אין ספק שהאמנות הפוסט-מודרנית זוכה לתשומת לב ולביקורת של ההיסטוריונים, הקהל ומבקרי האמנות. אמנות זו הינה אגוצנטרית, מרוחקת, מכונסת אל תוך עצמה ועוסקת רבות בשאלת השפה הוויזואלית. היא היברידית, סובייקטיבית ומקומית עד כדי צורך במתווך בינה לבין הקהל שצורך אותה. ממשיכה את הגישה הקונספטואלית של שנות השבעים, גישה שהעלתה על נס את השכלתני החדשני על הרגשי הקלאסי, והמחיר כמובן היה התנתקות מהקהל הרחב והתבצרותה בין כתלי הגלריות והמוזיאונים לקהל מצומצם.

מול מציאות זו קם בראשית שנות ה-80 דור של אמנים שביקש לחדש את הקשר בצורה כלשהי עם הקהל הרחב ולשוב לשפה, שגם אם חלקית, תכיל מאפיינים קריאים מוכרים לציבור, ליד כאלה שישמרו את מורכבותה ואיכותה הגבוהה.

חזרה זו נעשתה בהרבה מקומות בעולם בהרבה צורות וסגנונות. מדיומים חדשים צצו כמו צילום, וידאו ארט, מיצבים, מיצגים, ציור ופיסול חדשים ורעננים, גדושים ביצירתיות ובהמצאות. עושר רב, פתיחות וקבלה לכל הסגנונות והמדיומים. מה שלעיתים נראה מגדל בבל מבלבל וללא מצפן, בלשונו של אחד המבקרים "הכל נראה משחק של המצאות והפתעות ותו לא״.

מצב זה חשף ללא ספק חולשה בקביעה מהו גבוה ונמוך, מהו טוב ורע, מה ראוי ומה בזוי, ובעיקר מי יקבע את הפרמטרים הללו לאחר שהמוזיאון הנסמך לשולחן המממן השלטוני איבד את אמינותו, והסחר באמנות גבר על טיבה ותוכנה.

אחד האמנים החשובים, אחד מפורצי הדרך בפיסול העכשווי בארץ הוא פיליפ רנצר. פיליפ עוסק גם בהוראה לאמנות ומלמד באוניברסיטת חיפה, מורה בעל השפעה ומורה דרך לרבים מהדור הצעיר.

פיליפ אינו מחוייב לסגנון או לרעיון, נושאיו ותכניו משתנים בכל תערוכה תוך שימור החן, ההלצה, הגעגוע, העבר וההווה. הכל בשנינות הרנצרית שהפכה מזה זמן למאפיין מזהה.

עבודתו מתקשרת ברמות רבות כך שגם האינטלקטואל וגם אחד העם מוצאים להם סיפוק והנאה.

פיליפ אמנם אינו פסל קלאסי החוצב באבן או מגלף בעץ, אך הוא בהחלט אמן רנסנסי, ממציא, אקספרימנטליסט ואלכימאי. הוא נוטל מן המוכן הסובב אותו, מחסיר, מחבר, שובר, מדביק וממציא נוכחויות ויזואליות מדהימות בהרבה מובנים. אחת הדוגמאות היא הפיתה שלעיתים היא כזו ולעיתים היא שמש מוזהבת ופעם סמל פרעוני וכו׳. הוא גם מרבה להשתמש בחפצים כמו עגלות, שולחנות, כסאות, צעצועי ילדים ומשלב אותם בעבודה במימד סוריאליסטי. מחויך בדמיון מבריק שופע חיבורים מפתיעים, נעדרים מסתורין ודרמה לטובת משחקים דאדאסטיים של חומר-צבע בקונטקסט חדשני ועכשווי.

התבדחותו או ביקורתו נשזרות זו בזו עד כדי קושי אמיתי לפענך עמדה כלשהי ובזה פיליפ הינו אמן פוסט מודרני. מפוקח ומודע למוגבלות של השפה הפלסטית, על כן הוא חוסך ממנה את תפקיד המטיף או המחנך והמלמד ומקנה לה מעמד אחר פתוח ורב פנים.

אולי הפיתה בעיני רבים מיהודי הארץ היא סמל לפיקניק, לעל האש, לתרבות החומוס והפלאפל המאפיינים את חיי היום-יום העממיים הפשוטים. אצל רנצר הפיתה מחוברת לקצה אצבעות כף ידו, יצוקה בגבס על פי המודל האמיתי של כף ידו.

האם זוהי סמיכות ראויה או אפשרית בכלל?

האם הנפת הפיתה גבוה אל על וצביעתה במי זהב היא נבואה של רנצר על נצחון הפיתה ותרבותה העממית? או שמא היא הופכת להיות סמל לשמש לאור ולקדושה? לעניין זה אין תשובה חד משמעית, אך דבר אחד ברור וכמעט מצוי בכל יצירותיו של רנצר והוא הרפרנט או החפץ המצוי, היינו הפיתה, היא אמיתית על זהותה המוחבאת ושבריריותה החומרית, והיא עומדת בעימות הזה בזכות השימוש בצבע כאקט של התקה, העברה מספרה לספרה אחרת.  צריך להזכיר עוד שפיליפ במיצביו הגדולים משלב גם מרכיבי קול (סאונד), אור ותנועה (המכניקה). לעיתים קרובות מרכיבים אלה הם לב ליבה של העבודה הרנצרית.

רנצר כמי שעסק בתחום התיאטרון מביא את נסיונו זה לאמנות ויזואלית והופך את עבודתו למעין תיאטרון אילם שהקול, האור והתנועה מייצרים טקסטים מופשטים ומעלים לא פעם חיוך רחב על פני הצופה.

ציניות ועוקצנות של מסריו על החיים והאמנות מובאים בצורה קלילה, כללית, שנונה ומבדחת.

כך למשל הצילום שלו בזקן ושפם, מתחזה לאחות המבקשת היסוי הרעש בקופות החולים. כך גם הרובוט שמנסה לעשות רישום בעזרת המנוע המניע זרוע שקשור אליה עיפרון ומתחתיו נייר לבן והשרבוט האוטומטי החוזר על עצמו סובל מקושי רב להיות דייקן בחזרתיות המכנית שלו.

אצל רנצר הכל צפוי שאינו צפוי, כמו האמנות.