מיום שאני זוכר אותו, היה אבא עולה בכל בוקר על אופניו - ונוסע לגנים, לגני תל-אביב, לנטוע לאורך הרחובות, לגזום את השדרות, לרדוף אחרי שורשי היבלית ולהשמידם, לשתול שיחים ופרחים, לכסח את הדשאים. בערב הוא היה חוזר אל הבית הקטן, שבפינת הרחובות זרובבל ומאה שערים (היום - רחוב הכובשים), אל מול כרם התימנים - ומביא איתו את ריח הגנים ואת הסיפורים.

בשבתות, הוא היה לוקח אותי ואת אחותי נעמי לבקר בגנים שעבד בבנייתם - ומושיב אותנו שם על הקירות התומכים שבנה מאבני כורכר, כשמסביבנו המדרגות והטרסות, שמעליהן ערוגות פרחים.

יום אחד העלו אבא ואמא את כל תכולת הבית על עגלה רתומה לשני סוסים. העגלה הקטנה נסעה צפונה, דרך אלנבי לרחוב הכרמל (היום - רחוב המלך ג'ורג') ופנתה - אחרי השיקמים - ימינה, לעבר רחוב צבי שפירא, שאז לא היה עדיין ממש רחוב. היו בו  רק ארבעה בתים בני קומה אחת, קוביות לבנות, שתיכנן האדריכל המודרניסטי צ'לנוב עבור משפחות ארבעת הגננים, אנשי מחלקת הנטיעות של עיריית תל-אביב. הבית שלנו היה האחרון בשורה, ונראו ממנו הפרדסים ועצי הברושים שתחמו אותם. מסביב עמד הטבע: גבעות חול וחמרה, כרמים, שקמים, צריפים פרות ועדרי עיזים. לא עבר זמן רב, ובחצר הקטנה שמסביב לבית טיפח אבא משתלה קטנה. בהיעדר קונים, הפכה עם הזמן המשתלה לגינת ירק שסיפקה את צורכי הבית.

אהבתי לעקוב אחרי פולחן הזן החלוצי של אבא, שהיה הופך באת את האדמה בקצב אחיד, יוצר שורות שורות של רגבים, כאמן אדמה היוצר תבליט מדויק. אחר כך הוא היה מגרף את הרגבים, תוקע יתדות, מותח חבלים וממסגר חלקות. בין הערוגות הוא היה הולך וכובש ברגליו את האדמה, דורך ודורך - עד שהאדמה היתה שוקעת לשביל - והערוגות היו מתרוממות מעליו.  אז הוא היה מסמן באצבעותיו את השורות וזורע בהן מלפפונים, צנוניות, בצלים ותירס. אחר כך הוא היה מעביר את קווי ההשקיה - מוליך בהם את המים משורה לשורה ומצמח לצמח, כשהוא יוצר רישום במים.

מאוחר יותר באו הפרחים - הוורדים המטפסים והבוגונביליות; והעצים - הזית, הלימון, האשכולית, המנגו, הפיטנגו, הגויאבה, הפסיפלורה, האנונה, האפרסמון וכל מיני עצי פרי ניסיוניים, שהגיעו אלינו בזכות קשריו הטובים של אבא עם תחנת הניסיונות ברחובות. אחר כך אבא היה הולך לעיסוקיו - ואמא זהבה היתה משקה ומטפלת בכל. לפעמים, תוך כדי שאבא היה גוזם את הבוגונביליה, או בזמן שהיה אוסף את עלי השלכת של עץ האפרסמון, הוא היה משוחח, כממתיק סוד, עם גננים צעירים, שהיו באים לחצר ביתנו להתייעץ, לשוחח ולשמוע.

בערבים היה שוקד על ספרים עבי כרס, הכתובים באנגלית, או בגרמנית, שעסקו בתורת הגן - ועל חוברות בוטניקה, שהיו מעוטרות בעיטורים דקיקים. גם אני דיפדפתי בהן, מתפעל מהציורים של העלים, הצמחים, הפרחים והזרעים. עולם מופלא.

אט אט צמח הגן סביב הבית הקטן שלנו - והעיר הנבנית הלכה וסגרה עליו, נוגסת בטבע שמסביב. קולות התנים התרחקו ואתם הריחות, הפרדסים והלמות לבן של בארות המים. הכרם, שעמד במקום שבו הקימו את כיכר מסריק - נעלם, ורק הביצה הגדולה - עם הראשנים, הצפרדעים, הלטאות והצבים, שבליבה עץ האשל - שרדה (היום נינצבת שם כיכר רבין) ולידה גן הדסה, הפרדס ובריכת ההשקיה וגן החיות המתפשט - שלאבא היה כלפיו יחס מיוחד. ועדיין היו הציפורים והפרפרים אורחים רצויים באיזור = והסביבה היתה מלאה בהם.

אבא נולד ב- 1902 בלבוב - שקודם קראו לה למברג - והיתה בפולין, היום אוקראינה. עיר באימפריה האוסטרו-הונגרית של הקיסר פרנץ יוזף. אמו, הסבתא שלי, שלבושתי - שמה נשכח ממני, אהבה את בנה יחידה, שנולד בין שתי בנותיה. אומרים שהיא גם אהבה גנים והייתה מטיילת עם אבא בגנים של מנצ'סטר, לשם היגרה המשפחה כשאבא היה בן שנה. לפי האגדות שהילכו אצלנו במשפחה, נהגה סבתא לספר לאבא בטיוליהם על הצמחים, השיחים והעצים שפגשו בדרך, וכך נטעה בלבו את האהבה לכל אלה. האהבה הזאת היכתה בו שורש - והצמיחה ברבות השנים את ענפיה, עמוסי הפריחה והפרי.

ממנצ'סטר הביא אבא את ידיעת השפה האנגלית, שפתחה בפניו את הספרות האנגלית בנושאי הגן - וגם את תפיסת הגן האנגלי הפתוח, על טבע שהוא מעשה ידי אדם, גן הנובע מהרחוב, יוצא אל הרחוב, ומכניס לתוכו פנימה את הרחוב ואת ההולכים בו. בהיותו בן 12, חזרה המשפחה ללבוב, אולי משום שהאוויר המזוהם של העיר התעשייתית האנגלית פגע בבריאותו של סבי.

שש שנים מאוחר יותר, כשהיה בן 18, עזבו אבא, אמא ועוד ארבעה צעירים וצעירות בני גילם את הבית החם ואת האוניברסיטאות הטובות בלבוב וברחו - ללא ידיעת הוריהם - לארץ ישראל. הם גנבו בלילה את הגבול הצ'כי והמשיכו לוינה, שם, במשרדי התנועה הציונית, קיבלו דרכונים מזויפים ותעודות זהות. הם הגיעו לביתניה, כחלוצים צעירים, ישר מיפו, מזרועות הסוורים הערבים,  שהורידו אותם - מהאוניה שהביאה אותם מטריאסט - אל הסירות. את בני משפחתו, שהשאיר מאחור, לא ראה עוד אבא לעולם.

לימים, בשנת 1949, כשמטוסו עצר לחניית ביניים בגרמניה, סירב אבא לרדת ולדרוך על אדמתה - ונשאר לבדו בתוך המטוס. היתה זו, כנראה, תגובתו לאובדן שעליו לא דיבר אף פעם. בבית נשמר הנושא בגניזה של שתיקה, אך ידענו היטב שבני משפחתו נעלמו בעשן. אחר כך, עם הזמן, הגיעו שברי סיפורים - על אמו האהובה, שהנאצים ירו בה באמצע הרחוב בלבוב, ועל אחיותיו שנספו. על בני משפחה אחרים לא שמענו דבר.

הגן הראשון שקיבל אבא לתכנן היה הגן הקטן של בית קרן קיימת לישראל. הוא החליט להעביר לשם עץ זית שבע ימים, שהובא למקום עקוד כחיה. העברת עץ לא צעיר נחשבה למעשה נועז. היתה סכנה שהוא לא ייקלט ושהגן כולו יהפוך לבושה ולכישלון.  אולם הזית נקלט ולידו נטע אבא ברוש צעיר. הוא צירף אבני כורכר ובין האבנים שתל מצמחי הארץ.

כאשר נפטר אביגדור משל, ראש מחלקת הנטיעות של העיריה, הציע ראש העיר, ישראל רוקח, לאבא להחליפו בתכנון גן מאיר ובהקמתו. כשעוד היה הגן בהתהוותו, הייתי בא מדי פעם לשם ורואה את אבא מסמן את השבילים בחוטים, באבקת גיר או במקלות. לא היו אלה קווים ישרים, כשל הערוגות בגן הירק שבחצרנו, אלא צורות אורגניות - מתעקמות ומתפתלות, בהשראת הטבע.

אבא תיכנן ויצר את הגנים במקום, לא ליד השולחן במשרד. הוא שרטט את הגן על האדמה והדריך את הבנאים באיזה קצב, ובאיזו חלוקה לבנות את הקירות. כך אני שומע ורואה איך נוצרת בגן שדרת ברושים, כמו בפרדסים של הדודה חנה והדוד אהרון מגן חיים, איך נחפרת הבריכה, כמו הכינרת, ולידה האקליפטוסים, כמו אלה ששתל אבא, עם אמא, בשנות ה-20 בגני הברון שעל שפת ים כינרת.

אני זוכר את נסיונותיו של אבא לשכנע את ראש העיר ישראל רוקח לא לבנות גדר מסביב גן מאיר ולא לנעול אותו בלילות. הוא רצה ליצור גן פתוח לרחוב בסגנון האנגלי. אולם רוקח, חסיד הגישה הפריזאית-צרפתית, שעליה התחנך, סירב. רק לאחר הזעזוע של האונס והרצח בגן מאיר, הצליח אבא לשבור את חומותיו, ולפתוח את הגן אל הרחוב גם ביום וגם בלילה.

את גן העצמאות אבא בנה מראש לא מגודר, פתוח אל המדרכה והעיר. עיקר הקושי בגן זה היה בהתמודדות עם החוף האכזרי של תל-אביב, שהרוחות המלוחות שלו מכלות בו את הצמחיה. אבא היה מספר לנו בקנאה על חופים אחרים בארץ, שבהם משתפלת הצמחיה עד לקו המים.

רוחות הים החזקות של תל-אביב ומבנה גבעת הכורכר קבעו את התפיסה התכנונית של המקום. אבא עיצב מחדש את הטופוגרפיה של הגן ויצר שיפולים, אשר ירדו לכיוון מזרח - ובכך הגן על הצמחיה מרוחות הים המלוחות. בחזית המזרחית הוא יצר תבליט מלוחות של אבני כורכר, שהיא יצירת אמנות בפני עצמה. למזלו, לא ראה כיצד נהרסה חזית זו של הגן, עם בניית החניון התת קרקעי של מלון הילטון הסמוך.

למשתלה העירונית, שעמדה תחת פיקוחו, היתה לו חיבה מיוחדת. היא שימשה אותו לא רק כספק של צמחיה לגני העיר, אלא גם כתחנת מחקר ניסיוני.  שני נושאים היו יקרים במיוחד ללבו, והוא למד אותם ופיתח אותם: שמירת עצים גדולים במקומם - והעתקת עצים מבוגרים ממקום למקום. לכיכר לונדון ולגן העצמאות העתיק שיחי רותם מדברי ומלוח. לכיכר דיזינגוף ולכיכר מסריק הביא עצי תמר ענקיים מעירק. עוד בשנות ה-40 העביר זיתים ענקיים מן ההר אל השפלה.

מעשי העתקה אלו נעשו בקפידה ובדייקנות, כדי לשמר וליצור נוף תוך דילוג על שנות הצמיחה של העצים - ומתוך התחשבות במרקם הנופי. זאת בניגוד לאופנה שהפכה למכת מדינה: העתקת צמחים לצמתים ולווילות, מבלי לקחת בחשבון את ההיבטים הנופיים.

שמירת עצים עתיקים היתה עבורו לחם חוק. הוא לחם לשמר את עצי השקמים המעטים שנותרו בתל-אביב: השישה ברחוב המלך ג'ורג', ליד בית ז'בוטינסקי, השקמה העתיקה בצומת חולון, ושלישיית השקמים בגבעת הבימה, סביבן הוקם גן יעקב. בשל הבדלי הגובה של שארית הגבעה, אחרי שבנו את התיאטרון, היה חשש ליציבות העצים. אבא הזמין את האדריכל יעקב רכטר להיות שותפו ליצירת גן זה. יחד הבינו שעליהם ליצור גן שיהווה המשך למבנים שממזרח להיכל התרבות - ומצפון לבניין הלנה רובינשטיין. הם בנו את הגן במפלסים, ובכך הגנו על השקמים ואיפשרו את הגישה אליהן, מבלי לסכנן. חבל שהשינויים שנעשו בגן מאחר יותר, כמו שורת הדקלים שניטעה ברחוב תרס"ט, פגעו בנופו של הגן. במדרונות הצפוניים של יפו העתיקה בנה אבא את גן הפיסגה. יחד עם האמן מרסל ינקו, שעבד כמהנדס בעיר, סימן אבא את המבנים שנותרו לאחר כיבוש יפו ב- 1948. הוא שמר על השבילים, ששרדו בינות לחצרות, ויצר - מהאבנים שהשקיפו על הים במשך דורות - טרסות, שמחלקות את המדרון. כשמתבוננים היום על הקירות שיצר שם, אפשר לחוש קומפוזיציה וקצב.

בגן הפיסגה כבר יכול היה אבא לחגוג עם שפע ומגוון של צמחיית חופים מקומית, שכן המקום מוגן מרוחות הים. הוא גם שתל שם עצי פרי - רמז לבוסתנים, שהיו חלק ממדרון יפו העתיקה. לעומת זאת סירב לשתול במקום ורדים, כבקשתו של ראש העיר, כיוון שאלה נראו לו זרים לרוח המקום.

יום אחד לקח אותי אבא לגן הפיסגה והראה לי מבנה כורכר ששרד לאחר כיבוש יפו. בקיר המבנה השאירו הבנאים הערבים גומחה עגולה. כאן צמח תמר והערבים, דייר הבית, במקום לעקרו, הקיפו אותו באבן כורכרית. התמר נפגע בזמן כיבוש יפו ואבא שתל במקומו תמר אחר, כדי לתת ביטוי ליחס יושבי המקום אל העץ. אני לא יודע אם אבא, עם כל רגישותו, היה ער בזמן ההוא למתח שבין שימור נוף התמר לבין הגלות שנגזרה על בעליו.

הרגישות הזאת - כמו גם הבנת מהותו של המקום - באו לידי ביטוי גם בגן שהקים על גבעת הכורכר, לצד בית יד לבנים, שאותו בנה האדריכל לוטן. גן זה - כולו ארץ ישראל - והצמחיה שבו היא צמחיית הארץ, שחיה ממשקעים ואין צורך להשקות אותה, כמו בטבע. צריך רק לשמור בה על ה"חלשים" מפני ה"חזקים", התוקפניים והמשתלטים.

בגן זה המשיך ופיתח אבא את השימוש באבן הכורכר הטבעית.  גם היום ניתן לראות את גידי הכורכר שנכנסים אל תוך גדר הבטון הנמוכה, כאילו מושיטים יד לגבעת הכורכר שעמדה שם פעם, ממול.

בכל מגרש פנוי שעדיין לא נקבע לו יעוד, מיהר אבא לנטוע עצים בנסיון ליצור עובדות בשטח, להציב גבולות לתהליך הבנייה האינטנסיבי של העיר ולהגביל את כרסום השטח הפתוח. הוא האמין בשטחים ירוקים בתוך העיר, כמיטב המסורת האנגלית וידע כי את העצים לא במהרה יעקרו.

פישמן, מהנדס העיר, לא אהב את היוזמות האלו של אבא, ויעידו על כך כמה וכמה מכתבים נזעמים שהוא שלח, ובהם אסר עליו לשתול עצים על המגרש הריק שמול בית העירייה. אולם אבא המשיך בשלו. כך נולדו הגינות הקטנות, היפות והצנועות שברחבי העיר. כך גם נוצרה תשתית ירוקה לגנים גדולים יותר, שהוקמו מאוחר יותר - כמו גן התקווה, גן הכובשים, גן שושני, פארק דרום ופארק הירקון.

למזלו, היה אבא ביחסים של כבוד והערכה עם סעדיה שושני, האחראי על הגנים במועצת העיר. שושני האמין בכשרונו ובכושרו ועזר לו להגשים את תפיסתו הסביבתית והגננית. גם עם אדריכל העיר, רייך, היו לאבא קשרים הדוקים והם שיתפו פעולה בתכנון הגנים שבבתי הספר - בעיקר בעיצוב הגינה גן החיות. השניים ערכו יחד מסעות לימוד בגני חיות שונים ברחבי העולם, כדי להבין את מהות הסביבה שבה יכולות החיות לחיות בשבי וכדי לתכנן את הרחבת גן החיות לעבר פרדס גן הדסה (כיום - מגדל גן העיר).

"המסע הגדול", שהיה בו משום הגשמת חלום, קרה בתחילת שנות ה-50, כשאבא נסע לקיוטו שביפן לכנס איפלה – ארגון אדריכלי הגן והנוף הבינלאומי. בהזדמנות זו הוא הקיף את העולם. הוא עבר בהודו, בקליפורניה, בניו יורק, בלונדון - ואף חזר למנצ'סטר, שם פגש אנשים שלהפתעתו זכרו עדיין את משפחתו. לצערו, לא יכול היה לעשות קפיצה דומה ללבוב.

בזמן מלחמת העצמאות ובתקופת הצנע, התגייס אבא לייצור תוצרת חקלאית. המשולש הגדול שבין דרך נמיר, דרך בגין ורחוב ארלוזרוב, הפך, בפיקוחו, לגן ירק רחב, שמפירותיו נהנו ילדי בתי הספר בעיר. מאוחר יותר הוחלט להקים שם גן - ושוב יצר אבא מציאות. לאיזור, בו לימים הוקם פארק הירקון, הוא החל להעביר עצים בוגרים עוד בשנות ה-50, מתוך מחשבה שבבוא הזמן והתקציבים המתאימים יוכל לגשת לתכנון הסופי של הפארק הגדול של תל-אביב - פארק הירקון. זאת היתה צריכה להיות גולת הכותרת של פעילותו רבת השנים כמתכנן הגנים של העיר, איש הריאות הירוקות, בעיר שבה איימה הבנייה לכבוש כל חלקה.

בשנות ה-60, למרות שהתקרב לגיל הפרישה והיה אז על סף יציאה לגמלאות, החל אבא לבצע את החלק הדרום-מערבי של הפארק הגדול. לא היה לו ספק שראש העיר, יהושע רבינוביץ, יחתום עמו על הסכם מיוחד, שיאפשר לו לסיים את התכנון והביצוע של פארק הירקון.  אלא שרבינוביץ החליט למסור את תכנון פארק לאדריכל אריה אלחנני. אבא חש לא רק אכזבה וכאב אישיים. הוא ראה בהצבת אדריכל בראש צוות התכנון של הפארק סכנה, אות לכוונה לסלול בגן כבישים ולבנות מבנים. תפיסה זו היתה שונה לחלוטין מתפיסתו שלו. הוא ראה בפארק גן טבע, נוף עם מינימום של מבנים, לשימוש המבקרים.  גן ללא כבישים וללא מכוניות.  פארק אמיתי.

