"זה 20 שנה שאני מתכנן לעשות דבר כזה. מין פסל שיגיב על הסביבה הקרובה שלו ושיהיה קומוניקטיבי ללא פשרות. מין אלמנט אמיתי שבא מן האמן ומתוך האנרגיה האצורה בו, ומדבר אל הצופה באותה עוצמה.

"התחלתי לצאת מן הסטודיו, לברוח ממנו, לנסות להגיד את אותה אמירה קומוניקאטיבית וישירה ובמימדים גדולים.

"לא הצלחתי להגיע לזה בבדים שלי", אומר שוובל.

שוובל עוסק לאחרונה בציור על קירות בנוף. קירות קודמים הוקמו בהרי יהודה ובגן הפסלים במוזיאון ישראל. עתה ביצע ציור ענק על הקיר המערבי החיצוני של "היכל התרבות" הפונה ל"גן יעקב".

"הציור על קיר מביא את ההתרשמות האישית, הישירה והמיידית שלי אל הנוף הסובב אותי. הקיר ממשיך לעמוד חופשי בשטח, באותו נוף, באותה סביבה בה הוקם. הצופים בו יכולים לחזות מצד אחד בהתרשמות שלי לגבי הנוף ומצד שני להסתכל על הנוף עצמו ועל האינטרפרטאציות שנתתי לו.

העניין אינו בהעתקת הנוף, כך למשל, כשעבדתי על הקיר בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל, ניצב שם מימין פסל של פיקאסו. מאחר ואיני אוהב את הפסל הזה, הרי שבציורי הצבתי פסל אחר של פיקאסו שאותו אני אוהב יותר.

בעצם, הקיר הוא מיפגש של פסל שהוא ציור אשר נשאר בקונטקסט המקורי שבו הוא נוצר. אין זה פסל או ציור שנעשו בסטודיו והועברו מסביבתם למקום אחר".

בהתבוננות בפסל קיר כזה יש מעין חדירה לתוך אישיותו של האמן והסתכלות בסביבה דרך ראייתו האישית.

הפסל-קיר מגיב גם אחרת על הסביבה שלו. יש בו משהו חי ומלא כוח שנוצר על ידי המשחק המשתנה של האורות והצללים. בכל רגע נוצרת דינמיות חדשה ובכל שעה של התבוננות וצפיה חלים בו שינויים.

הטכניקה שבה מבוצעים הקירות היא אקריליק וגרפיט על בטון.

על הקיר הראשון שניצב במוזיאון ישראל אומר שוובל: "בנסיון הראשון שלי עשיתי כעשר תמונות על הקיר הראשון אחת על גבי השניה ולא הצלחתי להגיע למה שרציתי. עד שגיליתי את האמצעי אשר בא כתגובה על נסיונותי הכושלים בצבע, והוא שעזר לי להתגבר. התחלתי להשתמש בגרפיט (חומר פחמי שצבעו אפור-שחור וניתן להשיג בו מעברים וקוים דקים ורגישים במיוחד). באמצעות מדיום ראשוני ופשוט זה, הגעתי לאותה אמת שחיפשתי אחריה כל העת. מרגע זה הגעתי לסדרה של תגובות שהביאה למה שאני קורא: "free standing wall" – מעין פסל מינימאליסטי שאוצר בקרבו את ההיפך הגמור מפסל מינימאליסטי".

בקירות שעומדים חופשיים בנוף יש סינתיזה של אמנות מינימאליסטית עם אמנות מונומנטאלית. ככל שאתה רחוק מן הקיר אתה קולט רק את הצורה הפשוטה המלבנית שממוקמת בתוך הנוף על רקע השמים. ככלשאתה קרב אתה מבחין יותר בצורה הזויתית של הפסל ובכתמים מונוכרומיים של לבן ושחור. לפי שעה – זהו פסל מינימאליסטי לחלוטין. קירבה נוספת מגלה פרטים נוספים: הרקע הלבן הולך ומצטמצם, מתגלות נקודות צבעוניות, ומובחנות איכויות השחור לגווניו-אפור וכסף ועד ללבן מסנוור. הצעדים הבאים מגלים קטעי דמויות, חלקי צמחיה, רמזי מבנים, פה קיר, כאן דמות, שם פרח, עולם שלם של פרטים ופרטי-פרטים, חלקם שלמים וחלקם נעזבו באמצע עשייתם מאחר ומשהו חדש לכד את עיניו של האמן.

