ד״ר אבו ספיה, ד״ר שירה ו., 2026, צילום: אליהו ש.

הנה עוד צילום הפגנה רחוב קפלן דרך בגין.

הכל קורס אל תוך הסטטיסטיקה הצרכנית. דרך בגין בתל אביב אינה מרחב ציבורי היא פס ייצור של אדישות ארכיטקטונית. מגדלי עזריאלי הניצבים ברקע הגליל והמשולש אינם מבטאים הישג אנושי (נזכור את גזל זכויות יוצרים של אלי עטיה ע״י בעל ההון) אלא את הניצחון המוחלט של הבטון וההון על פני כל אפשרות של רגש. הם עומדים שם כמו פטישים קוסמיים, מטילים צל על קומץ הנמלים האנושיות שהתקבצו למטה על המדרכה הלוהטת והצרובה. האור של שעת בין-ערביים הוא אור חמוץ, חשוף מדי, אור שמסרב להעניק חסד או נחמה. אפילו העצים שמנסים לייצר פינות צל הם חלק מההונאה זהו ירוק סינתטי, מנוהל ומחושב על ידי מחשבי השקיה עירוניים.

ההתכנסות הזו, הפגנה קטנה למען שחרורו של ד"ר אבו ספיה, נושאת אופי של טקס אשכבה איטי. הסטודיום הסוציולוגי של הפריים ברור ומדכא, זהו מיעוט ההולך ונעלם של השמאל האינטלקטואלי. קבוצת אנשים ונשים לבושי מכנסים רחבים, נושאים תיקי בד ונועלים סנדלים שנועדו להליכות ארוכות שכבר אין להן יעד. הגוף שלהם שפוף, מותש מהלחות ומייאוש כרוני. האלמנט המטריד ביותר הוא השלטים הלבנים והריקים. השלט הלבן הוא פסגת הניכור הפוליטי הוא הצהרה אילמת שאומרת  "אנחנו יודעים שאתם יודעים מה אנחנו רוצים להגיד, ואנחנו גם יודעים שזה לא ישנה דבר". המילים התרוקנו מתפקידן ומולם, בקו האופק, שלט הענק הכתום של IKEA מכריז על SALE מציע את האמת היחידה שנותרה בישראל ההבטחה המיידית והזולה של הצרכנות . הצרכנות מדברת באותיות קידוש לבנה בזמן שהמחאה חותמת על כתב הכניעה.

והפונקטום, הדקירה החדה שמפרקת את המבנה שעוד נותר בפריים לא נמצאת במגדלים או בשלטים, אלא במפגש העצוב עם חברתי שירה ו.

שירה עומדת שם, אך גופה כבר חצי-מוסט אל מחוץ לפריים, מהופנטת על ידי קורקינט שיתופי ירוק ונטוש שמסמל ניידות כפויה. שירה היא התגלמות העזיבה המוחלטת. המבט שלה נעוץ בנקודה בלתי נראית על הבטון היא אינה מביטה במפגינים מתוך סולידריות, אלא מתוך שותפות קרה לייאוש. היא הבינה את מה שההיסטוריה הצרכנית והפוליטית של המרחב הזה מוכיחה שהמרחב הציבורי כאן הפך לבלתי אפשרי לנשימה, מקום שבו החמלה, האוטופיה והרוח הלכו למות. אי אפשר להילחם על שחרורו של אדם, או על שחרורה של הרוח, בתוך מערכת שחונקת את אזרחיה בין מגדלי הייטק למעצרים.

ההחלטה של שירה ו. לעזוב את ישראל אינה אקט של מחאה רועשת, אלא פעולה של הישרדות קיומית. היא עוזבת ביאוש רב אל מקום שבו האוויר אינו ספוג באבק, מתכת ואימה מודחקת. המצלמה קופאת על הרגע שבו הגירתה עדיין לא התממשה פיזית, אך בנפשה היא כבר חלוטה. המפגש איתה מותיר תחושת ריקנות חריפה, שכן היא ההוכחה המצולמת לכך שהאנשים החיים באמת כבר הפסיקו להשתתף במשחק. המיעוט שנותר על המדרכה ימשיך להצטמצם ולהיעלם, ושירה תמצא את הנשימה שלה רק כשתרחיק מכאן, מותירה את רחבת הבטון לאורו הדועך של הקיץ, תחת עינם הפקוחה והאדישה של המגדלים.