(מבוא היסטורי קצר).

תהליך דפוס רשת, כפי שהוא מוכר לנו כיום, הנו תהליך צעיר למדי. בעיקרו הוא בן המאה שלנו, אף כי שרשיו נעוצים אי־שם בעבר הרחוק.

פעילות חקרנית נמרצת בעשרות השנים האחרונות, הביאה צמיחה טכנולוגית ואמנותית עשירה, שהעמידה את תהליך ההדפסה החדש הזה במקום מכובד, ליד הטכניקות הבכירות של אמנויות הדפוס, כגון: חיתוך עץ דפוס בלט, תחריט – דפוס שקע, וליתוגרפיה – דפוס שטח.

עיקרו של התהליך במריחה או בהתזת צבע סביב גוף אוטם, או דרך ה״חלונות״ הנפרצים בו. אנשי המערות בתקופה הפליאוליתית כבר ידעו לעשות שימוש ברעיון זה – בהתיזם כתמי צבע סביב כפות הידים השאירו על הסלע את הציורים המרשימים של סימני ידיהם. כך עשו, בעצם, מה שמונח ביסוד התהליך של דפוס רשת. העברת צבע דרך תבניות פתוחות, כדי לקשט קירות בתים, כלי חרס ואריגים ללבוש, היתה ידועה לעמים קדמונים. המצרים בימי הפרעונים ידעו, כנראה, להשתמש בתבניות כאלו. גם הסינים ידעו זאת בימים קדומים, אולי כבר בימי החומה הגדולה. מכל מקום, השימוש באמצעי זה היה נפוץ בשחר הימים, בין עמים שונים ורחוקים.

את התבניות היו מכינים מחמרים מצויים שונים, כגון: פפירוס, עורות בעלי חיים ועלים. בני האסקימו למשל התקינו תבניות להדפסה מעורות כלבי-ים, ואילו הילידים באיי פיג'י ניקבו עלי בננה ופתחו בהם פתחים, כדי להדפיס באמצעותם מחזורי דגמים בצבעים צמחיים על שטיחים ואריגים ללבוש.

אך לא רק למטרות דקורטיביות השתמשו בתבניות מעריציו של בודהא נעזרו בהן להפצת תורתו, ובימי הביניים הדפיסו באמצעותן, בשילוב עם חיתוך עץ, תמונות קדושים, והעשירו בקישוטים צבעוניים טקסטים דתיים. גם קלפים למשחקי גורל – לשימושם של ה״חוטאים״ – הדפיסו בדרך זו.

אולם, אין ספק, שאבותיו הישירים של תהליך דפוס הרשת המודרני, היו היפנים.

אחד הקשיים בהכנת תבניות של דגמים גזורים להדפסה, היה ענין ה״איים״ התלויים. כדי שאפשר יהיה להשתמש בתבנית צריכים כל חלקיה הגזורים להיות קשורים ומיוצבים במקומותיהם. הפתרון לקשירת האיים", שמאפיו של הציור היו צריכים לרחף בחלל המקיף אותם, נמצא בגשרים מחברים מחומר התבנית. גשרים כאלה אפשר לראות גם כיום, בלוחיות, בהן גזורות ספרות ואותיות, המשמשות להדפסה על אריזות וארגזים.

היפנים, הידועים בסבלנותם הרבה לעבודות עדינות ומדויקות, מתחו והדביקו שערות אדם בין חלקיה הגזורים של התבנית. בדרך זו, ברשת כמעט בלתי נראית של חוטי שיער דקים, קשרו את ה״איים״ למקומם, ושוב לא היה צורך בפסי הגשר המחברים. את הדגם היו גוזרים בגליונות ניר כפולים, מפרידים ביניהם, ומדביקים, כאמור, חוטי שיער בין חלקיו של אחד מהם. אחר כך היו מניחים את החלקים הזהים של שני הגליונות הגזורים, פנים אל פנים, ומדביקים כשחוטי השיער לחוצים ביניהם. כדי לעשותה חסינה כנגד השפעות הנוזלים שבצבע היו מורחים את התבנית בלכה.

כאשר הדביקו את התבנית למסגרת עץ באמצעות רשת חוטי שיער, (אחר כך גם חוטי משי דקים), הפכוה למערכת יציבה ונוחה לשימוש ממושך. מכאן ועד לניצולה של רשת ארוגה, כמצע להתקנת דגמים להדפסה, היתה הדרך סלולה.

ידועים נסיונות, החל משנת 1870, בגרמניה, בצרפת ואחר כך באנגליה, לעשות שימוש באריגי משי למטרות הדפסה. בשנת 1907 רשם סמואל סימון ממנצ'סטר, אנגליה, פטנט על מתקן להדפסה באמצעות רשת משי. העברת הצבע נעשתה במברשת בעלת זיפי שיער קשים, ולא במגב, כפי שנהוג היום.

ואולם, לאחר נסיונות וגישושים בארצות שונות, היתה זו אמריקה, שגילתה את האפשרויות הטמונות בתהליך זה, להדפסה מסחרית רבת היקף, ונתנה דחיפה ממשית ומהירה לטכניקת דפוס חדשה זו.

ב־1914 פותחה בסן פרנציסקו שיטה להדפסת מספר צבעים מרשת יחידה. השיטה שוכללה ונודעה לאחר מכן בשמה המסחרי ״סלקטזין״. ציירי שלטים ואמני פרסום נעזרו בה לשכפול עבודותיהם ומצאו בה תשובה לצרכים הגדלים והולכים של חברת העסקים האמריקאית. כך הודפסו שלטים, כרזות, סיסמאות ודגלים.

בנסיונות ראשונים אלה לא נטלו חלק אמנים בעלי שם. רמת ההדפסה היתה ירודה. גם הצבעים לא היו משובחים, ולעתים היו מסרבים להתייבש כהלכה. הדפסים אלה לא היו מסוגלים, בשום פנים, להתמודד עם הטיב המצויין, שהפיקו באותה עת, בבתי הדפוס המסורתיים – בהם הדפיסו בשיטת הליתוגרפיה או דפוס בלט.

טכניקות חדשות פותחו בזה אחר זה, כמו השימוש בגיר ובטוש ליתוגרפי, בפילמים שונים לגזירה והדבקה, ותהליכים צילומיים. שפתחו אפקים חדשים ומעניינים.

לרשות המדפיסים הועמדו סוגי צבע חדשים ומשובחים, מותאמים לשימושים שונים, ולהדפסה על חמרים הנבדלים זה מזה בצורתם ובתכונותיהם. כן הומצאו מכונות הדפסה אוטומטיות. השיטה והכלים השתכללו, השימושים המסחריים התרחבו אך האמנים טרם ראו בה טכניקה ראויה לעבודה יצירתית.

ב־1938 התקבצה בארצות הברית קבוצה של אמנים והחליטה לבחון את האפשרויות האמנותיות בשיטת דפוס הרשת, שהיתה עד אז בשימוש מסחרי בלבד. עד מהרה נפתחו מרחבים רבי ענין והאמצעי החדש הפך בידיהם כלי ביטוי אמנותי עתיר השגים. אמנים נוספים הצטרפו ונטלו חלק במסע התגליות הטכניות והאמנותיות, בשכלול האמצעים ובהעמקת הפיתוח. בשביל רבים היתה שיטה זו יותר מטכניקה נוספת, והם מצאו בה כל שציפו לו בשאיפותיהם האסתטיות, בהיותן מעוגנות בעולם מושגים ובקצב החיים של הזמן המודרני. המעגל הלך והתרחב. לא עבר זמן רב והדפסים אמנותיים, בתהליך החדש הזה, מצאו דרכם לאולמי התערוכות והמוזיאונים.

באותו זמן התקינו וייחדו את השם ״סריגרפיה״ להדפס מעשה אמן, כדי להבדילו מהסוגים השונים של ההדפס המסחרי, שנעשו באותה טכניקה. המונח ״סריגרפיה״ נטבע מהמלים היווניות ״סריקוס״ – משי ו״גרפוס״ – כתיבה, רמז לרשת המשי שהיתה בשימוש בימים הראשונים, אף כי כיום מייצרים מבחר עשיר של רשתות בעיקר מחמרים סינתטיים, כגון: ניילון ופוליאסטר, וכן מחוטי מתכת דקים ביותר.

טכניקה זו, על אף שהיא צעירה מאד, או אולי בשל כך, טבעה את רישומה בעצמה מודגשת, במה שאפשר לכנות ״הרניסנס״ של ההדפס האמנותי, שהננו עדים הטמונות לו בשנים האחרונות. העובדה שיכולים להתקין בנקל סדנת דפוס באמצעים מצומצמים ובתנאי מקום מינימליים, תרמה לפופולריזציה של הטכניקה. כאשר מדובר על טכניקות שונות של ההדפס האמנותי במוזיאונים, באולמי התערוכות ובבתי הספר אי אפשר היום בלי להתייחס ל״סריגרפיה״. התענינותם של אמנים, אוהבי אמנות ואספנים בסוג זה של הדפס גוברת ומתרחבת – אולי לא מעט מפני שה״סריגרפיה״ תואמת להפליא מגמות וזרמים באמנות של זמננו.

בגליון מס' 3 של ציור ופיסול נדפסה כתבתו של גד אולמן על ההבטים הטכניים של דפוס הרשת. מאמרו של שלמה ויתקין, העוסק בצד ההיסטורי של טכניקה זו, מיועד לא רק לעוסקים בה אלא למי שמתעניינים בחולדות מאבקם של האמנים בחומר, מאבק המכוון להפיק מעשה-אמנות מתוך הדומם.

המערכת