top of page

לציורים של תמר נדיב נחשפתי לראשונה לפני מספר שנים. היא חיה בישוב מסד שסמוך לקיבוץ בו גדלתי, וישבתי לצדה במקרה באוטובוס 842 שהיה נוסע בזמנו מתל אביב לקריית שמונה. קראתי באותו זמן את הספר תמונתו של דוריאן גריי והתגלגלה ביננו שיחה על אמנות. היא הייתה ציירת מחויבת ביותר וכדרכם של ציירים רבים שלוקים במחויבות יתר ומשכשכים במעמקים המחניקים של הקיום היא הייתה חסרת גישה בכל הנוגע להתנהלות בעולם האמנות. היא הייתה גמגמנית, גמלונית, עם תווי פנים עזים ודוקרניים וקול גבוה אבל מחוספס. מלבד בתערוכה קבוצתית בגלריה שכבר לא קיימת יותר בתל אביב היא לא הציגה אמנות בתל אביב אבל היו לה שתי תערוכות בגלריות קיקיוניות בשני קיבוצים בגליל, וציור שלה תלוי בספרייה במושב שבו היא חיה. לא היה בה גרם מן המירמור הפתטי של אמנים כושלים הממוקמים בקרבה לשדה האמנות, וגם לא מן הנאיביות המביכה והפשטנות של אמנים חובבים שצומחים במקומות פריפריאליים ומשופעים בזמן. היא הייתה אחראית הגינון בישוב בו חיה ועוררה את זעמם של מספר תושבים בסגנון הגינון המתירני שלה. היא גם גירתה את סקרנותם ודמיונם של פטפטנים שונים בבדידותה ומוזרותה. היה לה כלב לברדור שחור אבל הוא מת והיא לא אימצה יותר חיות מחמד אחריו. בליל השמיני במרץ 2018 היא התלבשה במכנס כהה וסוויטשירט שחור, נעלה רולרבליידס ויצאה לרכב בכביש המהיר המוביל מן הישוב לצומת גולני. נדיב נדרסה למוות ע"י משאית. בביתה נמצא הציור הזה מונח על האיזל, עדין רטוב. הציורים שלה שהיו באחזקתה, שזה הרוב המוחלט של ציוריה, נעלמו.


