וילאר דה הונקור חי במאה ה-13, בתקופת הגותיקה המאוחרת. סגנון זמנו היה טבעי בעיניו. אתה יודע על סגנון זה דברים אחרים מתוך פרספקטיבה היסטורית, נסיעות, מחקרים. האם אין בתמונותיך פרשנות על הגותיקה, אולי אפילו לא-מודעת?

אין לי עניין בפרשנות כזאת. הפרפרזה אינה פרשנות ואינה אפילו מחווה ליצירת מופת. אני משתמש ביצירות העבר כמו במנוף, בתור סדר התחלתי.

סדר צורני בלבד?

אני בוחר את היסוד שמעניין אותי. לדירר, למשל, לא היה חשוב הסדר הגיאומטרי; אצלי דווקא יסוד זה שימש כחומר. הבחירה היא שלי. ראיתי אפשרויות בקוים של וילאר כמו קוים במכונות של ליאונארדו ובגיאומטריה של דירר.

לפי מה נעשית הבחירה הזאת?

לפי הפתיחות, לפי ״הכנסת-האורחים״ של יצירות העבר. יש יצירות שהן כמו דלת פתוחה ויש סגורות בשלמותן, כמו אלו של רפאל. כשקיים משהו שלם אין צורך להוסיף.

הסוראליסטים עסקו הרבה בפרפרזות. אבל גישתם נראית שונה לגמרי.

גישתם היתה דרמטית, כמו אצל דאלי. אצלי היא ״אפית״. הייתי משווה את גישתי לאבן שזורקים למים, איכות האבן אינה חשובה, העניין הוא רק במעגלים שהיא מעוררת במים. זהו תפקידה היחיד – ליצור גלים. הרישום הסטאטי אינו מחייב ולכן הוא נותן לי חופש.

בדפי הרישומים של וילאר יש משהו לא פורמאלי כמו ביומן.

כן. הוא לא מנסה לייפות את הדף, הוא רושם בניינים יחד עם דמויות, עם בעלי חיים.

מהו האתגר ביצירה מסוג זה?

בעצם הבחירה. בשינוי קנה המידה. בהיררכיה שונה של פרטים. בתשומת לב שונה מן הרגיל.

הפרפרזה

מדותיו הפיזיות, מאוויו ודחפיו של האדם נשתנו, אך מעט מאז שעמד על דעתו. האופציות לקומבינציות בשיטת האמנות אף הן לא הורחבו ולמעשה צומצמו. בין הפירמידות של מצריים העתיקה לביצה של ברנקוזי או לסיגרמס בילדינג של מיס ון דר רוהה מפרידים אמנם 4000 שנה, אך כולם מהוים מחווה לאויקלידס ולקודמיו האנונימיים.

הטכנולוגיות משתפרות ומשתנות, התפיסה האסתטית משנה אופנות אך במהותה מצייתת לחוק הנצחי של מבחן הזמן. פרפרזות על... אינן באות לשפר יצירה שנעשתה ואסור שתעסוק בבנליזציה של הנושא. הפרפרזה על... הנה מנוף, ציר ואולי אסמכתא מן העבר להניע ולרענן יצירה עכשוית.