שוובל הוא אמן בן זמננו, אך הוא יונק ממורשת תרבות העבר. הציור על הקיר – מעוגן במסורת ארוכה של ציורי קיר החל מציורי האדם הפרה-היסטורי שצייר על קירות המערה – על פי מיטב זכרונו וניסה בכך להתגונן מהעולם  הסובב והבלתי ידוע ודרך המסורת המפוארת של ציורי הפרסקאות של אמני הרנסנס, ומאוחר יותר האמנים הרומאנטיים הגרמנים שחתמו מסורת פאר זו של ציורי קיר באירופה. הציור של שוובל מעוגן במסורת מפוארת זו ועם זאת שונה לגמרי, אין הוא מצייר מזכרונו ואין הוא מנסה להיות "חלון למציאות". הוא מנסה ליצור מציאות – עובדה קיימת בשטח – שהיא המציאות עצמה. הדבר החשוב ביותר בה אינו האובייקט אלא הזהות של האמן שבאה כאן לידי ביטוי. כי שוובל רואה חשיבות רבה בעצם ההתרחשות שנעשית על הקיר עצמו. פה הוא נותן פורקן לכאוס הפנימי שלו, הוא משנה, מעוות, מוסיף, מתקן, מתחיל ברישום ועוזבו באמצע, משרבט בקווים עצבניים ועובר לקו עדין ורוטט, וכך גם בצבע, לפעמים חד-תוקף, קונטראסטי, זועק, ועתים עדין, רך, משכך ואוהב.

יש לזכור ששוובל הוא אמן קולוריסט: בסדרת הבדים הגדולים שנעשו בסטודיו שלו הנקראות "האמן בסדנא" ובסדרת "האמן מחוץ לסדנתו", שהוצגו במוזיאון תל-אביב ב-1974 תופס הצבע עמדה מכובדת ויכולתו הקולוריסטית המובהקת של שוובל התגלתה במלוא הדרה.

ואילו כאן, בעבודות הקיר, היצירה נוטה למונוכרומיות. רצון האמן ליצור מגע ישיר, קומוניקאציה עם הקיר, הסביבה, הצופים נוצר על ידי הרישום שמעביר את כתב היד האישי של האמן באמצעות החומר הפשוט והבסיסי ביותר – הגרפיט.

הקיר ב"היכל התרבות" שונה מהקירות העומדים חופשי. הוא מהווה חלק אינטגרלי מן הארכיטקטורה של המיבנה. האדריכל יעקב רכטר, שהשתתף בתכנון "היכל התרבות", השאיר בכוונה קירות לציור. הם עמדו חשופים במשך שנים מאז הוקם המבנה. בביקורו של האדריכל רכטר במוזיאון ישראל ראה את הקיר של שוובל והחליט שהוא יהיה הגואל של קירותיו החשופים. ההצעה הובאה על ידו לפני עירית תל-אביב, ואמנון ברזל היועץ האמנותי דאז של ראש העיר, התלהב מן ההצעה ואישר אותה.

על כך אומר שוובל באירוניה: "לו היתה מתקיימת תחרות והביורוקרטיה היתה צריכה להחליט על כך, הרי שהיו מחליטים על משהו אבסטרקטי-דקורטיבי ולא על שוובל, שאפילו לא הכין סקיצה לקיר".

