ילידת מג'דל שמס בגולן הסורי הכבוש, למדה אמנות במכללה לאמנות בתל חי וסיימה תואר ראשון באוניברסיטת חיפה.

חיה ויוצרת בשכונה צנועה בפריפריה של העיר חיפה.

סוניה מזכירה לי את האמן הארמני ארשיל גורקי, שחי כל ימיו נודד בין ארמניה לניו יורק. בניגוד לגורקי, סוניה היא יתומת מולדת שזהותה נשדדה ממנה, ונושאת בעל כורחה זהות שאינה לה. היא נולדה אחרי הכיבוש של 1967, ואיננה מכירה מציאות אחרת. על אף שאיננו רואים כל עקבה ישירה וברורה לכך בעבודותיה, הכיבוש (לצד סיבות רבות אחרות) מהווה סיבה למכאובים ולאסונות ערכיים, חברתיים, כלכליים ורעיוניים בחלקת הארץ הקטנה הזאת.

עבודותיה של סוניה מחמוד מאתגרות את מושגי הזמן והמקום, תוך התבססות על צילומים של הוריה וקרובי משפחתה משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. בשנים ההן היה העולם המערבי בשיאה של מהפכה צעירה, המהפכה של חצאית המיני והפתיחות המינית של ימי הביטלז והרוקנרול. הצילום עבר אז מטכניקת השחור-לבן אל טכניקה צבעונית, בורקת וצועקת

באופן הדומה יותר לגרפיקה מאשר למציאות.

הציורים של מחמוד נוצרו באמצעות צילומי חובבים שחטפו רגעים חולפים, אך משמעותיים: צבעים בורקים של צעירה כלה, שתי צעירות שהן אם ובת, שתי אחיות או שתי חברות, או קבוצת בנות שיצאו לטיול.

לפי מראן, הצעירות של סוניה מחמוד הן כפריות שהתאספו יחד בטיול בית ספרי או נשי, עומדות מחובקות בצפיפות, חלקן טובלות את רגליהן במימיו של ים, קרוב מאוד לחוף. הן מדגמנות הרפתקה מחושבת, שכן כלל לא בטוח שיודעות לכתוב. חברות, תלמידות או קרובות משפחה - המצלמה מקפיאה רגע שברירי בחייהן. סוניה הופכת את המאורע לספר של שיח, החושף אינטימיות פיזית טבעית שמאפיינת את תושבי הכפרים ונובעת מטמפרמנט כפרי קולקטיבי המתאפיין בפשטות, בקלות הנגיעה, החיבוק והנשיקה, אולי בהזדהות של הסובייקטים, המסתתרות בתוך הצפיפות. התקבצות נשית זו חושפת גם טעם כפרי ראשוני ומפוזר של מושג המראה החיצוני, שקובע את מידת פתיחותן וחיבורן של הנאספות זו עם זו. הלבוש כאן אינו הלבוש המסורתי ה"צנוע", כלומר זה המכסה את הגוף כיסוי מרבי, וגם לא הלבוש החדש - זה הנשמר לאירועים מיוחדים.

אם נתבונן היטב בצעירות, נראה כי הן לבושות ומסורקות בטבעיות ובפשטות שאינה מנסה לחקות את עולם הדוגמנות והאופנה המודרניות של התקופה. מבנה הציור מפריד בין שלוש צעירות העומדות מצד ימין ומישירות מבט למצלמה, ובין בעלת השמלה האדומה בצד שמאל, המחבקת את חברתה בשובבות ובצחוק יצרי ומבויש.

ציור שני

בעבודה זו נראית צעירה בוגרת שנושאת על זרועותיה תינוק, וסביבה ארבע ילדות בנות שלוש עד עשר. גם בציור זה מתמקדת האמנית בהצטופפות הקיבוצית מפני סכנה, או מפני חדירת העדשה אל מרחב עולמן של הנשים.

הצעירה הבוגרת עומדת באמצע המעגל, והילדות נשענות עליה כאילו היתה מבצר חסון, אך לאמיתו של דבר כולן נעדרות את ממד הזמן והמקום.

