top of page

נסענו בבוקר יום שבת ה-16 במרץ 1985 לבית האמנים בחיפה. על הפרק, פתיחת תערוכת אמנות ישראלית-פלסטינית נגד הכיבוש ובעד חופש הביטוי.


הייתה בנו שמחה וצפייה למפגש ולמפגן סולידריות יהודית-ערבית. קיווינו לערוך דיונים תרבותיים, מלומדים ומושכלים בינינו כדי להפרות את התערוכה שהיא הוכחה לכך שאפשר לחיות ביחד בהרמוניה למרות השוני והאחרות.


אולם עם הגיענו למשכן, התמונה התהפכה באופן דרסטי. חבר כנסת זועם בשם מאיר כהן אבידב התפרץ לחללי התצוגה יחד עם כמה מעוזריו והחל להוריד מהקיר יצירות אמנות ולזרוק אותן על הרצפה, לרסק ולקרוע אותן.


כפי שאתם יודעים אנשים כאלה המונעים משנאת חינם הם כמו בלונים מתנפחים בכעסם, עד שהם מתנפצים ואינם משיגים כלום.


והתערוכה נפתחה על אפם וחמתם והאמנות והתרבות ניצחו את הפשיזם והגזענות.


כפי שחוויתי אותה, התערוכה מחדדת את המסר העיקרי שהאמנות הפלסטינית מתעקשת להיות, לחיות, לחפש את המשמעות ולהיאבק בכוחות החושך. והנה עיני רואות איך מיום ליום האמנות הזאת משתכללת, מספר האמנים הולך וגדל וכך גם מספר התערוכות וחללי התצוגה, ויחד איתם מתרבה כמות קהל, החובבים ואפילו אספנים החלו לצמוח פה ושם.


הייתי אפילו מרחיק לכת קצת ומעז לומר שניצני זרם אמנותי חדש מתעצב ובנחישות ובעקשנות, זרם המבקש לענות על צרכים אישיים ולאומיים שהיו אסורים עד כה.


תופעה זו של אמנים צעירים בוגרי אקדמיות מבשרת טובות. אם נהיה ערים לחשיבותה ונתרחק מפלגנות ומסכסוכים אישיים וסקטוריאליים-פוליטיים ובמקום זאת נקים מסגרות וארגונים שיגנו עליה ויפתחו את התודעה הפילוסופית, הטכנית והרעיונית שלה, הרי שבמהרה נוכל להעמיד דור של אמנים ויזואליים ברמה המשתווה למה שהשיגו חברינו ומורינו הסופרים והמשוררים הפלסטינים כמו מחמוד דרוויש, סמיח אל קאסם, ע'סאן כנפאני, אמיל חביבי ואחרים ששמותיהם ויצירתם הפכו להיות מאורות בשמי הספרות והשירה הערבית ואפילו העולמית.


בסיור מעמיק מול יצירות האמנים אנחנו רואים באופן מובהק חוט המחבר בין כל יוצר ויוצר פלסטיני. למרות מגוון המדיומים והסגנונות בהם עוסקים האמנים, אתה בבירור מבחין במאבק הקיומי ובזעקת החרות, את הקשר למוטיב האדמה ולעץ הזית, את הצבעוניות הסימבולית ואת האלמנטים המסורתיים כמו האורנמנטיקה והאובייקטים שייחדו את הכפר הפלסטיני לפני 48.


עבד עאבדי לדוגמה הפתיע אותי בעבודה חדשה. זוהי עבודה רוחנית שבה הוא כביכול מביט אל מראה ומשקף לנו על הנייר מציאות אנושית הומנית של התלבטות ותהייה הקשורות במהות הקיומית של האני. והנה עאבדי האמן הוותיק המוכר לכל אינו מהסס לשאול בפרהסיה "מיהו אני"? עאבדי פותח את ליבו בפני הצופה ומזמין אותו להיווכח מה עולל לו הזמן האכזר. מצב זה שהוא מתאר בעבודתו הוא אותו מאבק הישרדותי בו נתון האמן הפלסטיני שטרם נמצא מי שירכוש את יצירתו, יכבד אותה, יחקור אותה, יכתוב עליה ויציג אותה בחללים רשמיים מכובדים. אווירת העצב ששורה על העבודה של עאבדי אינה אופיינית, שהרי סגנוננו הגראפי ורעיונו הסוציו-פוליטי חייבו אותו להיות מרוחק, הצהרתי וספרותי ואולם כאן בעבודה זו משתנה הכיוון קצת לכיוון האישי והרגשי . מה עומד מאחורי מפנה זה?


עאבדי הוא אמן מוביל, מקור השראה לכל האמנים שצמחו אחריו ובתפקידו כמעצב גרפי בעיתון אל-איתיחאד הרבה להציג עבודות של אמנים מקומיים ועולמיים. הוא אמן פוליטי טראגי, לאה בחיפושים אחר דימויים שיתארו את האסון שהכה בעם הפלסטיני, לשם כך הרבה להשתמש במדיום הרישום-ציור באסתטיקת שחור-לבן שסייעה לו להגביר את הדרמה הוויזואלית שסבבה ברובה סביב הנכבה, הגירוש והחיים במחנות הפליטים.


אמן רגיש נוסף שצד את עיני הוא תייסיר ברקאת, בעבודה המתוארכת מ-1948, שאהבתי אותה בכל נפשי, צבעייה כעין גחל חנוק, חום של גיהנום אפוף בקליפת אפר אדום מוריק והירוק מכחיל. משחק מיומן בתורת הצבע .


