הנוכחות של רפי לביא באמנות הישראלית היא מבחינתי נוכחות של שפיון וצלילות. זה הלך יפה עם מה שכמעט קרה פה בארץ, היתה תחושה שמנסים לבנות פה משהו נורמלי. הציור שלו שיגע הרבה אנשים - כאלה שחשבו שמשהו עמוק לא יכול ללכת בסנדלים. רפי הוא מעמודי התווך של האמנות הישראלית. חלקו בגיבושה, כצייר וכמורה, ידוע וברור לכאורה, אלא שהנוכחות הכמו מובנת מאליה שלו והיותו נגיש כל כך הצליחו לכסות, דרך הקירבה הגדולה, על אחד המהלכים הכי בודדים ומרתקים שאני מכיר באמנות הישראלית - הציור של רפי לביא.

הכניסה של רפי לביא ויגאל תומרקין אל הסצינה המקומית של "אבסטרקט לירי" היתה כניסה ישירה של קלין מפוצל אל תוך שריר. שניהם רואים עיוורים לנעשה סביבם, כמו שני להבים על אותו סרן. מודוס ויוונדי חדש מאפשר לראות את הציורים הליריים כאילו הם קרום של חביתה. מה שנקרא בישראל "אבסטרקט לירי" ניסה אמנם להיות אבסטרקט, אבל הוליך תחושות נטורליסטיות. נדחק לשם הרבה יופי, אבל תמיד נשאר רושם שיש להם שפת אם נוספת, כמו דגי ים שבאים להטיל בשפכי נהרות. תומרקין מוריד פיר לתרבות, לא מיקוח דיאלקטי ובדיקה בציציות, אלא הפצצת תשבץ. תומרקין לוקח את החיוך הפוטוריסטי שמרטה המלחמה הראשונה יחד עם בשר הפרצוף, ומשם זה כבר נוסע לבד. בארוק, זהב, עידן פרומתיאוס כמו נפתח מחדש. היקיצות של ה"אבסטרקט הלירי" היו תמיד בטרקלין, הגברת הזו לא נתפסה אף פעם בשירותים. מנקודת המבט שלהם רפי לביא החזיק תמיד את הספר הפוך. לימים הכוח המרדד של ציורי רפי יבטיח שהציור של זריצקי, למשל, ייראה יותר מסביר; כאילו טופל בממיס שומנים.

מהו הדבר שעושה את הציורים של רפי לענייניים כל כך? בציורים המוקדמים שלו הוא מעביר תחושה של אי נחת מעצמו. מעין עוינות אפלטונית שהוא מפתח כלפי ציוריו. במדרון הכי צחיח של האמנות הישראלית מתמיינים הדברים. המאמץ להשיג ציור של "לא כלום" גמור משאיר אצלו תמיד עודף. עודף ארכימדי יקר - שלם עם חלקים עודפים. מתכון כזה לעשיית סדר יחסי וקונקרטי בו-זמנית לוקחים בשתי ידיים. היכולת של רפי לדעת מה הוא עושה כאשר הוא מצייר היא בערך כמו היכולת של העכבר שרץ במבוך לדעת משהו על מהות הניסוי שבו הוא משתתף. יותר מזה: כשרפי עושה ציור, נראה שלא מעסיק אותו אם זה אמנות, ממש כמו שספרינטר לא מתעסק בפיזיולוגיה של הרגל בזמן הריצה.

רפי שוכח לתוך הציורים שלו את מה שהוא יודע על ציור. אין מקומות למנוחה ואין הייררכיה של מרכיבים, המהלך הוא תמיד על כל השטח - מתפעל אותו כמו ממברנה שלמה. הנגיעות של רפי אינן ציוריות לעצמן, ההפך מזה – הן חתרניות, מנסות לערער ולבדוק עמידות. השליטה שלו היא דרך תבנית קואורדינטיבית שאיננה נוכחת, והמומנט הציורי הוא במפגש; קשקוש על כתם, קשקוש על קשקוש, כתם על כתב וכו'. השגשוג של הציור מותנה ביכולתו של רפי לקיים פיגור תימטי ביחס לפרגמנטים המצוירים. זהו מצב לכיד, אך כזה המצריך כישרון. אפילו שכישרון היום זו מלה גסה. הציור של רפי הוא "סופי" מהתחלה. גופת הציור מובטחת מרגע ההתחלה. זה מה שמרתק אותי כפסל - לראות בציור מעין שולחן עבודה. התפריט הספרטני והמאמץ להגיע מהר ובלי חוכמות ל"סדר סופי" מייצרים ללא הרף מצבים של ספר אישי. זהו ציור אנטי-אימפרסיוניסטי מובהק, נטול אופק, עובר מין הדחה. אין כלום מעבר לדיקט שהוא לא דיקט. הנטייה לעבוד בעיקר במידות קבועות גורמת לחשוב על הציור כמגרש עם חוקיות מוגדרת - במיטה ישנים, על יד השולחן אוכלים, בכורסה יושבים ועל הדיקט מציירים. בשבילי הציור הזה מתנהג כמו פיסול, הוא איננו סובל דמדום וערפול, בדיוק באותו האופן שלי אין כוח להשערות וסברות.

רפי לא מחויב ואף פעם לא היה מחויב לאף אחד מהפוסטולטים של האמנות. המהלך שלו מייתם, מוצרטי אם תרצו, דבר גמור על אופניו. הדברים שנשללים דרך הציור של רפי מקיימים את המֶשֶׁך שמבטיח החמצה – עיקרון של ארעיות כאקוויוואלנט לקיום האנושי. זהו ציור נדיר, בעיקר לא מובן מאליו. קורפוס הציורים שלו מתרחק ממש כמו יבשת. אני בטוח שבעוד שנים יידעו כולם שמה שעבר פה לא היה מכת שטח, כמו שזה נראה, אלא רק קו, חד, כמו עיפרון.