הן תועות בתוך משטחים צבעוניים קרים ודקורטיביים, שעולמות של שפות היצירה האמנותית מתנגשים בהם: ציור פיגורטיבי, דקורטיבי, קונספטואלי ונרטיבי, המוסיפים לעבודה היבט של פעולה ומתח. ואולם גם הרמוניה זו של צורה וצבע וכל המטען הדקורטיבי אינו מצליח להוריד את הדאגה והסגפנות מעל פניהן, אלא מעצים את המתח שבגופיהן המעוקמים, את צבעיהן, ואת המודעות שלהן לעקירתן מן המרחב הטבעי שלהן, ממקום שיש לו שם וכתובת אל משטחי צבע מופשטים, מסורבלים, הפתוחים

מכל הכיוונים.

הצעירה הבוגרת היא כמו רב חובל שאיבד את ספינתו בים אך עדיין מתנהג כאילו שיש סיכוי להינצל והוא הקש האחרון.

שונות זו בין המטאפורה לבין הרקע מצד אחד, ומצד שני ההתכתבות ביניהם, התקיימו בקונטקסט של צילומי סטודיו מאותה תקופה, כאשר נופים ממקומות מפורסמים בעולם שימשו כרקע לתמונות מתעתעות שהתכוונו לגרום לצופה להאמין שמה שנראה בתצלום הוא אותנטי ומציאותי.

אלה מצבים מבויימים שהצילום הופך אותם לסיטואציה מסקרנת ומפתיעה. מחמוד משתמשת בה כדי להשיג מעין הגשמת חלום או פנטזיה - להיות במקום אחד ולהיראות כאילו אתה במרחב אחר, להיות בתוך תצלום במקומות שונים בעולם בלי לנסוע, או להיות במקומות שונים ומרחקים בעת ובעונה אחת. תחבולה ויזואלית זו מאפשרת לאמנית לאתגר את חוקי החומר המחייבים והנוקשים ומספקת לה את היכולת להפר אותם.

ציור שלישי

בתצלום הזה מופיעה כלה בשמלת חתונה, מחזיקה שלושה ורדים אדומים ועומדת בבדידות מכוונת על ידי הצלם, או שהיא במדבר הנשייה, הרחק ממקום מסוים, כרצון הציירת.

צעירה באביב ימיה עומדת על רקע מופשט ומחולק לשני חלקים על פי חלוקת הזהב - חלוקת הציור לשני משטחים ביחס של 1:3 כמעט. לפי אותו מודל, החלק העליון מחולק אף הוא: משמאל ריבועים הנדסיים לא מדויקים, ומימין כתם צבע שקוף, שכמו מהדהד את כיסוי הראש של הכלה. החלק התחתון הוא משטח סימבולי אדום, שמסמן את האפשרות שזו רצפת אולם חתונות - שטיח אדום וזול, חיקוי השטיח האדום שנפרש לכבוד אנשים רמי מעלה - או מסמל את בתוליה המאוימים של הכלה. גם כאן ניכרת טכניקה של דיפרנציאליות, או הזדהות סימבולית, בדיאלוג הצבעוני בין הפרחים לשטיח, ובדיאלוג הצורני בין כיסוי הראש לבין הרקע.

הכלה מודאגת מהעתיד החדש ללא חתן, ללא שושבינה, גם לא חיק אם, או זרוע של אב או אח להישען עליה. היא ממלאת את תפקיד האישה העתידית הרצינית, המתבוננת, שתווי פניה ותנוחת גופה אינם נעדרים תחושה של פחד, עצב ותהייה.

עבודותיה של סוניה מחמוד עוסקות בנושאים נשיים וכפריים ומציגות עניים ועלובי חיים, וקורצות לסצנה האמנותית הפוסט-מודרנית. היא טווה את השפה האמנותית שלה מתוך זרמים ואסכולות אמנותיות שונות, וציוריה נעים בין הנרטיבי, הסימבולי, הריאליסטי, הפיגורטיבי והדקורטיבי. הצופה מבחין בהשפעת עולם ה-MTV, הפרסומות, הפופ-ארט והסרטים המצוירים על סוניה וחש בניסיונה להעביר אותנו ממציאות של "כאן ועכשיו" אל מרחבי הפנטזיה והמיתולוגיה. מה שנשאר מהתצלום המקורי והבימוי שלו ומה שחלחל אל הציור מתולדות האמנות הופך למעין טקסט אמנותי בטעם מיוחד ומרגש של מזרח-מערב.