זה אולי נדמה לחלקכם כהתחלה של ציור או ציור בלתי גמור, וסביר שזה נכון אבל אי אפשר לדעת בוודאות. לנדיב ציורים רבים מינימליים לא פחות. באופן דומה פעולתה שנראית כמו התאבדות איננה בהכרח כזו. הסתבר שנראתה מספר פעמים לפני כן, לפחות לפי רכילות ששמעתי, נוהגת באופן דומה. אולי גם בפעמים ההם התכוונה להתאבד ואולי כל העניין היה הסתכנות מדודה. כשנפגעה הייתה בצד הימני של הכביש, קרובה מאוד לשוליים, מעין התגרות כזו במוות. היא הייתה בת 49 במותה ונקברה בישוב בטקס שכלל רבים מבני הישוב ושלושה ארבעה קרובים מדרגה שניה. שתי שאלות שהייתי רוצה להגות בהן היום, ויכול להיות שאלה שאלות בטעם רע, אבל הייתי רוצה לשאול האם הציור היה גמור, והאם נדיב התכוונה למות. נדמה לי שאם התשובה על אחת השאלות חיובית, חיובית גם התשובה לשאלה השנייה. מי שחזה מן הצד בתאונת דרכים קטלנית יודע דבר מה על חומריותם של גופים חיים וגופים דוממים, על המרחק ביניהם ועל קרבתם הרבה. זה נכון לפחות לאלו שחזו בתאונה לאור יום. לגבי אלה שחזו בה בלילה - אני לא בטוחה, מעולם לא ראיתי תאונה קטלנית בלילה. מה לאמנות החזותית ולתאונה החזיתית? הציור מתמקם בזווית דומה לזו של הרכב הפוגע. אני תוהה אם אמות בלילה או ביום, אני תוהה אם אראה את הרכב הפוגע, את המוות פורץ דרך מעטה החיים או שמא הוא יגיע מאחורי ולא אדע את מותי לעולם. האם המוות יזדחל לכיווני או יזנק? האם אפרכס פרכוסים אחרונים כמו תרנגולת שחוטה או שגופי ירפה באחת? האם ינוחו עלי ברגע מותי עיניו של מישהו או שבשורת מותי תתעכב? האם אתקף בהירות או בלבול, או אולי דבר מה אחר, פחד? האם אותו מראה אחרון שאנחנו רואים בחיינו נמשך איזה רגע נוסף? קופא אפילו למעט? אולי נתבע לנצח כמו שדימויים קשים פחות יכולים להיתבע בנו משך חיים שלמים. אני מתארת לעצמי שמי שחזה בתאונת דרכים קטלנית דווקא בלילה אינו יודע דבר על המרחק בין גופים חיים ודוממים. אני מאמינה שהוא אובד את הידיעות שאולי היו לו. בלילה הופכים גופים דוממים חיים יותר, וגופים חיים דוממים יותר. לכן עדיף הלילה על גופות הרפאים. מי שהכיר אדם שהתאבד יודע שלאור יום מותו של אותו אדם מוחשי וקשיח כמו אבן, ובלילה מותו חמקמק ותוקפני כמו זאב. מה יכולתי לעשות? השאלה נשאלת בלשון זו אבל נחווית בלשון אחרת. מה אני יכולה לעשות. הרגע שלפני מותו של אותו אדם מתארך עד אין קץ. אותו רגע הופך ארוך מהחיים שקדמו לו, בלילה. בילדותי היה הנוף הנשקף מכיוון הכינרת חשוך וצונן מלבד מקבצי האורות שסימנו את ההתיישבויות השונות ואורותיהם הנעים של רכבים החוצים את החושך בתדירות של לא יותר מתריסר רכבים בשעה. עם השנים הלך הנוף והתכער, מתקשט ברצועות רחבות של כבישים מוארים על ידי מאות עמודי תאורה באור צהוב ודלקתי. האם הפס צהוב שבציורה של נדיב הוא אור המוטל אל תוך החושך על ידי אותה משאית שדרסה אותה לבסוף? אם כן, הרי שהיא מביטה כאן ברגע מותה מהצד. כמובן, רק בעומדנו מהצד אנו מוצאים זמן לצייר. מצייר רק מי שזוכה להתייצב במרחק מה מהחיים, אך מה שאינו חיים הוא מוות. וככל שצייר מצייר דבר מה מן החיים הרי שהוא מצייר אותו מנקודת מבטו של המוות. אפשרות אחרת היא שאותו פס צהוב הוא האור החודר לחדר חשוך מן המרווח הדק שבין הדלת לרצפה. מחוץ לחדר מישהו ער ובתוך החדר אני ישנה. ישנה לכאורה. עלי לישון ולא לראות דימוי זה. עלי לעצום עיניים ולדמיין שהחושך בלתי נראה. אבל כשפותחים עיניים בחושך רואים אותו ומראהו נורא. פס האור מסמן גבול לחושך, מרסן אותו, פושט את עורו והופכו לכיסוי מנחם, למסתור. יש מה לראות מלבד חושך אבל אני אינני נראית. זהו חלומה של הציירת, להיות אישונים פעורים ושקופים. בילדותי הייתה אמי אחראית על פינת החי בקיבוץ. פעם חדר לפינת החי נחש צפע וטרף ברווזה. ראיתי ממרחק בטוח איך אמי עורפת את ראשו במכות מעדר. למחרת היא שברה את הביצים היתומות שהותירה הברווזה. בתוך הצהוב השפוך ראיתי לב קטנטן ואדום פועם. זמננו קצר ועלי לסיים לפני שאמרתי את מה שביקשתי לומר. אבל נדמה לי שקוצר זמן זה, שבורר את מילותינו הוא עצמו מה שרציתי לבטא ולא היה לי רגע קצר מספיק. לא הייתה לי מילה דקה מספיק, לא היה לי מעט מספיק כדי להציעו לפניכם בשלמותו. אני חושבת שאם תמר נדיב הייתה חיה היום היא הייתה מציירת עוד ציורים.


תודה.

ציורה האחרון של תמר נדיב

באדיבות הרמה מגזין לאמנות

סוג הטקסט

הרצאה

מקור

הרצאה מתוך חגיגות העשור למגזין הרמה, גיליון 38, חומר פעיל

נכתב ב

שנה

2022

תאריך

דצמבר 2022

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות