אני חוזר אל עיצוב פיסולי ומצוייר של חזיתות מבנה ואל עיצוב חללו הפנימי: אל שילוב אמנות בבניה כחלק אינטגרלי של התיכנון.

אחר התיכנון והעיצוב הבסיסי של האדריכל, חייב להצטרף האמן, הפסל והצייר, ולדובב את שטחי הקיר החיצוני האילם, את השטחים הפנימיים, המעקות הפתלתולים, את מוקדי האור, את ההשתקפויות.

הכשרתו של האדריכל באסתטיקה החזותית וביסודות האמנות הפלסטית, מניעה אותו, בהרבה מקרים לפתור את הבעיות הנ"ל בכוחות עצמו, מבלי לחוש מראש כי שיתופו של האמן המשוחרר ממיגבלות הצרכים הפונקציונליים מעשירות את הנושא, אולי דווקא בגלל התיחסויות שונות והבטים מנקודות ראות שונות.

אין דומים הציור והפיסול הקאמרי, ציור חדר העבודה, ליצירות גדולות מימדים לפי מושגי הגודל המקובלים לרוב בנושא זה.

טעות לחשוב כי כל רישום, ציור, ופיסול ניתנים להעתקה ולהגדלה. שונה השפעתו של הכתם הצבעוני במימדי ציור במסגרת אם נעתיקו אל מימדי ענק שהגדלתו עשויה להיות מדהימה, מחרישה ומסנוורת. לא ניתן להעביר את קימורי החומר בפסל הקטן אל גדל מימדים, לא רק משום שרישומו בסביבה רב יותר, אלא עצם קיומו ופרטיו משתנים והוא כופה את עצמו על הסביבה בסמכות ובאגרסיביות.

היצירה במימדים בשטחים גדולים ובגופים גדולים מצריכה חושי התיחסות שונים ואמות-מידה שונות אל הסביבה והחלל ומרחקי הסתכלות ופרספקטיבה להשתלב בכל הסובב.

מאווייו של האמן היום, כאשר עבודת הכן היא בטוי ו"תפילת היחיד" שלו, מתפרצת אל החוץ, אל תנועת ההמונים, ברצון לחיות עמו, עם ההמולה, להשתלב באמצעי הקומוניקציה, לדעת ולחוש לפחות ולו במעט את האלמנטים החדשים בחשיבה תרבותית ואסתטית ומקיפה שמכתיבה ההתפתחות הטכנולוגית.

והאמן הן חי בדורו ונסחף. כל אלה מביאים אותו בהכרח לחפש את אמצעי ביטוין בחומרים חדשים, במימדים גדולים, להצטרף אל העושים במלאכה הגדולה.

ולא מתוך מאוויי שותפות בלבד. הן האמן הוא אינדיבידואליסט במודע ובלא מודע. גדול יצר ההישארות שלו, שלא להעלם בתהום השיכחה, להמשיך לחיות מעבר לחיים.

אך כאן מגבלות התקופה והסביבה.

כיום, אין האמן יכול להציג יצירתו זאת (עם הבנין, עם הסביבה) בלא שיתוף עם האדריכל המתכנן, אשר במבנה הכלכלי והחוקתי הוא המעצב את הסביבה ואת הפרטים שבם חיה ומתנהגת החברה האנושית.

מכאן ההכרח למצוא את דרך שיתוף הפעולה והיצירה ולהביא את האדריכל להכרה, כי שיתוף האמן בתהליכי התכנון וביצוע העיצוב יעשירו גם את יצירתו הוא, ושני היוצרים בשטח זה האדריכל והאמן ייבנו הדדית.

הבעיות שמציג בפנינו ציור הקיר (או התבליט) – האם נבדקו היטב אורך החיים של החומרים שאנו משתמשים בהם בכל תנאי העמידה ביובש ובלחות, בתנאים של ספיגה, של איוורור, התכווצות, התבקעות. ואין כוונתי לטכניקות ציור הקיר הקלאסיות אלא לשמוש בחומרים חדשים.

הפיסול הדו-מימדי – האם הוא חומר מחומר של המבנה, צומח מתוכו, "בשר מבשרו", או של גוף זר? האם הוא משתלב או תדביק מתחרה?

השימוש בחומרים אל-מתכתיים, האם יש להם תשובה בסביבה, האם נוצר דו-שיח בין האלמנטים האל-מתכתיים הפונקציונליים ובין האל-מתכתיים האמנותיים? (האלומיניום). והאם יש מודעות מספקת אצל האמנים העוסקים בנ"ל לקורוזיה ולריאקציות שבמגע עם מתכות אחרות ופלדה? והפַטִינה איך היא ובאיזה תנאים?

השימוש בפולימרים כתחליף לזכוכית-האם נבדק מספיק אורך החיים והעמידה הצבעונית בחילופי מזג האויר, בהקרנה הטבעית. חלקו של הסיב הפולימרי במארג השטח, תרומתו לטקסטורה והשפעת קורוזיה עליו?

כי יצירה זאת, השילוב בבניה ובסביבה – התביעות ממנה שונות מאלה של יצירה קאמרית הניתנת להספן במאגר אוצרות באוספים או מוזיאונים, או להישכח ברשות היחיד.

יצירה זאת מוקמת וחיה חייה בפומבי, במקום שם הקימוה, והדעת נותנת כי הדרישה ממנה אינה יצירת מגע ובטוי לזמן יצירתה ולמקומה המוגבל בלבד, אלא גלומות בה המשאלות והתקוות כי קיומה ימשיך לטוות את הקשר אל הסביבה, עד כמה שחושיו והאינטואיציה ורוחו של אדם מגיעים לחזות, והערכים האסתטיים והחברתיים שיצירה זאת התימרה ובטאה בזמנה, יעמדו לימים הבאים.

אני חותר לכך, כי הפיסול הדו-מימדי יכבוש בעיקר את שטחי החזית החשופים הקמים עם הבניה בבטון החשוף, כשטחים גדולים וברוטליים בעצם טבעם.

הצטרפותו של האמן בזמן התיכנון תחסוך את חלק החומר שהוא החלק הפונקציונלי ותוזיל את הבצוע, כאשר נושא התקציב הוא המשפיע העיקרי על החלטתו של המזמין.

אני מאמין בצמיחתה של היצירה הפיסולית מתוך המבנה והסביבה. עיצוב השטח אינו צריך להיעשות בחומר זר, אלא אם התכנון מאפשר לנו לתחום את תחום היצירה בשטח מלא ותחום בכל החלל או המבנה הנתון וחי חיים עצמאיים.

בפיסול הדו-מימדי מתערבים האור והצל על פניו ומשתנים בהתאם לשינוי התאורה ולשעות היום. האור המלאכותי ממלא את תפקידו זה בשעות הלילה או באולמות פנימיים שאור השמש לא מגיע אליו. יתרונו של זה האחרון, באפשרות לקבוע מראש התערבות האור והצל כרצוננו וניתן למצות את מירב האפקט של יחסי השטחים זה לזה והיחס של השטח המפוסל אל הסביבה ואל המתרחש בה.

העובדה הבסיסית שיצירה המשולבת בבניה חזקה בהשפעתה ואי אפשר לחיות בסביבתה מבלי לחוש בה, וכן אופיה וכוונותיה האמנותיות והאסתטיות מן הסברה שתהיה להם השפעה. זכאים אלה שיחיו עמה ואשר ינחילו את החיים עמה מהם והלאה להתערב בתכנה בעת התכנון.

אין כוונתי להתערבות במרכיבים האמנותיים, בקומפוזיציה, בבחירת החומר, בטקסטורות, ביחסים האסתטיים – אלא בתוכן הצורני הבסיסי שבו נקודת אחיזה לחזות מוכרת, לאסוציאציות, לשימוש באורנמנטיקה היונקת ממקורות או מספרות, לשימוש באות או מלה לשילוב בקומפוזיציה של האמן ביצירתו, כמיטב ההתייחסות של חברה ע"י נציגיה המוסמכים.