אבא יצא למאבק. המאבק האחרון ברצף ארוך של מאבקים נגד האדמיניסטרציה, הבירוקרטיה, הקבלנים, היעדר התקציבים. והנה, בקרב המכריע, המסכם, של פעילותו - הוא הובס. המכה היתה קשה במיוחד, משום שחבריו לארגון הגננים ואדריכלי הנוף לא היו מוכנים להצטרף אליו לקרב על זכותו - כמתכנן הנוף של הגן - לעמוד בראש הצוות, ולא לשמש משנה לאדריכל. הוא ראה בהחלטה הזו סכנה למקצוע, אך חבריו לא התייצבו לצדו. היו שניסו לדבר על ליבו, אך הוא לא היה מוכן להתפשר - ואני ראיתי אותו ביאושו ובסבלו.

נאמנותו לתל-אביב גרמה לאבא לסרב לשתי הצעות עבודה מפתות: פרופ' זוהרי, דיקן הפקולטה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, הציע לו להקים את הגן הבוטני של האוניברסיטה בירושלים, ולהעניק לו, באותה ההזדמנות, תואר פרופסור. היה בזה פיתוי גדול, אך אבא עמד בו, וסירב לעזוב את גני תל-אביב, מפעל חייו. גם את הצעתם של ראש העיר ירושלים, טדי קולק, ושל הפסל איזמו נוגוצ'י, לתכנן את הצמחיה בגן הפסלים של מוזיאון ישראל - דחה אבא, לאחר התלבטויות - כדי שיוכל להישאר קרוב לגני עירו.

והנה עשרות השנים של חיים ועבודה, שהיו כולן קודש למטרה מקודשת אחת – גני תל-אביב – הסתיימו במפח נפש נורא. אבא נאלץ להיפרד מהצוות המסור שבנה וטיפח בעיריה: מעוזריו הקרובים יצחק לרר, יוסף כהני ושלמה שטיין, ומעובדי מחלקת הנטיעות, שאיתם עבד כל השנים, איתם יצר את גני העיר ורבים מהם הפכו במרוצת הזמן לחבריו.

נקודת אור אחת האירה לו, כאשר המשורר ואדריכל הגנים הלל עומר (ע. הלל), הסכים לרשת את מקומו כאדריכל הנוף של תל-אביב-יפו. אני זוכר איך הלל בא לפגוש את אבא, ואת השעות שהקדיש לו אבא כדי להעביר לו מהידע ומהניסיון שרכש במשך עשרות השנים שעשה בתפקיד זה.

הזכרונות באים ונדחקים עכשיו, ומבקשים לראות אור. אולי יבוא יום ונספר את כולם, זכרונות על דור שהלך, על דור שתמיד הושיט יד כדי לתת - ולא כדי לקחת, כדברי שירה של נעמי שמר. קשה להאמין שהחברה שבה אנו חיים כיום נולדה מחלומותיהם של אותם ציונים ויהודים אמיתיים, שלא האמינו בדת - אלא בצדק של הפרט והכלל, כמו בחזון הנביאים.

אני, שהתמזל מזלי להיוולד ולגדול בצלם של אנשים נפלאים אלה, לא ניצלתי את ההזדמנות ללמוד - ליד אבי וממנו - את תורת הצמחים והגן.  כשבחרתי בציור, כתחום האמנות שלי, לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואלך בעקבותיו. רק בשנים האחרונות אני מתחיל לזהות בעבודתי את השפעתו והשראתו, הן במחשבה הפיסולית-סביבתית - והן ביחס לסביבה ולחומרי העבודה.

באחת השיחות הרבות שהיו לי עם אבי על דרכי עבודתו ותפיסתו התכנונית, שאלתי אותו מדוע הוא אינו יוצר גנים מסוגננים, כמו הגנים ההודים, הפרסיים, כמו בגני אנדלוסיה, או הגנים הברוקיים - האיטלקים והצרפתים. תשובתו היתה: "קודם כל אני צריך לשקם את הטבע, שנכחד בשיני בעלי חיים ונהרס במלחמות - ולהחזיר למקום את הצמחיה שהייתה בו, אחר כך אתה תוכל לסגנן...".

בזמנו, המשפט הזה נשמע לי כתגובה עוקצנית לשאלתי הביקורתית. לימים, כשחדלתי לצייר והפכתי לפסל העובד בנוף, בסביבה ובטבע, הפכה האמירה הזאת עבורי נבואה שהגשימה את עצמה.

