top of page

לריסה: עבודות הרישום שלך מעבירות תחושה של תנועה קלה, אווריריות, קוויות וחזרתיות. הקו הדק של הרישום גורם לי לתהות לגביו כחומר, כמשקל. איך את תופסת את החומריות בעבודה שלך? ושאלה נוספת שעולה אצלי בעקבות השאלה הזאת היא, איך את רואה את החלל ומהו בשבילך? נדמה לי שההתייחסות שלך לשני המושגים האלה שונה מהאופן שבו אני מבינה אותם כציירת. הפעולה של הרישום שלך מעלה אצלי גם אסוציאציה של דפוס מחשבה – האם המרחב שאת פועלת בו הוא יותר חומרי או מחשבתי מבחינתך? אם אפשר להגדיר את זה ככה.


שי-לי: התואר "עבודות רישום" מכובד מדי. מדובר למעשה בשרבוטים. פעולת הרישום קשורה יותר בהתבוננות, והשרבוט במחשבה. הייתי אומרת אפילו "במחשבה על משהו אחר". משהו שנמצא מחוץ לנייר.
הראשונה ללמד אותי ציור היתה סבתא שלי. כשהייתי בת עשר בערך היא העמידה אותי מול כן ציור שעליו בריסטול גדול ויצאה מהחדר. היא חזרה אחרי כמה זמן, אולי עשר דקות ואולי ארבעים וחמש דקות, וראתה שציירתי קו אחד קטן ועלוב. היא אמרה לי שציור זה משהו שצריך לתפוס מהר, אחרת הוא עלול לחמוק.
אני מאוד אוהבת להתבונן בציורים וברישומים אבל שונאת לצייר ולרשום. כלומר, אני שונאת את עצמי כשאני מציירת ורושמת. השרבוטים הם התנפלות קצרה ונסבלת. לפעמים אני תופסת משהו. קשה לי להיות בדף אז אני מתפרצת. אני הכי אוהבת עטים דקים, בעובי 0.1 או 0.05 מילימטר. הם שורטים את הדף. הרבה עבודות שלי קשורות להיעלמות. לרצון שהעבודה תיעלם. לא תיעלם באמת, אלא כמו בפנטזיה הילדית "שיראו שאני לא שם". שאלת את השאלות "כציירת", ואני יכולה לענות לך כיוצרת וידיאו. פעם נתתי לעצמי תרגיל לצייר כמה שיותר פרצופים בדקה. זה לא קשור בכלל למוטיבציות של ציירת אלא לרצון להידמות למצלמת וידיאו. לצייר פריימים. גיליתי אז, בניגוד לתחושת התנועה הקלה שייחסת לעבודות שלי, שהיד שלי כבדה מאוד.
אני לא מאמינה לאמנים "חומריים" וגם לא לאמנים קונספטואליים או "מחשבתיים" (אפילו שבטח משייכים אותי יותר לאלו). כולנו נמצאים במרכז הבעיה ששני הניגודים הללו יוצרים. אני מנסה ליצור איזו רציפות ביניהם דרך דימויים. בפועל זה אומר שאני לא חושבת על הצבות של עבודות אמנות אלא מנסה לממש את הרעיון שמה שאנחנו מציבים, בסופו של דבר, הוא הצופה. לכן יצרתי בעבר דימויים סטריאוסקופיים, כי הפעולה הגופנית שהם גורמים לצופה – משהו כמו פזילה ממוקדת – גורמת לו לחוש את המרחב בצורה שונה מאוד. מעין הסטה שפותחת בחלל ממד נוסף, חמישי.
כשאת שואלת על חומר אני חושבת על גוף. אם נצליח ליצור רציפות בין מחשבה לחומר, מחשבה לגוף, נוכל לרפא את הפצע שנוצר כשהם נקרעו זה מזה. מובן שזה עניין שבוער בי כטרנסית, אבל נדמה לי שהוא אוניברסלי למדי. שכולנו פצועים באופן הזה.


לריסה: גם בשרבוט יש מהרישום וגם ברישום יש מהשרבוט. "במחשבה על משהו אחר" מזכיר לי שהמורה שלי לציור תמיד מספרת על המורה שלה, שהיה אומר "כשאת מציירת את העין תסתכלי על האף".
זה מעניין שהמבט לעבר משהו מסוים, או אל החוץ, לעתים נחוץ בשביל דבר אחר, אולי בשביל משהו פנימי. ההתבוננות לפעמים נתפסת כפעולה פסיבית, אבל היא דווקא אקט מפעיל, כאילו אדם שמתבונן אמור להיות בעל הרבה סבלנות, אבל את אומרת להפך, ואת גם מדברת על הרצון לא לפעול, להיעלם, להיות ולא להיות. מול זה את מציבה את הצופה. באיזה אופן את חושבת על הצופה? מה התפקיד שלו בתוך זה? ואם החומר הוא גם גוף, האם הצופה הוא חלק מהחומר?


