יש מלים, מושגים, צירופים, שצפים ועולים באופן כמעט אוטומטי, שנדמה טבעי, מלים שכרוכות, שמלוות, שנראות כאילו הן מודבקות (בדבק פלסטי?) ללא הפרד בשם "רפי לביא". שם שהופקע מבעליו. המלים הפכו לקודים במרחב התרבותי המקומי, ויחד עם זאת הן פורשות שדה, תוחמות מישטח. הנה רשימה חלקית, הסדר לא משנה: המופשט הלירי, קולאז', ראש, מודרניזם, תל-אביב, המדרשה (תמיד בה"א הידיעה), אסכולה, חירות, דלות החומר, רזון, שנות השישים (כשאומרים "שנות השישים" מתכוונים לעידן שלפני מלחמת ששת הימים), אמניות, תלמידי רפי, ובעיקר הבנות, פרובינציה, הדיקט, הקשקוש, העיפרון, המנהיגים, הפוסטרים, הפתקים, הגרניום, המלים, הצבע הסידני, ג'ון קייג', דושאן, אמנות ענייה, אמנות קונספטואלית, הצבר, אריה ארוך, אביבה אורי. ויש גם: רפי המורה, רפי הגורו, הלא גורו, רפי המבקר, רפי הפרסונה, הבית של רפי, האוספים, ורפי והמוסיקה, כמובן. ואסור לשכוח את: רפי והסרטים. ועוד: רפי ששונאים, שאוהבים, שכועסים, שמתפייסים, שמחפשים, שמתנגדים, שמתרפקים, שמורדים ושבועטים, שבאים חשבון, שהולכים יחד. רפי הממשי לעולם יחמוק מהמלים. נשארה הפנטזיה. מומצאת מחד, מלאת תשוקות ויצרים מאידך. ויותר מכל, מספרת את הסיפור של ועל ממציאיה ונושאיה.

עיון בדפים הבאים מגלה שהפנטזיה משתנה מטקסט לטקסט: על האב המסרס, האב המתמסר, האב החונק, האב המחבק, האב הנדיב, האב השתלטן, האב השופע, האב המוליד, האב הממית, האלים, הבוטה, הרך, המדכא, המעודד, המרגיז ועוד. ניתן לומר שהילדים הם אלה שמולידים את האב, והם גם אלה שמייצרים אותו מחדש כל הזמן. הדיאלוג שמתקיים בספר דינמי ונייד: אירוני, ביקורתי, רפלקסיבי, מרוחק, מתפלמס, מתחשבן, מריר, אישי, מצטט, בוחן, ממשיך, נושא זיכרון ועוד.

בסוף הספר ארכיון קטן ובו ביקורת שכתב יונה פישר על תערוכתו הראשונה של רפי לביא; טקסט מקדים – גם הוא של יונה פישר - מקטלוג תערוכתו הראשונה של לביא במוזיאון ישראל; ראיון שקיימה נילי נוימן, מעורכי קו, עם לביא; הטקסט שהפך ברבות השנים לקאנוני, ובה בעת לא הפסיק לעורר את מירב הדיונים, הוויכוחים, ההתייחסויות והאיזכורים באמנות הישראלית – דלות החומר שכתבה שרה בריטברג-סמל. הקטלוג ההיסטורי אזל מן המדפים ולא ניתן יותר להשיגו. המדרשה ממלא חסר זה. הארכיון מסתיים בביקורת עכשווית על תערוכה של רפי לביא, שכתב מאיר ויזלטיר.

הספר שלפניכם הוא חלק מפרויקט גדול ושאפתני, ראשון מסוגו בארץ, הכולל ארבע תערוכות בשישה אתרים: שלוש גלריות במדרשה בקלמניה ושלוש גלריות תל-אביביות: גבעון, ג'ולי מ. והגלריה של המדרשה בחסות נופר. התערוכות ינסו להציג את רפי לביא האמן, את בני דורו, את תלמידיו ואת מתנגדיו. אמרנו "ראשון מסוגו", שכן קשה להיזכר במחווה כה נדיבה, רחבה ומקיפה, שנעשתה סביב אמן אחד, במיוחד על-ידי אמנים אחרים. קל מאוד לבקר מחוות כאלה. קשה יותר לחשוב על, לפנות רגע, לעשות מקום, להגיד את האהבה.

נעמי סימן טוב