במספר עבודות שלי עוד זכיתי להיעזר בייעוצו. ב-1961, עזר לי אבא בבחירת הצמחיה המתאימה לעבודתי הפיסולית הסביבתית הראשונה - בחצר הפנימית בבניין בתי המשפט בתל-אביב, עבודה שהזמין אצלי האדריכל יעקב רכטר.

כמה שנים מאוחר יותר, כשהאדריכלית דורה גד הזמינה ממני יצירת קיר - לאולם המליאה של הכנסת - עזר לי אבא בבחירת המחצבה ובבחירת סוגי האבן, במחצבת דיר-אל-אסד שבגליל.

כשרציתי ליצור גן מדברי סביב אנדרטת חטיבת הנגב, ליד באר שבע, הכין אבא רשימה של עצים ושיחים אופייניים למדבר, שיגדלו ללא השקיה מלאכותית ויסתפקו במעט המים הבאים מהמישקעים העונתיים. לצערי לא זכה אבא לסיים איתי את הפרויקט הזה. ידידי, אדריכל הנוף צבי דקל, הוא שיישם את רעיונותיו.

כששכב כבר על ערש דווי וידע שימיו ספורים, פנה אלי אבי וביקש שלא ייקבר בבית הקברות של החברא קדישא, למרות שבמשך השנים טיפח בעצמו את הצמחיה בבתי הקברות של תל-אביב. תחת זאת ביקש להיקבר בקיבוץ שובל, בבית הקברות שאותו תכנן בתחילת שנות ה-50, כאשר גבריאל, בעלה של נעמי, אחותי, נהרג בשדות הקיבוץ מפגיעה של מטוס ריסוס.

שם, על גבעה, בדרך המובילה לבאר שבע, בין עצי הברוש והזית שנטע, נקבר אבא. אחרי שנים הצטרפה אליו שם גם אמנו, זהבה, וכך הם שבו להיות זה לצד זה.

במהלך חייו של האדם מתרחשים לעיתים דברים מוזרים, שבדיעבד בולטת בהם סמליות, שנראית מכוונת. העבודה האחרונה שביצע אבא כמתכנן הנוף של תל-אביב, היה הגן של ככר מלכי ישראל, היום ככר רבין. את שדרת התמרים שלאורך הכיכר, העביר אבא מחופי הכינרת, לשם הגיע עם אמא בראשית דרכו בארץ, ב-1920. את עצי הזית שבפינת הרחובות פרישמן ואבן גבירול העביר ממטע הזיתים של קיבוץ שובל, שם הסתיים מסע חייו המרתק והפורה.

תערוכה זו היא מחווה לאבא - אברהם, אייבי קרוון, כ- 35 שנים לאחר מותו.  לצערי לא תיעדנו בזמן את עבודותיו, לא אספנו מסמכים, ניירות תכניות ותמונות. כך איפשרנו לשיני הזמן לנגוס בזכרון.

אבא מעולם לא תיעד את עבודתו, לא צילם ולא הצטלם. הוא גם לא זכה לדברי הערכה על מה שעשה ויצר. תמיד היו הברכות מכוונות אל נבחרי העיר, ראש העיר, הממונה על הגנים. אינני זוכר שאי פעם הזמינו אותו לשאת דברים. להיפך. הוא לא ידע מה פירושם של יחסי ציבור. הוא היה איש מדור אחר, מתקופה אחרת. ורק אמא כעסה וחדלה להגיע לפתיחות הגנים, כי חרה לה שאין מודים לו - על המאמץ, על הכישרון ועל התוצאות.

שנה לאחר פטירתו, החליטה ועדת השמות העירונית לקרוא על שמו את הגינה הקטנה שברחוב פרופ' הרמן צבי שפירא, הרחוב שבו עמד פעם ביתנו הצנוע,  מול שורת בתי הגננים שבינתיים נהרסו - ומול בית קק"ל, שבחצרו עומדת עדיין הגינה הראשונה שתכנן בתל-אביב.