דעותיו של מבקר אמנות כפי שמצאו ביטויים ברשימתו של רן שחורי, בחוברת (מס. 3) של ״ציור ופיסול״, פורשים בפנינו בצורה ברורה את קר מחשבתו של מי שנטל בידיו את התפקיד הנכבד של פוסק מקצועי לטיב האמנות הנוצרת בארץ. בסיום דבריו מנסה אמנם שחורי, תוך הצטנעות להתיחס לדברי הבקורת של עצמך כאל דברים שהם בבחינת הבעת דעה אישית בלבד, ואולם כל עוד דברי בקורת על אמנות אינם נמסרים במסגרת הדומה לסימפוזיון, בה מבטאים אנשי מקצוע שונים דעות שונות, וכל עוד אין קיימת זכות מוקנית ומוצהרת בידי המבוקרים להמציא רשימות הנאות לסתור את דברי המבקר הקבוע, אין גם להגדיר את מבקר האמנות כמביע דעה אישית, אלא, בהתחשב במהותם של דברים, משמש הוא בבחינת פוסק הלכה. העובדה כי מערכות עתונים אחרות מעסיקות מבקרים אחרים העשויים להביע דעות שונות, אינה יכולה להמעיט מאחריותו של מבקר לגבי קהל קוראיו, הניזונים מדבריך, ואינה יכולה לשמש אמתלה לקביעות שרירותיות או לשגיונותיו של בעל דעות אישיות.

ולפיכך הנני מוצאת לנכון להגיב לדברי המבקר. הרושם הקשה שעשה עלי מאמרו של שחורי, הוא דוקא בדברי הוידוי האישיים שלו המתארים את יחסו של המבקר למבוקר, ולהיפך. זה מתחיל בכך ששחורי מאשר גלויות ברשימתו שהוא איננו הולך לכל תערוכה. ״רבות מהתערוכות המתקיימות אינן מענינות אותי״ – הוא מצהיר.

אני תמהה במקצת כיצד יודע המבקר מראש איזו תערוכה מהתערוכות המתקיימות אינה מענינת, כל עוד לא ראה אותן, אלא אם כן לוקה הוא במנה גדושה של דעות קדומות.

אין צורך בהרבה דמיון על מנת להבין ללבו של אמן, אשר לאחר שנרת טרחה, מסירות, יסורים, בהן עמל על יצירתך, מנסה, וזאת בהוצאות כספיות ניכרות, להביאה בפני הציבור. וברגע זה מסתבר לו שהמבקר, שמתפקידו להציגו בפני הקהל, פשוט אינו מוכן לבוא ולהעיף מבט על יצירתך. אם נמצאים אמנים הפונים ב״חנחונים טלפוניים״ אל המבקר, כפי שמתאר רן שחורי ברשימתו, הרי זאת תוצאה בודאי מעינויי הנפש העוברים על האמן הנאלץ להשפיל כבודו ולבקש חסד עבור פעולה שצריכה להעשות בזכות.

דומני שבימינו מכירים בהשפלת האדם ופגיעה בכבודו כבעינוי שאיננו פחות אכזרי מעינוי פיזי, ןמגילות זכויות האדם מצהירות זאת בבהירות מירבית. יתר על כן, הבון המשתמע מדבריו של שחררי אל אותם אמנים המרהיבים עוז בנפשם לפנות אליו ואינם נענים, והלעג לתגובותיהם האנושיות כל כך, מציירות בעיני דמות של בעל שררה המוצא הנאה בהשפלתו של הזולת.

דומני כי מבקר אמנות חייב לראות כל תערוכה, ללא כל קשר בגובה התשלום שהוא מקבל עבור טרחתו. וזכות מוקנית היא למציג להעביר את הידיעה בכתב או בע"פ אל המבקר מבלי שיראה הדבר כמעשה חסד. מבקר שהנו מנהל בית ספר, מורה ומרצה, ואמן בשעת הפנאי, הדחוק מבחינת זמן ואינו יכול לראות את התערוכות המתקיימות באזור שיפוטו, מן הראוי שימשוך ידו מתפקיד זה.

ועתה לעצם הביקורת.

גישתו של שחורי לאמנות, עם כל הברק המלווה אותה, הנה אנכרוניסטית במקצת. הוא עדיין מדבר במונחים של שפה בעלת דקדוק ותחביר וכללים טהורים, בעלת מושגים וערכים מופשטים – גישה המנסה לנתק את היצירה מהיוצר כאדם, ומהצופה כאדם, ומהיצירה כבעלת משמעות לאדם. זוהי גישה שהיתה רווחת בתחילת המאה, הקשורה קשר אמיץ לגילויים הראשונים של אמנות המופשט שהעלו כי הציור והפיסול מבוססים על שפה עצמאית משלה הבנויה מצורות וצבעים ואיננה רפרודוקציה ישירה של עצמים מהטבע.

ואולם מאז תחילת המאה נעשו מושגים אלה מושגי יסוד מובנים מעליהם, שאין מהרהרים בהם יותר. השפה היא שפה. הדקדוק – דקדוק. התחביר – תחביר. ואילו צירופי מלים מדוקדקות ומתוחברות, אינם כיום בבחינת גילוי אמנותי.

הדבר הנפלא באמנות כיום הוא, שהאפשרויות גדולות כים הרחב, והטכניקות מרובות ומגוונות ופתוחות לכל דרך, והמושגים משוחררים מכל עקרונות, ואין ישן ואין חדש, מפני שגם אלה וגם אלה חוזרים על עצמם בסדרות ובכמויות המלאות את הצופה במהירות, וקיימת מחזוריות המחדשת את המוקדם, והופכת את החדש לישן. ואין היום עקרונות מקודשים. כל קביעה מיושנת כבר ברגע שנוצרה. ובכל בליל האפשרויות הפתוח כיום – המרתק הוא הטוב. האמת איננה מלאכותית – היא משכנעת על אף שגיאות דקדוקיות ושגיאות כתיב.

רן שחורי מצהיר כי הוא מוכן להתיחס בחיוב אך ורק לאמנות עכשוית, ורואה בכל אמן שסגנונו מבוסס על האימפרסיוניזם או האקספרסיוניזם, סוחר או בעל מלאכה שאין לתת הדעת עליו. אני סבורה, שאמנות עכשוית איננה יצירה מינימליסטית ״תוצרת הארץ״, או אמנות מושגית ״תוצרת לבן-כחול״. זו עשויה להיות אמנות ג׳ורנאלים של שרלטנים זריזים המעתיקים ללא בושה יצירות שכל בן תמותה רגיל מסוגל ליצור, ואין להם זכות יתר על פני הסוריאליסטים או האימפרסיוניסטים למיניהם. יצירות של אלה ושל אלה עשויות להיות פלגיאטים. אלה גם אלה עשויים ליצור יצירה מקורית על אף הסגנון – ואולי למרות הסגנון.

אני חושבת, כי נזק רב יגרם להתפתחותה של האמנות בישראל אם זכות הבקורת לא תמצא בידי בעלי מקצוע מעולים, בעלי הכשרה אקדמאית המכשירה אותם להכיר מקורותיה ותולדותיה של האמנות, המעורים בהתפתחותה עד היום הזה, רגישים לתפישותיה השונות, ובעלי פתיחות מירבית לכל גישה חדשה ומקורית.