייה. האנשים ברקע הם השתקפות המתבוננים, אנשים אפתיים, חסרי קול. הקורבן ריחאנה מצוירת בקדמת התמונה, כמעט מכסה את רוב הבד, מביטה אלינו במבט זועף, מייסר. הרישום למעלה הינו החריצים של סרט צילום ישן, ציון של מדיום הצילום המתעד וחושף התקשרות.