מתח ותנופה הוא מופע בימתי נסיוני, שיש לו קשר עקיף עם האמנות הפלסטית. עצם היותו מוצג על במה מקנה לו צביון תיאטרלי, אם כי הוא משולל רוב האלמנטים מהם מורכבת הצגת תיאטרון. המרכיבים של הצגת התיאטרון הם הדיאלוג, התנועה, התפאורה הצליל וכו׳, המכתיבים לצופה את העלילה ואת האוירה.

ההצגות המקובלות אינן יכולות לבטא את הריאליזם של הרגע הנוכחי. תכופות עלילה הנכתבת בידי מחזאי, הופכת מיושנת בגלל מרווח הזמן שבין כתיבתה לבין הצגתה, בגלל השנויים וההתרחשויות הכלל עולמיות בשדה הכלכלה והפוליטיקה. עלילה ריאליסטית באמת יכולה להתרחש בדרך כלל תוך כדי הצגתה, כלומר להווצר במקום, על הבמה, לפני קהל צופים, כשהמרכיבים שנבחרו משמשים כלים בלבד, והקהל יוצר לעצמו בו במקום את העלילה של הרגע הנוכחי.

לצורך נסיון זה בחרתי בשני אלמנטים בלבד: האלמנט האנושי והמוסיקה. המוסיקה נכתבה ע״י יוסי מר חיים שבצע יחד אתי את הנסיון.

המוסיקה של יוסי היתה מורכבת משלושה חלקים שונים שהושמעו בעת ובעונה אחת. האחד היה הרקע, השני היה המוטיב, והשלישי היה מאולתר ומנוגן בצורה חיה במקום. כל חלק הושמע מתוך מגבר סטריאופוני נפרד, בעצמה שונה, וכולם ביחד יצרו את המתח הצלילי. בחירת החומר האנושי היוותה בעיה. מצד אחד לא רצינו לשתף רקדנים מקצועיים, כדי להוציא כל קשר עם כוריאוגרפיה, מצד שני נזקקנו לחומר אנושי מגובש, כדי ליצור את אשלית האחידות.

לכן בחרנו בקבוצת נוער, חניכי הפנימיה הצבאית וקבוצת בנות הלומדות אתם בגמנסיה הרצליה, אשר הצטינו בגבוש ובמשמעת.

המופע עצמו היה מורכב משלושה חלקים.

1. בחלק הראשון מופיעה על הבמה קבוצה בת תשעה בני-נוער הניצבים עם הגב אל הקהל, בשלוש שורות בנות שלושה אנשים כל אחת. כך נוצרת מעין קוביה חיה.

הבמה הנה חשופה מכל תפאורה.

התאורה מרוכזת על קבוצת המשתתפים. המוסיקה מאד דינאמית וציורית. היא בוקעת מרמקולים סטיריאופונים.

המוסיקה בנויה במתחים המביאים את הקהל לציפיה שבכל שניה חייבת לבוא התרחשות על הבמה, אך גוש האנשים אינו זז ואינו נע.

מבחינה אופטית, ריכוז האור על הקבוצה שעל הבמה, מביא את הקהל לידי תעתועי ראייה, כאילו הקבוצה נעה תנועה כל שהיא, אך הם נשארים סטטיים לגמרי. ההתנגשות בין הצליל הדינאמי, והעמידה הסטטית צריכים לגרום למתח ותנופה פסיכולוגית פנימית, ולעורר הדימיון. אורך הזמן נקבע לשמונה עשרה.

2. החלק השני בא מיד בתום החלק הראשון.

הזרקורים מקרינים אור אל האולם, ההופך עתה לבמה. הקהל מהווה עכשיו את המשתתפים. עתה מתחילה לבקוע מוסיקה אלקטרונית קצבית בעוצמה גבוהה.

מספר הנערים והנערות הוא עתה עשרים, חלקם בנעלי עץ, וחלקם בסנדלים. הם מתחילים לנוע כמעגל במעברים שבין הכסאות. התנועה היא בקצב אחיד.

תוך כדי התנועה המתמדת, העוצמה של המוסיקה דועכת וקולות הסנדלים ונעלי העץ מתגברים על המוסיקה.

בשלב הסופי, המוסיקה גוועת, וקצב ההליכה גובר. המשתתפים נעצרים בבת אחת.

המעגל הבלתי נפסק של ההולכים, בשלוב המוסיקה האלקטרונית, עצמת הצליל היורדת והצעדים הקצובים, יוצרים בקהל תחושה של השתתפות בהתרחשות של מתח דרמטי רב. הקירבה הפיסית של ההולכים והמרחק הרוחני של פניהם האטומות, יוצרים אוירה מיסטית ועכורה. הזמן נקבע לשמונה עשרה.

3. עכשיו נדלקו האורות הרגילים באולם. הצופים קבלו דברי הסבר מודפסים המזמינים את הקהל לתגובה במקום.