הסימפוזיון על הסוראליזם שנערך מטעם החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, אמור היה לשקף את המציאות הדחוקה שנתהוותה במלחמת העולם הראשונה וששימשה לאחר שנים אחדות (1924) עריסה לייסוד תנועת דאדא.

ההגדרה הראשונה של הסוראליזם, פרי עטו של ברטון, מתבססת על אוטומטיזם פסיכי, על החלום ומשחק לשמו, המדריך את המחשבה. זהו כליון סופי של כל יתר המכאניזמים הפסיכיים – סבור ברטון "פעולה נפשית, אוטומטית, המתכוונת להביע באומר או בכתב, או בכל דרך אחרת של ביטוי את תהליך המחשבה האמיתי. זהו תכתיב של מחשבה החופשי מכל פיקוח של הבנה ובלתי תלוי בכל משפט קדום אסתטי או מוסרי". "מציאות המעמקים" על פי תורתו של פרויד, שנחשבה כתת־מודע אישי ונפרד של האדם, אומצה בהצלחה על ידי ראשוני הסוראליסטים, שראו בה השקפת עולם מאגית ומיסטית כאחד.

מיום לידתה של התנועה הסוראליסטית ועד פרוץ מלחמת העולם השניה עברו עליה שתי תקופות אידאיות: תקופה אינטואיטיבית ותקופה של שיקול דעת. לדעתו של ברטון, התבססה התקופה הראשונה על כוחה הכל יכול של המחשבה, שיש בה עליונות על החומר. בתקופה השניה גובר הקוו הפוליטי.

המשורר אלואר כותב: "ישנה מלה אחת המרוממת אותי, מלה שלא יכולתי מעולם לשמוע אותה בלי רטט תקוה גדולה, הגדולה ביותר, תקוה להתגבר על כוחות ההרס והמוות המעיקים על האדם והמלה הזאת היא אחווה".

השנאה לבורגנות ולתרבותה, שלטון שוטרים וכמרים מוצאת את ביטויה בשירו של בודליר "בקורת השירה'' (1932). "ודאי ששונא אני את שלטון הבורגנים / שלטון שוטרים וכמרים / אך יותר מזה אני שונא את האדם שאינו שונא אותם / כמוני / בכל כוחותיו / ואני יורק בפניו של האדם שהוא משכמו ומטה / שאינו מבכר על פני כל שירי את "בקורת השירה" הזאת /".

***

הסימפוזיון באוניברסיטת חיפה כלל הרצאות עיוניות שנתנו על-ידי מרצים מפאקולטות שונות. נציין כאן את החשובות שבהן. פרופ' אבא סטרג'ס, בדבריו על "סוראליזם כתוצאה של מלחמת העולם הראשונה", הדגיש כי תנועות הדאדא והסוראליזם הן תוצאה של משבר בפסיכולוגיה חברתית ששלטה זמן רב לפני המלחמה. תופעות חברתיות מועטות מושפעות ממעורבות הגאונים, אך הבינוניות מצדדת תמיד במוסכמות מקובלות. דוברי הסוראליזם של שנות העשרים והשלושים צידדו בגאוניות המעטים, העשויה לשנות את פני החברה.

בדבריו על ה"סוראליזם בקולנוע" ניסה ד"ר גבריאל בן שמחון להוכיח את טבעו של הקולנוע כסוראליסט ולא עמד מדעת על אמני הסוראליזם בקולנוע. המרצה התייחס, בין היתר, אל הכפילות שבקולנוע כמכשיר הקולט את המציאות ומעתיקה בנאמנות מזה וככלי-תקשורת העשוי לשנות את הראליה מזה. הקולנוע עשוי לשנות את ה"חלל האמפירי", את מימד הזמן וליצור שניות חלומות, האופינית ליצירה סוראליסטית. לדעתו של המרצה אלמלא היה הסוראליזם קיים, הקולנוע הוא שהיה ממציאו. ספקטרום סוראלי רחב ניתן לראות בסרטיהם של פליני, פולנסקי וטרנס יונג.

