01
אני יושבת על אדן החלון הרחב ומסתכלת על העץ הזקן בצד השני של הרחוב.
ליד השורשים הרחבים ביותר, אלה שבולטים מתוך האדמה, יש חור גדול בגזע, כמו פתח של מערה.
אבל אותי מעניינת יותר הצמרת העבותה.
אילו הייתי ציפור, הייתי בונה שם קן, ואף אחד אף פעם לא היה רואה אותי שם.

02
אנחנו גרים בקומת הקרקע של בית ישן, עוד מלפני המהפכה.
בדירה הזאת גדלו סבתא שלי ואבא שלי, ועכשיו גדלה בה אני. אחיות ואחים עוד אין לי.
בדירה שני חדרים ושני חלונות. אחד גדול — אצל סבתא, ואחד קטן יותר — אצלנו. אצל סבתא הרבה יותר מעניין.
יש לה כורסה עתיקה וגדולה, שאפשר להחליק ממשענת הגב שלה כמו ממגלשה, מעמד עציצים שאפשר להיכנס לתוכו כמו לבית קטן, והרבה דברים מעניינים במזנון.
אבל אמא לא אוהבת שאני נכנסת לשם.

03
הבית שלנו, שמהרחוב נראה יפה אבל רגיל, הזכיר מצד החצר מבצר מימי הביניים — עם קירות עבים, צריחים וחלונות קטנים כמו חרכי ירי.
אחת משתי החברות שלי גרה בקומה העליונה. אני עולה אליה במדרגות גבוהות מאוד, כמעט פי שניים מהרגילות, נחה בין הקומות על אדני החלונות הרחבים ומסתכלת אל החצר.
אני עוברת ליד הדלתות.
מאחוריהן הולכים, מדברים. מגיעים אליי קטעי שיחות וריחות של אוכל מתבשל. לפעמים — שקט.
טניה — כך קוראים לחברה שלי — נראית לי כמו נסיכה מאגדה, שאבא־דרקון שומר עליה. אף פעם לא נותנים לה לצאת לשחק איתנו בחצר. כנראה החבורה שלנו מהחצר לא נראתה להם מתאימה.
אז היא נסיכה.
ומי אני?

04
מישהו מפחיד מתקרב.
אני עוד לא רואה אותו, רק שומעת צעדים כבדים.
אני רצה במעלה המדרגות. גרם אחד, שני.
חדר. ועוד אחד.
אני טורקת את הדלתות, אחת אחרי השנייה, אבל הצעדים הולכים ומתקרבים, בלי רחמים.
אני מתעוררת והלב שלי דופק בחוזקה.
בחלום אני שוב מוצאת את עצמי על המדרגות של ילדותי.

05
כשהייתי נערה, לפעמים הייתי מסתכלת סביבי וחושבת: זה הכול? אותם רחובות, אותם אנשים.
החיים כאילו כבר הוכרעו: להתחתן, הילדים יגורו כאן, ילמדו באותו בית ספר כמו ההורים. וזהו.
מעניין שמה שאז הרגיש כמעט כמו כלוב, נתפס מאוחר יותר אחרת. שכחתי להזכיר את המפגשים המשפחתיים בימי ראשון ובחגים, את הוויכוחים האינסופיים על פוליטיקה.
אז כל זה נראה משעמם ואפור, כמו גשם מייגע בסוף הסתיו. אחר כך הכול במדינה התחיל פתאום להשתנות, ורוח השינויים נגעה גם בי. הכול הסתחרר במהירות, ופתאום מצאתי את עצמי נפלטת אל החוף — עם בעל וילד — בישראל.
ומסביב — שקט מחריש אוזניים: הכול זר, לא מובן — אנשים, רחובות, שפה. והעיקר: מי אני? אם המדינה החדשה, האנשים והשפה הופיעו בהדרגה, כמו תמונה שמתפתחת על סרט צילום, עד שקיבלו קווי מתאר ברורים, הרי השאלה בטלפון: ״מי מדבר?״ עוד שנים רבות השאירה אותי מבולבלת לגמרי.

06
משום מה, זיכרונות הילדות והנעורים נראים לי כל כך חיים, ואני מספרת עליהם בקלות — ואילו החיים כאן מרגישים כמו זרם אחד רציף שהולך ומאיץ.