שי-לי: לפני כמה שנים יצרתי עבודת וידיאו שנקראת "עבודה שאבי ואחותי לא יכולים לראות כהלכה". מדובר באנימציה המבוססת על מבחן ראייה שבודק עיוורון צבעים. אבי ואחותי, שמתקשים להבדיל בין ירוק לאדום, רואים בווידיאו משטח של נקודות בגוני ירוק. צופים שאינם עיוורי צבעים רואים שהמשטח חצוי על ידי קו אופקי אדום שנקודות אדומות דולפות ממנו כמו דם מפצע פתוח. אין צופה יחיד, הם תמיד רבים ושונים זה מזה. ישנם אבי ואחותי, שהעבודה מוקדשת להם ונוצרה בשביל שלא יראו אותה, וישנם הצופים האחרים שצופים בעבודה ישירות אבל גם צופים בה דרך חוסר האפשרות של אבי ואחותי לצפות בה באופן הזה. אבי ואחותי מדמיינים מה היו רואים אם לא היו עיוורי צבעים, וצופים אחרים מדמיינים מה רואים עיוורי הצבעים. העבודה הזו מבליטה את מה שתמיד נמצא שם. אנחנו תמיד צופים גם בדרגה שנייה, גם מעיניו של אחר. כשאני עושה אמנות, המבט שלי איננו נקי מהמבט של אחותי או מהמבט של אבי, או לפחות ממבטיהם כפי שאני מדמיינת אותם. הם יכולים לאפשר לי לראות דברים מסוימים ולמנוע ממני לראות אחרים. הם עוזרים לי ומפריעים לי ליצור. כך גם כל הצופים שלי. מיתוסים שונים על דמות האמן גורמים לנו לחשוב שעלינו להתנקות ממבטיהם של אחרים בתהליך היצירה בשביל לגלות את המבט ה"טהור" שלנו. אני לא מאמינה שיש לנו כזה, "מבט טהור". אני מברכת על זה שהמבט שלי שלוב בזה של אבי ושל אחותי ושל אנשים רבים אחרים. במקום להתנקות ממבטיהם של אחרים אני מקווה לפתח איתם במהלך היצירה יחסים מיטיבים.
כשלמדתי בארצות הברית, חלק מהסטודנטים שלמדו איתי ממש התעצבנו מהעבודות שהצגתי. הם הרגישו שהעבודות שופטות אותם, את המבט שלהם. להבנתי הם הרגישו חוסר נוחות עם זה שהעבודות מחזירות אליהם מבט. הם הרגישו לא בנוח כי השבת המבט של העבודה משמעה שהיא מפסיקה להיות חפץ. זה קשה מאוד לאמריקאים שהעצמיות שלהם מבוססת באופן עמוק על עמדה צרכנית, ובהתאם מחפצנת, כלפי העולם. אני חוששת מהפרשנות שלפיה אני משתמשת בצופים כחומר או משתמשת בהם בכלל. אני מקווה לעשות דברים יחד עם הצופים שלי. הם אלה שמעניקים לעבודות את נשימתן, מעניקים להן חיים.


לריסה: אני חושבת שהעיוורון קיים בכל מיני אופנים, תמיד יש דברים שאי-אפשר לראות, ונקודות המבט הן רבות, ומעניין האופן שבו את מביאה את זה בחשבון ומתייחסת לזה. את משאירה מקום ריק לדמיין, לראות את מה שאין ואת מה שיש. את מעמיקה את המבט כשאת נותנת לאדם אחר להשתקף בו, או לעבור דרכו.
בעבודת הווידיאו שלך רואים מעין גוף מטושטש שנע בצורות שונות ומלווה בסאונד שנשמע כמו נשימות בלתי סדירות, מופרעות – זה קצת מזכיר לי משחק מחשב שהשתבש או ריקוד מודרני. הגוף בעבודה הזאת נראה כמו משהו שאיבד שליטה, ומצד שני נראה כאילו הסאונד של הנשימה שולט בגוף, מניע אותו. האם יש לך עניין בנושא של שליטה או חוסר שליטה? אולי זה מתחבר לנושא שדיברת עליו קודם, שגם על המבט אין שליטה – מה ייכנס אליו, מה ישפיע עליו.


שי-לי: קראתי פעם שהבלט הקלאסי מתרכז בהתגברות על כוח המשיכה, בניגוד למחול המודרני שעוסק בתיעול כוחה של הנפילה. מה שרואים בווידיאו ההוא היא דמות בתוך מנוע משחק שנופלת במרחב ללא תחתית. מדי פעם אני עוצרת אותה, אבל התאוצה שהיא צברה בנפילה כל כך גדולה שמנוע המשחק לא יודע מה לעשות איתה והיא רוטטת ובחלקים מסוימים מתפקסלת. באופן כללי, האמנות שלי מתמקדת יותר ברטט מאשר בתנועה הרצונית. הרטט הוא מין שארית חיות שחומקת מהדמיונות שלנו לגבי היותנו מישהו. אנחנו מעדיפים בדרך כלל לשייך את עצמיותנו למחוות רצוניות ולא לרטטים. אנחנו קושרים את העצמי שלנו לרצון או חשק, והרטט הוא צחוק בלתי נשלט שהקיום צוחק על חלומות העצמיות שלנו.
בסרט שיצרתי לפני כמה שנים, שנקרא "I M FREE FREE M I"יש סצנה שבה אני מקעקעת לעצמי את העורף. ככה, על עיוור. יש את השיר ההוא ב"כבש השישה עשר", "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני". זה יפה ונכון וגם נותן לנו ביטחון. אבל זה גם נכון שמי שמביט בנו מאחור יודע עלינו לפעמים דברים שאנחנו לא יודעים על עצמנו. אולי אפילו יש דברים שכל מי שמכיר אותנו יודע עלינו מבלי שנדע אותם על עצמנו. וזה מפחיד נורא. הוויתור על השליטה ביצירה הוא בעצם נכונות להתבזות. אני מקווה שאני מצליחה בזה, שאני מתבזה היטב, כי זה הרבה פעמים חסר לי באמנות שאני רואה. בעיקר בזו של בני דורי.

סוג הטקסט

ראיון

מקור

המהדורה המקוונת 2022, גרנטה מגזין לספרות חדשה

נכתב ב

שנה

2022

תאריך

אוגוסט 2022

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות

מראיינת: לריסה מילר