נושא הרצאתו של ד"ר בנימין בית-הלחמי "סוראליזם וטרוף" משך את קהל שומעים הרב ביותר. המרצה עמד מקרוב על הקשרים האפשריים בין הסוראליזם והפרעות נפש, שנבחנו בהיבטים של תהליכים יצירתיים ופסיכולוגיים כאחד. הגדרת הטרוף כהתקרבות אל הלא מודע וכביטוי ישיר שלו, קרוב מאד להנחיות הסוראליזם המעוגן אף הוא בתחום של הבלתי מודע. אולם בניגוד לטרוף, הוא מתיימר לבטאו באורח קומוניקטיבי. לאמן סוראלי דרושים כוחות אישי מסויימים, כדי שיהיה מסוגל לעבד את החומר הבלתי מודע לגביו. הסוראליזם השכיל כמו כן להביע באופן ישיר את מחוז החלום בהעתיקו אותו לתחום של צורות מבע קומוניקטיביות. מנואל זלצר הרצה על ה"בובה והאנס בלמר", בהדגישו את התיפקודים הפסיכולוגיים של הבובה, סטיותיה המיניות במבעה הצורני והאידאי והשלכותיה על הפסיכולוגיזם האינפאנטילי, איכותה של הבובה ה"בוגרת" של בלמר ויישומה למשחקי מבוגרים בלבד, שונה מבובת משחק לילדים. הבובה היא כלי שרת אוניברסלי למכלול סטיות והיא אמורה לגרות את הנטיות הנסיגתיות הרדומות בקרבנו.

המגמה הדידאקטית שבסימפוזיון, שנלוותה אליו תצוגה סמי-תעודית, חסרה נושא היאה למסגרת חינוכית ואמנותית כאחת והוא נושא של ניצני הסוראליזם הישראלי, שעשוי היה לתרום כאן תרומה מחקרית מענינת.

המארגנים התעלמו מדעת או שלא מדעת מעימות בין המציאות העכשווית והסוראליזם; יתכן, כי בעולם בו המציאות הפכה לסוראלית, אין משמעות יותר לסוראליזם, שהפך בימינו לפוזה תיאטרלית, נטורליסטית למחצה. אין עוד אבסורד, סיוט, אובססיה ודמיון פרוע ביותר שלא התגשמו בחלקם בעידן האטום וכיבוש החלל.

המפגש הדמיוני בין "המטריה ומכונת התפירה על שולחן הניתוחים" (לטרימון) הפך לחזון נפרץ, למשחק ילדים לשמו. כל אשר עורר בשעתו רגשי תיסכול, אימה, סיוט ומחאה – נראה עתה לאחר מחנות המות באושוויץ, הירושימה, ביאפרה, וויטנאם כאנכרוניזם מיושן, כיצור "נחמד" לכל דבר ועוקצו של הסוראליזם הראשוני, הלוחם, המבחיל והבוטה, הוקהה ללא הכר.

התצוגה הדידאקטית שעוצבה בקפידה על ידי יוסף אמיר כללה מעין "קאבינט אימים" ובו דגמים מוגדלים של אמני הסוראליזם המאגי, המטאפיזי, שהבליט במיוחד את יצירותיו האנטרופומורפיות של רנא מגריט, עיצוב המביך והמבוי הסתום, העשוי כתפאורה ל"יום הסטודנט" – הווה אנטינומיה למסדרונות האלגאנטיים של האוניברסיטה, שהעניקוב לאימה הסוראליסטית והטרוף הדאדאיסטי כביכול אוירת קארנאבאל. הביצוע הטכני של יוסף אמיר, העיצוב הגרפי של הלנה מרקסון, התכנון והתאום של דורותי רובינס והייעוץ של לידיה גסמן, תוך תאום סביבתי של בתיה אייזנווסר – תרמו את חלקם בביצוע סוראליזם 1975 באוניברסיטת חיפה.