ברקאת, חסיד של תפיסת הקומפוזיציה הביזנטית בחלוקת המרחב לשניים או שלושה אזורים, במקרה זה רק שניים, האחד עולם של מטה והשני עולם של מעלה. על המשטח התחתון הוא מצייר בעדינות של ענני נוצה דימויי גוף של ילדים ודימויים גרפיים קישוטיים, ואילו בעולם של מעלה מציצים לעברנו שני פורטרטים נשיים בצבעים עמוקים של כחולים סגולים ענוגים ומסתוריים.


לברקאת עתיד מבטיח בניסיונו למזג בין המופשט הלירי לבין הפיגורטיביות הסימבולית.  אין ספק שהוא יפתח את הכיוון הזה ויציע לאמנות הפלסטינית נדבך נוסף לבניינה.


כאמל אלמוג'ני מציג עבודת קולאג' הממזגת בין דימויים מצילומים וקליגרפיה ערבית, נסיון להעצים את המסר הפיגורטיבי בטקסט הנלווה. יצירתו של אלמוג'ני אינה צרחנית ולמרות ריבוי הדימויים היא דווקא תובעת יתר התבוננות בניסיון לחבר בין הקצוות ולבנות סיפור. ברור שאמן שבוטח ביכולתו ובבשלותו הרעיונית והטכנית יכול להעמיד בפני הצופה מבנה חידתי מורכב אך לא בלתי פתיר ובסופו של דבר לא סתם  דקורציה ריקה מתוכן. כאשר בין הדימויים אנחנו מבחינים בצלמו של בסאם א-שכעה, ראש עיריית חברון, ומי שהפך להיות סמל המאבק נגד הכיבוש. עוד ברקע ילדים פלסטינים רוקדים בפסטיבל כלשהו - היו הרבה כאלה בשנות ה-80 - גם כחלק מהמאבק על הזהות. חיילים נאצים מזויינים בכלי ירייה, סמל למדכא ולרוצח שהרג ושרף את העם היהודי באירופה, ובחלקה העליון של העבודה גם יונה אדומה, רמז לרוח הקודש, אותה יונה לבנה שקידשה את ישו.


סלימאן מנסור, כמו תמיד, מציג עבודה חדשה ומפתיעה. הפעם מנסור מוותר על הסגנון הפיגורטיבי והסימבולי שלו ופונה להפשטה ולענייני השפה עצמה.  אני אוהב את הצד האקספרימנטלי של מנסור כאילו הוא רומז שללא שינוי אין התקדמות. בעבודה האמורה אנחנו רואים חייל רכוב על גבי שור בסגנון מזרחי קדום, אשורי או בבלי ואפילו מצרי, כיוון שאינו מקרי אצל מנסור. החייל נושא רובה וגם מקל ומאכלס את רוב משטח הבד. את החלקים הריקים ברקע הוא מאכלס בשורות של עבדים מובלים על ידי חיילים, מצד שמאל לצד ימין תנועה המפוגגת את קיפאון הדימוי הקדמי של החייל על השור. בעבודה הזו הדקדוק של השפה הפלסטית הוא בסיס לחיבור בין העבר הרחוק לעכשיו, ניסיון של מנסור לבנות גשרים בין תרבויות ששלטו באזור בתקופות עבר, ואנו בני המקום ממשיכים לשאת בדמנו את הגנים שלהן.


נביל ענאני, כשאר אמני הגדה המערבית, נשען על תפיסת מרחב מזרחית קדומה וביזנטית אייקונית, תפיסת חלל מושגית המקדמת את תפיסת המה על מושגי האיך, היינו העולמות המתוארים על הבדים מדגישים את הצורניות והסימבוליות והשטחתן אפילו הפשטתן גרפית כדי להכיל את תיאור המצב הקיומי המורכב בצל הכיבוש, הדיכוי הדתי והבורות האומנותית במקומותינו.  גם ענאני מחלק את משטח הבד לכמה אזורים, מעבד אותם בצבעוניות רכה, לירית, עצובה, ועל רקע מופשט זה הוא מצייר דימויים של נשים, ילדים ויונים בנוסף למשפטים בערבית מהמורשת הספרותית, הפוליטית והדתית הקשורה לזמננו ומקומנו. ענאני שואב את נושאיו מהמסורת הפלסטינית והערבית. פרטי הלבוש, האורנמנטיקה, החפצים, בעלי החיים והמבנים על כיפותיהם וחלונותיהם. המציאות על פי ענאני רומנטית כפרית שנעדר ממנה המאבק ההישרדותי היומיומי שעוברת האוכלוסייה הפלסטינית, אולם מפיחה היא תקווה ואהבת חיים ויותר מכל נוסטלגיה וגעגוע לימים שהיו ואינם למשהו שאבד לנו ולא ישוב עוד.


דאוד חאייק מנצרת מציג את ציורו "האדמה" שראינו אותו כבר יותר מפעם בתערוכות הפוליטיות שהוצגו ברחבי המדינה. בציורו איקונה מטאפורית פוסט-קובסטית לדמוי אישה מאזכרת בפירוש את הדימוי של לידת ונוס והוא קושר את עצמו, למרות סגנונו המודרני, לקלאסיקה הרנסנסית ללא רבב. זהו ניסיון שהבחנתי בו אצל כל האמנים שהזכרתי. הם רוצים לדבר על עולמם ועל כאביו וצרותיו, אך הם רוצים גם ליצור אמנות בשפה משלהם שתהיה גם כלי בלעדי דרכו אפשר גם למחות ולהיאבק על זהות ולהיות.

סיור בתערוכת האמנות המשותפת הפלסטינית-ישראלית בחיפה

סוג הטקסט

עיתונות יומית

מקור

אל-איתיחאד, 20 במרץ, 1985, עמ' 6

נכתב ב

שנה

1985

תאריך

שפת מקור

ערבית

תרגום

אסד עזי, עם שינויים קלים (2024)

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות