top of page

את מאי דעאס (30) פגשנו לראשונה בתערוכה שהציגה במכללת ספיר, וכבר במבט ראשון על היצירות שלה יכולנו לחוש בעומקן. רצינו להבין יותר את העולם שלה. עולמה של אישה אמיצה ופורצת גבולות; אמנית מוסלמית, פלסטינית שחיה בחברה הישראלית. לדעאס יש המון מה לומר דרך הציור ומאמינה שיש לה אחריות בחשיפה האמיצה של האמת.


אנחנו בשנת 2022 ומעמד האישה בחברה הישראלית הוא עדיין לא דבר של מה בכך, ומה לגבי מעמד האישה הערבייה בישראל? דעאס נולדה וגדלה בטירה, למדה לתואר ראשון בבית הספר לאמנות “המדרשה” שבמכללת בית ברל. היא נשואה לסמי והם מגדלים את בנם רוסלאן.


פגשנו אותה לראשונה במסגרת הקורס “קרוס מדיה – תרבות חזותית”, בהנחיית ד”ר סיון רג’ואן שטאנג. הגענו לביקור בתערוכת היחיד “בתווך” שהציגה דעאס בגלריה של מכללת ספיר בשנת 2021, באוצרותה של כרמית בלומנזון. המילים הראשונות שאמרה בפני הכיתה שלנו, היו “שלום, קוראים לי מאי ואני ערביה, מוסלמית, פלסטינית, אבל לפני הכל” – היא הדגישה – “אני אישה”.


ואכן, ביצירותיה דעאס חושפת עולם רגשי ונפשי שאינו גלוי לעין ושמתייחס למעמדן של הנשים בחברה הערבית בישראל, וכל זאת מנקודת מבטה הנשית. “אני זוכרת שבתור ילדה, הרגלתי את עצמי למה שנקרא ‘את צריכה להיות יותר'”, מספרת דעאס. “להיות יותר טובה, יותר חכמה, יותר אמיצה, יותר חזקה, ולעבוד יותר קשה כדי להוכיח את עצמי כאישה. מצד אחד זה טוב לחלום ולשאוף, אבל מצד שני זה קשה להילחם על זכויות בסיסיות שכאלו, להילחם על ביטחון ועל להיות חופשיה”.


האם מגיל צעיר ידעת שתצטרכי לפרוץ ולעבור כל כך הרבה גבולות?


“יצרו לנו תגיות עוד לפני שנולדנו. אנחנו נולדות להתאים את עצמנו לקופסה שאחרים בחרו בה בשבילנו, אפילו אם היא לא מתאימה לאומנות הפנימית שלנו. אני מציירת היום ותמיד אצייר. אני מאמינה שהאמונה שלך, האינטואיציה שלך, הדחף, האמנות, המחשבות והרגשות – הם הכוח שלך. אל תתני להם שיגדירו אותך כמו זכוכית שאסור שתשרוט או כמו סוכריה שאסור לפתוח אותה. אנחנו עייפות ממילים וממטאפורות שגורמות לנו לגדול במחשבה שאנחנו תמיד בסכנה מעצמנו, מהנשיות שלנו ומהגוף שלנו. אנחנו צריכות לקום ולצייר את התמונה שלנו על עצמנו, כי מה שהגברים מציירים לנו, לא משקף אותנו”.


כשדעאס החליטה להיות אמנית, הסביבה שבה חיה התייצבה נגדה. חשבו “שהיא משוגעת”, שהיא לא תגיע לשום מקום. אמרו לה שאמנות היא דבר משני ועם ציונים כמו שלה, היא צריכה ללמוד מקצוע יותר טוב. אבל דעאס הקשיבה לעצמה ונלחמה. בשנה הראשונה של הלימודים לתואר הראשון היא גילתה עולם שלם של אמנות שלא הכירה, והתרגשה מכל דבר קטן שלמדה. את התערוכה הראשונה שלה הציגה דעאס לאחר כמה שנים שבהן חוותה דחייה מגלריות לאמנות. כיום היא יכולה לומר בגאווה שהתערוכה הראשונה שלה היא ניצחון אמיתי.


בשנים האחרונות נדמה שבחברה הערבית ישנה מודעות גבוהה יותר למעמד האישה מאשר בעבר. קמו עמותות פמיניסטיות שמסייעות ליותר ויותר נשים להיות מודעות לזכויותיהן, והרשתות מאפשרות להן להכיר נשים משפיעות מכל העולם. “אם אני משווה בין הנשים של היום לבין הנשים לפני כמה שנים, אני רואה שינוי למרות שהוא לא גדול”, אומרת דעאס. “התקדמנו קצת. הדרך עוד ארוכה וקשה אבל אפשרית, כל עוד נאמין בעצמנו ובנשיות שלנו. השינוי מתחיל מלהכיר בכוח הנשי שנמצא בכל אחת מאיתנו”.


לדבריה, האתגר שניצב בפני נשים ערביות צעירות גדול ומורכב: “הן מתמודדות עם הצורך לגבש זהות אישית ולעבד את השתייכותן הלאומית-תרבותית והמגדרית, בחברה שנחלקת בין שמרנות ומסורת לבין מודרניות ופתיחות – ובנוסף לכל זה הן נלחמות למען שינוי”. כשדעאס התחילה ללמוד אומנות בבית ברל לפני כשמונה שנים, היא מספרת, היו במחזור שלה רק שלוש נשים ערביות. כיום, היא מעידה, מספרן של הסטודנטיות הערביות לאמנות גדול יותר.


ב”שפת הדאד” ציירה דעאס אישה אמיצה שעומדת לבדה, עטופה בשטיח אדום, אל מול הים הכחול – ומסבה את מבטה לאחור, לעברנו.


מה הסיפור מאחורי היצירה הזו?


“האישה הזו היא מרכז העולם והעולם סובב סביבה. היא עטופה בשטיח פרסי שנמצא כמעט בכל בית ערבי. מצד אחד הוא עוטף אותה ונותן ביטחון אבל מצד שני הוא חונק ומסתיר אותה”.


יש פה סמליות?


“זה בעצם מסמל את הרצון הכפול לחשיפה מצד אחד, ולהסתרה מצד שני. השטיח הוא הזהות והמסורת שאי אפשר להתעלם מהם, הוא מסמל רצון לשייכות ביחד עם תחושת תלישות. צבעו מסמל כוח ורצון, והפרחים עליו מסמלים בשבילי את השטח שבו נמצאות כל הנשים בעולם ביחד עם הכוח העצום שלהן. האישה עומדת בקצה של הים, בכיוון לא מודע, כי אין הגדרה ברורה למקום. היא נוכחת באי שלה – באי שאפשר לעשות בו הכל”.


איזו יצירה הכי משקפת בעינייך את הדרך שעברת?


“בכל יצירה ניסיתי להוכיח שאישה היא חזקה יותר ממה שאנחנו חושבות. כל היצירות הן סדרה אחת של אישה חזקה, מרימה, מחבקת, מחזקת ומכירה בעצמה, אישה ששלמה עם הנשיות שלה. כל היצירות הן תהליך ארוך של פצע וריפוי תוך כדי התעמקות בטראומה אינדיבידואלית ואוניברסלית. אני מקווה שהצלחתי להעביר דרך העבודות שלי את ההתמודדות שלי ושל נשים אחרות בעולם עם משברים ואת היכולת לעמוד מול כולם באומץ ובתעוזה”.


הדרך לשוויון עוברת גם בשדה האומנות. יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שנגיע לשוויון זכויות, בקרב נשים בכלל ובקרב נשים ערביות בפרט, אבל היצירות והאומנות של דעאס השאירו אותנו מלאות תקווה ואמונה שאולי האמנות תקדם את השוויון המיוחל. “כאמנית וכאישה ערביה מוסלמית ופלסטינית בחברה הישראלית – שזוהי הגדרה מורכבת ולא מובנית מאליה – אני חושבת שגם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית יש עוד דרך ארוכה”, היא מדגישה, “עלינו להילחם בכל הכוח למען זכויותינו”.


יש לך משהו שאת רוצה לומר לנשים צעירות שיכול לעודד אותן לפרוץ גבולות?


“אני רוצה להגיד להן – אתן זה העתיד, אתן הכוח הנשי של העולם. אם יש דבר מדהים בחיים זו אישה, ואלה אתן. נשים בכלל, ונשים ערביות בפרט, יכולות לעשות הכל. הן רק צריכות להאמין בעצמן, לקבל את הביטחון העצמי שלנו מעצמנו ולא לחכות שמישהו ייתן לנו אותו. עם כל המורכבות, אני חושבת שיש יופי וחוזק ענק בלהיות אישה, אנחנו רק צריכות להאמין בכך”.


לראיון באתר ספירלה

נשים בכלל, וערביות בפרט, יכולות לעשות הכל. הן רק צריכות להאמין בעצמן

סוג הטקסט

ראיון

מקור

ספירלה, המגזין של תלמידי מסלול עיתונות בעידן הדיגיטלי של המחלקה לתקשורת בספיר

נכתב ב

שנה

2022

תאריך

10 במאי, 2022

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות

מראיינות: מאי מתתיהו ודנה מרש