נולדתי בתל אביב לתוך הנופים של הארץ, פלשתינה-א"י (ארץ ישראל). הטבע היה חזק.

כמו שיניים בפיו של תינוק שאט אט גדל, קמו בתים מסביב, חלקם בסגנון הבאוהאוס, הסגנון הבינלאומי.

החולות, הדיונות והצמחייה שפרצה מתוכם היו מונחים כענקים בנוף ואנחנו הלכנו עליהם יחפים והשארנו בהם עקבות.

הכול היה כל כך צנוע, פתוח, אמיתי. רק היחס לערבי השכן לא היה ברור, מהול בפחד וחשד.

כול מה שעשיתי ואני עושה נובע ממני ומהחוויות אותן חוויתי, וכול זה נמהל בתרבויות שנחשפתי להן, של שומר, בבל, אשור ומצרים. אליהן נוספו ימי הביניים והרנסנס. היו אלה תקופות בהן האמן יצר את האמנות למקום  (SITE SPECIFIC – פסל אתר) ורובן נעשו בהזמנה, והן מהנפלאות מאז ועד היום.

אני זרמתי לתוך האפיק הזה של האמנות.

בזמנו לקח אותי אבי לגן הפסגה בשטח הגדול של יפו, גן שתכנן מתוך ועם החורבות ששרדו, והראה לי איך שמרו על עץ תמר, לא עקרו אותו למרות שהפריע להקמת המבנה, במקום יצרו מעין גומחה, כדי לשמרו. יחס הכבוד לעץ, לטבע, לאדם הוא המפתח, כי אין יפה מהטבע, ולכן אם אנחנו חייבים לקחת מהטבע אנחנו חייבים להחזיר לו כגמולו

.

אני יוצר לתוך הטבע וממנו, אני יוצר לתוכו, לתוך המקום, לאתר, כך בכל מקום וכמובן גם בארץ.  אני עושה הכול על מנת לשמר את הטבע, לשמר את הנוף, להוביל את הבא לתוכו, את ההלך, כדי שיחוש, כדי שיכבד, כדי שיהלך ותוך כדי ההתהלכות יגלה את היצירה ודרכה את יופייה של הסביבה, ובכך לשלב את היצירה בטבע ואת הטבע ביצירה.