את ההוצאה לפועל מימן "מפעל העיריה לשיפוצים" בראשותו של מר נחמני מעירית תל-אביב. ארכו של הקיר 7 מטר וגובהו 3 מטר. במשך מספר חודשים עמד שוובל על פיגום בגובה של 7 מטר. הים וקו האופק שלו הם נקודת המוצא בציוריו. בנוסף יש כאן תגובה אישית להרס הבתים שנבנו בשנים הראשונות לייסודה של תל-אביב.

"למדתי מראש את הבתים היפים של העיר הים-תיכונית ועשיתי סקיצות רבות. בעיקר אני כואב את התכנון הרע של המלונות הצומחים על החוף. רחוב טרומפלדור, המופיע בציור הקיר הוא היחידי הפתוח לכל רחבה של העיר מבלי שמלונות יחצו אותו."

הקיר מחולק ל-4 פאנלים שההסתכלות עליהם היא מצפון לדרום.

הלוח הראשון פותח בציור מתוך צילום של האמן האמריקאי ג'ון מרין כשהוא עומד ומצייר. קו הרקיע מסתמן באופק והצייר עומר לבוש חלוק וכובע, כפוף ומרוכז בציורו.

בציוריו של שוובל מופיעה לעתים דמותו, וגם כאן ניתן לחשוב שזהו פורטרט שלו, על כך אומר שוובל: "השימוש בדיוקן עצמי בציורי, הריהו שיחרור עצמי מהעצמיות שלך".

בהמשך ללוח זה, והוא היחידי שבו שומר שוובל על הקולוריזם העז והמקובל גם בעבודותיו על בד, נראית האכסדרה של גן "היכל התרבות" ולידה תנועה של אנשים מתרחצים או נינוחים. בלוח השלישי נכנסים אלמנטים ביוגרפיים. בתוך הלוח מצוי כיתוב:

at trumpeldor schimmel goes to the sea to read his poetry bringing along a judean hill.

יש משהו מעורר בהסתכלות על המשורר הקורא את שיריו ליד שפת הים, אומר שוובל. אך הצהרה עדינה זו היא בניגוד להרגשה החמורה שיוצר הקיר. הכחול המצוי מימין הוא בעל כוח ועוצמה, והוא מנוגד להצהרה הלירית של הכיתוב.

בלוח הרביעי נוסף הכיתוב: and they… dream of a great mediterranean culture בלוח זה, שרובו באפור-כסף מתגלות חזיתות של בתיה היפהפיים של תל-אביב הקטנה. עיר של מרפסות, סוככים ושדרות עצים, עיר ים-תיכונית שבמרכזה הים סוער וכהה. כאן כואב האמן את הרעיון הנשכח של תל-אביב כעיר ים-תיכונית.

בקירות אלו משובצים אלמנטים הלקוחים מאמנות המאסטרים. אמנים כפיליפו ליפי. קוּרְבָּה ואחרים מופיעים באופן חלקי או מרומז, או בשימוש של פרטים קטנים ששולבו והורכבו ויצרו ביחד שלמות חדשה.

הדמויות בציורים קטנות לגמרי בהשוואה לגדלו של הקיר ולמרחבים המצויירים בו. "הקטנת הפיגורות בציור נתנה שיחרור עצום ואיפשרה לי למצוא את התנועה. אני מבקש לתת לעבודתי את שיווי המשקל במונחים יותר רנסנסיים: של איזון הקומפוזיציה. אני מניח את האנרגיה האצורה בחלק קטן של הדמות: ביד, או בעין ומציב אותה בדרך דומינאנטית על ידי האמצעי הפשוט והישיר ביותר— ובולטת, כך שהיא מאזנת את משקל היצירה.

שוובל מקווה להציב בעתיד 2 קירות נוספים שיעמדו זה מול זה בעין גדי. כשהמיקום מיועד להיות בפסגת ההרים.

"קיר שעומד בפני עצמו מעניין אותי הרבה יותר מקיר שעל הבנין," מסכם שוובל.

גלריה גבעון בתל-אביב הציגה בתחילת דצמבר 1977 את עבודות ההכנה לקיר ב"היכל התרבות".