מקומה של היצירה ייקבע ע"י האדריכל והאמן. האמן יגיש את פרטי העיצוב, דגמי העיצוב, המחשבה הצבעונית וינסה לקרב אל מחשבתו וחזיונו כפי שהוא רואה אותם בעיני רוחו לאחר ביצוע.

זכותם של אלה להביע שאלותיהם, ספקותיהם, הערותיהם ואין בכך פגיעה בחופש יצירתו של האמן אם יהיה קשוב ויענה לחלק מן התהודה מן הסביבה, בשלב זה, לבחינת עצמו, מבלי לוותר על עצמיותו האישית ותפישתו האמנותית.

בתנאים מסויימים לגיטימית דחייה של החברה (ע"י נציגיה) יצירה מוצעת ואין בזה פגיעה באמן אלא עדות בלבד לחוסר קומוניקציה בענין זה.

מוכרת אכזריות הבעיה של הזמנות ומיכרזים, אכזריותה של הברירה הטבעית והחברתית. אך אין מנוס מכך.

יצירות אמנות מטבען אינן בחירה לפי תור. יצירתו של אמן ומאבקו על הכרה ועל יצירת קשר הם מעצם מהותו.

ואין בזאת כי מן שיצירתו מקובלת או מבוקשת כדי להעיר כי הוא עולה בהכרח על עמית שיצירותיו לא יצאו להם מוניטין ואולי הן שמורות לימים יבואו.

אך חייבים להמצא תנאים שתינתן הזדמנות מירבית לרבים ככל האפשר מן האמנים להביא את מחשבתם, את יצירתם, לידי התחרות והכרה.

רק שיתוף פעולה עם האדריכלים ופתיחותם, עשויים להיות צעד בכיוון זה.

עבודות במימדים שנזכרו לעיל, אינן נעשות בידיו של האמן בלבד בכל שלבי ביצוען. חלק מיוצר בבתי מלאכה, חלק באתרי הבניה והפיתוח בעזרת בעלי מקצוע המטפלים בחומר הנתון ואיך שיתופם של אלה בהשגחת האמן גורעת מייחודה האישית של יצירת האמן.

תופעה מעניינת ומאלפת היא יחסם של בעלי המקצוע הנ"ל כאשר הם עובדים עם האמן. העובר הפשוט ביותר. הבלתי פתוח לאמנות, שלא נפגש אתה מעולם בעולמו הוא (וזהו כיום, לצערנו. הטיפוס המצרי של בעל המקצוע העובד), נפתח פתאום אל העשייה. וכל קמרון וכל קו שמתגלה לו תוך כדי עבודה, עושה אותו פתאום ל"שייך", הופך אותו לאוהב את העשייה.

הוא חדל להמתין לשעת ההפסקה והמנוחה, הוא מוכן להישאר ולהמשיך לעבוד כאשר הסקרנות מדרבנת אותו. פתאום איכפת לו שהקו, הקרמרךך ךהמעגל יהיו מדוייקים, פתאום איכפת לו שעיסת הבטון תתפזר נכונה והרכבה יהיה מתאים, שגודלו יהיה מטופל כיאות, והוא מלא ציפיה לגילוי היצירה ועומר תוהה ורווה כאשר מתגלים שטחי פיסול טפח אחר טפח עד לגילוי היצירה כולה.

הוא גאה כי היה שותף לה. הוא בא עם משפחתו לראותה ולהתפאר בה. מדבר בה, מפיץ ידיעה על קיומה.

אלה גרעינים של מגע ופתיחות והזדהות של יצירת האמן עם החברה שבתוכה ולמענה עוצבה והוקמה היצירה ובין החברה והאנשים שבתוכה היא קיימת ותמשיך להתקיים ולהשפיע.

אלה גם מקורות היניקה של האמן החי בתוך סביבתו ו"בתוך עמו הוא יושב" עם הזמן. יתכן ויישכח האמן היוצר, אך מעשי ידיו ימשיכו לחיות בשמו.